"אימא נתנה לי את השם יאירה על שמו של אחיה יאיר זלצמן, שנהרג במלחמת השחרור כשרכבו עלה על מוקש. יאיר נסע יחד עם אימא לפריז. כשהיא למדה פסנתר בהדרכת אלפרד קורטו הוא למד כינור בבירת צרפת. כשפרצה מלחמת השחרור הוא היה בן 18 ומיהר לחזור ארצה. פצוע הוא הגיע לקיבוץ רביבים. שם שכב. לבית חולים הוא לא הצליח להגיע. אימא נסעה אליו ישבה לידו עד הסוף".
 
בסיפור הזה,  תמשיך ותספר יאירה יסמין, טמון גרעין ההחלטה של אמה,  פנינה זלצמן שלא לצאת את הארץ, לא לקבל משרות והצעות עבודה מפתות ממקומות שונים בעולם וכאלה לא חסרו. הצעות הונחו לפתחה לאורך כל חייה. לפנינה זלצמן היה ברור שזה מקומה. "אני אוהבת את השם הזה ואימא תמיד אמרה שאני דומה ליאיר..." אומרת יאירה. 
 
מתי הרגשת שיש לך אימא שונה?
 
"די מהר, מגיל מאוד קטן. אימא נסעה הרבה להופעות. מכל נסיעה קיבלתי מתנות. מתנות מיוחדות אני זוכרת שמנסיעה לשוויץ הביאה לי משחק מעין בית בובות שהוא חווה חקלאית שלמה. אוכל מיפן לפעמים כמובן הייתי מחכה שתיסע שוב שתביא עוד מתנות. בארץ בעיקר נסיעות לקיבוצים נסעתי איתה..."
 
איך את היום בקונצרטים?
 
"קשה לי מאוד לשבת בקונצרטים. אני יושבת, מקשיבה, שומעת איך היא ניגנה ואני מתחילה לבכות..."
 
בכל זאת בתחרות רובינשטיין האחרונה ישבת במרכז האולם וצילמת הרבה...
 
"כן. זו הדרך שלי. כשאני מרוכזת בצילומים, אני יכולה להיות באולם ולהתמקד במשהו שלא יזכיר לי את אימא. כי בשבילי היא תמיד ניגנה הכי טוב. על מעמדה   אחת מחמשת הפסנתרנים הטובים בעולם, בשעתה, החליטו אחרים. לי היא היתה ונשארה הטובה ביותר".

בוריס גילטבורג, משמאל: פנינה זלצמן בצעירותה, צילומים: יח"צ

ביצים עפות מן החלון

הדימוי של פנינה זלצמן כמלכה, כליידי, ליווה אותה. סטודנטים שלה באקדמיה, גם מי שנכנס לשיעור פתוח ולא היה תלמיד אישי שלה חש שזו גברת אחרת. הנוכחות שלה היתה אחרת.
 
כשהעירה הערה חריפה וכאלה לא חסרו, הסתכלה סביב לראות אם יש מי שיגיב, כשהוציאה סיגריה והסתכלה איש לא העז לומר דבר. מצד שני היא היתה בעלת חוש הומור ולשון חדה. בעדינות ניתן לומר שרצוי היה להימנות עם האנשים שזלצמן העריכה.
 
איזו מין אימא היא היתה בבית?
 
"בבית היא היתה ילדה קטנה ומלכה בעת ובעונה אחת. מבחינות רבות היתה לה ילדות עשוקה. הורים שגידלו אותה ללא חום ללא מגע. אז היא היתה הילדה הקטנה ובה בעת אהבה להיות במרכז העניינים. כך למשל כדי לבדוק את ההבדל בין פלסטיק לזכוכית עמדנו ביחד ליד החלון וזרקנו מן הקומה הרביעית כוס זכוכית וכוס פלסטיק לראות מה יישבר וירדנו למטה לגלות שהכוס לא נשברה. 
 
היו גם נסיונות פיזיקליים דומיים עם ביצים טריות שנזרקו. אחד האורחים היה דוד שלי, הוא ידע שהוא עשוי לצאת מהבית ולחטוף ביצה טרייה, אז כמו נוח בשעתו ששיגר את היונה לראות 'הכלו המים?', הוא שלח את הכלב פנפן, ואחר כך את רעייתו. כאשר השניים לא ספגו ביצים הוא יצא לדרך..
 
"וברצינות. היא היתה אימא נהדרת, השכיבה אותי לישון עם סיפור, סיפור שקראה או סיפור שהיא המציאה סביב דמות מוכרת מסיפורי הילדים אז אלואיז.  היא היתה גם סבתא משגעת לשני הילדים שלי. היא אהבה לבשל ובין היתר בישלה בבית אוכל סיני כשעוד לא ידעו כאן על מה מדובר".
 
האהבה לצחוק לעתים מזומנות לצחוק סרקסטי היתה תכונה ידועה של פנינה זלצמן במפגשים חברתיים,גם בבית?
 
"על התעלולים המשותפים שלה ושלי דיברנו. אבל הצחוק היה משותף לשתינו מעין לשון שלנו. לעתים שתינו היינו מגיבות באותה דרך ומספיק היה מבט אחד, חצי קריצה שהיו מביאות אותנו לפרוץ בצחוק.
כשזה קורה בבית, במסעדה או ברחוב ניחא, אבל לפעמים היינו מבליעות פרצי צחוק באולמות קונצרטים.
 
"היתה לה עוד תכונה היא נהגה לחקות אנשים. לא בצורת הדיבר, אלא במראה, בצבע קול. יכולת להסתכל עליה ולזהות את הדמות שהיא חיקתה. ההומור המיוחד היה גם מרכיב קבוע במכתבים שכתבה. היום אני מצטערת שלא שמרתי את כל המכתבים. במכתבים היא היתה משעשעת עוד יותר מאשר בשיחות".

ראויה להנצחות נוספות
  
 
תלמידים היו בבית?
 
"כן תמיד ואני לא כל כך אהבתי את העניין שאסור להפריע וצריך ללכת לחדר שלי".
 
ואותך היא רצתה ללמד?
 
 כן היא רצתה שאני אלמד. אבל היה ברור מאוד שהיא לא תהיה מורה שלי. כשהיא ניסתה להראות לי משהו הייתי מגיבה ב'קחי את הידיים אני יודעת יותר טוב'. אני בסופו של דבר ניגנתי בגיטרה, באורגן חשמלי, והיתה לי מערכת תופים. היום אני לומדת פיתוח קול..
 
אם נחזור לתלמידים, בסופו של דבר הבנתי וקיבלתי את זה. לא קנאתי באחרים חוץ מאחד שקנאתי בו, אלישע.."..(אלישע אבס, היה כבר מזמן לחלק מן המיתוס הפסנתר בארץ, נצר למלחין הרוסי הנודע אלכסנדר סקריאבין שהתגלה ככישרון מוזיקלי נדיר  וזכה לברכתם של רבים, בהם גם ארתור רובינשטיין. ולאחר שכבר היה לכוכב פסנתר מבוקש והופיע בין היתר עם הפילהרמונית, שינה כיוון היה לכדורגלן, למד משפטים ונעלם.)
 
" יום אחד בחלוף שנים רבות מצלצל הטלפון בבית 'שלום מדבר אלישע', אימא חשבה לרגע שהמדבר הוא מכוון הפסנתרים שנקרא באותו שם. כעסתי עליו אז כי הוא הגיע הביתה לאחר שהות בחו"ל כדי לספר לה שהוא שב לנגן, הוא בא אליה עם שתי מתנות שוקולד וסיגריות. וזה היה בתקופה שהיא החליטה להפסיק לעשן.. אלישע היום הוא חבר מוערך, אבל אז אימא אמצה אותו ממש. הוא היה בן בית, היחיד מבין תלמידיה שלא היה סטודנט אלא ילד".
 
מה נשאר ממנה בבית?
 
"בחדר שלה השארנו כמעט הכל, כסא, ספרייה והרבה מאוד מסמכים, למרבה המזל יש סרטי וידאו בשפע ולפעמים כשאני צפה בהם אני חושבת שהיא ממש נמצאת כאן לידי. עכשיו אני מתכוונת לעשות סרט עליה. גם גייסתי את מבקרת המוזיקה אורה בינור. היא מגיעה פעמיים בשבוע ועוברת על מכתבים ומסמכים ורושמת. אני מקווה שהרישומים האלה יהיו לספר.
 
"מה שחסר לי כעת זה ענין ההנצחה. אימא אמנם זכתה לקבל את פרס ישראל, חדשים ספורים לפני שנפטרה וכעת נחנך המפעל החדש של הענקת פרס חשוב על שמה. אבל אני חושבת שאחרי במשך עשרות שנים היא הקדישה את חייה לטיפוח דור צעיר חדש של מוזיקאים, הופיעה במעט בכל יישוב שיש בו פסנתר בישראל, הופיעה לפני חיילים, משנותיה הראשונות של המדינה ועוד קודם. עדיין מחזיקה בשיא מספר ההופעות הסולניות עם הפילהרמונית. נראה לי שהיא ראויה להנצחות נוספות, מקווה שזה יקרה. בינתיים גם מפעלי הנצחה כמעט מכל סוג שהוא, מתקיימים כאשר המבקש דואג למימון מפעל ההנצחה".