לאט-לאט עשה שגיא צורף (36) את הדרך מהעמדה הכי שמאלית על הבמה, על הבס לצדו של עמיר לב, לעבר אלבום הסולו הראשון שלו, "הקו נמחק". בדרך היו הפקות מוזיקליות שעשה לאמנים כמו אביתר בנאי, אתי אנקרי ואפרת בן צור, שמות כמו ברי סחרוף, יהודית רביץ ויהלי סובול שעבדו איתו קרוב, נגינה בהצגות תיאטרון ושני אלבומים של הפרויקט "30" ("לרוץ מהר").

לאלבום החדש הוא מביא שילוב של כל ההתנסויות המוזיקליות שלו, ומייצר דיסק שמאזן בין אנרגיות רוקיסטיות ומיומנויות מחשב ובין פגיעות וגילוי לב שבאים לידי ביטוי גם במלים שכותב צורף ובאופן שבו הוא שר.

"עד התאונה הזאת הייתי בסוג של שיא"

"לקראת סוף שנת 99'", מספר צורף, "כשעבדתי עם אביתר על המופע הגדול של 'אביתר שר מתי כספי' לפסטיבל ערד, אחרי יום חזרות ארוך ומייגע, חציתי את הכביש בדרך הביתה, באלנבי, ופגע בי אוטו", מספר צורף. "עד התאונה הזאת הייתי בסוג של שיא. הפקתי מלא דברים, ומצאתי את עצמי עובד בתעשיית המוזיקה ולא רק כותב לעצמי, וזה עצר הכל. גם הייתי מאושפז, שברתי את עצם הבריח, וגם קיבלתי בוקס מבחינה נפשית. זה גרם לי להתחיל לחשוב על לעצור".

בדיוק כשהכל בעצם התחיל.

"זה התחיל מאוד גבוה. סיימנו את 'עדר של שוורים' של אביתר, והיינו בשנתיים מאוד אינטנסיביות שבסופן היתה התאונה הזאת, שגרמה לי לבדוק מה קורה עם הריצה הזאת, לאן רצים, למה רצים, התחלתי לשאול המון שאלות כששכבתי בבית-החולים. המסקנה שהגעתי אליה בסוף השלושה חודשים האלה היתה שאני מקפל את הסטודיו ונוסע בלי לדעת לאן. נסעתי לאנגליה. ביקור של שבועיים נמשך שנה וחצי, שבתוכן ממש הרגשתי שאני מוצא את עצמי מחדש".



שגיא צורף, צילום: אסף רייז


עברת תהליך מאוד ארוך בדרך לאלבום ראשון שבו אתה לוקח את הפרונט המוחלט, בלי שום פזילה הצדה.

"בבסיס של זה היתה פשוט סקרנות והרבה צורך בלימוד. הרגשתי שאני כל הזמן צריך ללמוד בשביל להחליף פוזיציות על הבמה. היה לי חשוב להבין את המקסימום בכל פוזיציה שאני נמצא בה, כשהבסיס היה כמובן הבס, שהוא הכלי הראשון שלי.

"בהתחלה אתה מגיע עם הכלי שלך וכל הזמן עסוק רק בו, עם הזמן אתה מתחיל לשמוע ולהגיב גם לכלים אחרים, או לעזור להם להגיב למה שאני עושה, ואני חושב שמהרגע שפגשתי מחשב הבנתי פתאום את הקומפוזיציה הגלובלית של שיר. מול מחשב, עם 16 ערוצים שאת כולם אפשר לעשות לבד, הבנתי מה זה אומר עיבוד".

ומה נותן תהליך ארוך כזה ברמה של להחזיק במה?

"זה היה תהליך שלא הייתי כל-כך מודע אליו, אבל הוא היה די מיוחד וארוך. עליתי לבמה חרדתי ומבוהל ומפוחד במשך שנים, ולאט-לאט משהו השתחרר. אם עד עכשיו הייתי באיזה עולם פנימי שהעדפתי שיישאר בחושך, היום אין לי בעיה שמדליקים עליו אור".

"באביתר באמת השתוללתי עם יציאה אוונגרדית"

"היו לי שני מפגשים מאוד דרמטיים מבחינה מוזיקלית, שנתנו לי להבין שמה שאני עושה הוא מיוחד", מספר צורף. "הראשון היה 'עדר של שוורים' של אביתר, והרמיקס שעשיתי ל'אמביציה', שכאילו משהו נפתח אצלי שם. והשני היה כמובן התקליט עם אלעד, '30' הראשון, שגם באיזשהו מקום הפך אותי להרבה פחות אוונגרדיסט. באביתר באמת השתוללתי עם יציאה אוונגרדית יחסית, וב'30' הראשון יש הרבה פחות רצון שלי להוכיח שאני ממציא את הגלגל, ויותר רצון פשוט לספר את הסיפור שלי בדרך שלי".

אחד השירים היותר פוליטיים באלבום הוא "שהכל נהיה בדברו": "הנשיא נהיה/ אחרון האנסים/ ושר האוצר/ אחרון הגנבים/ אז המחלה/ נהייתה התרופה/ ואתה מברך// שהכל נהיה בדברו". בעיני צורף, "זה קודם כל שיר מאוד אישי. אני חושב שהברכה הזאת מדהימה. היא מקפלת בתוכה תודעה של חיים שלמים, אבל במקביל היא נוגעת בתודעה היהודית בדרך קצת אחרת, אולי כי אני נוגע ברוחניות בדרך קצת אחרת.

"אני מרגיש שקורים דברים שאני לא מבין שהם קורים, אני מרגיש שיש כל מיני אנרגיות שמסתובבות סביבי ואני לא יכול לשים עליהן את האצבע, וכיהודי אני מקבל את זה שהכל קורה בלי שאני מבין בצורה מוחלטת. אולי זה סוג של השלמה אפילו. למרות שהכל רע, יש דרך לנסות ולראות מה טוב ברע הזה".

מאז ומעולם הגדרת את עצמך ככה, רוחני, יהודי?

"ממש לא. רק מאז שחייתי באנגליה, כשפגשתי המון גויים והבנתי שאני יהודי. פתאום זה היה ממש בולט. חייתי באנגליה ב-2000 ו-2001, וזה היה אחד השיעורים הכי חשובים שקיבלתי על עצמי, אבל חזרתי כי הבנתי שאני לא אנגלי ושהיכולת שלי להשתלב שם רחוקה מהיכולת שלי להשתלב בתל-אביב. הבנתי שייקח לי שנים להבין את הקודים של המקום".

שגיא צורף, "הקו נמחק" (עצמאי)