מוזיקה - קול ההתחלות: רועי סלמן

שתי גיטרות וקול, שיחות עם אשה בדיונית וזהירות גדולה. רועי סלמן בדיסק ראשון

מפרט טכני:

אם המדור הזה עוסק לרוב בהיכרות ראשונית עם אמנים שעושים את דרכם אל האלבום הראשון אחרי שהתגבשו על עצמם במשך שנים של חלומות ונסיונות, מהשיחה עם רועי סלמן, שהוציא לאחרונה את דיסק הבכורה שלו, "חום וצל", עולה יותר מכל התחושה שהוא הולך בצעדים קטנים של מי שלאו דווקא בונה קריירה, אלא עושה את הדבר שנפשו זקוקה לו.

את הצניעות הזו ניתן לזהות בקלות גם באלבום שהוציא: סאונד תמים במודע, עשרה שירים שהלחין, כמה למלותיו שלו, אחרים למלים של יותם שווימר, בן זוגו, ושל עינב מזרחי, המלווים בגיטרות פשוטות ונקיות ונתמכים בבס בלבד, קולות רקע פולקיים משהו, ובכלל תחושה אינטימית של יוצר שיושב ושר לידך בחדר, כמעט כמו בסקיצה.

סלמן, בן 29, בת-ימי במקור, מתגורר בימים אלה בתל-אביב עם בן-זוגו. את הרומן שלו עם הגיטרה התחיל בגיל שהוא מגדיר כמאוחר, 19, כשגילה את ההשפעה המיטיבה שלה על חייו.

"אני מודה שחטאתי כי התחלתי לנגן בגיל מאוחר יחסית", אומר סלמן. "התחלתי עם גיטרה אקוסטית, וזו היתה אהבה ממבט ראשון. בהתחלה כתבתי יותר בהומור, עם ובשביל החבר'ה, ויום אחד גיליתי שהכתיבה והנגינה ממש מרגיעות אותי. הייתי ילד מאוד-מאוד שובב, והנגינה תיפקדה כמין תרופה בשבילי. למדתי לנגן לבד והתחלתי לכתוב, דברים שלא ידעתי שאני יודע לעשות בעצם, וזה פשוט מילא אותי.

"עד לא מזמן גרתי שלוש שנים בירושלים ועשיתי הופעות קטנות בבית מול עשרים, שלושים איש, שרובם היו חברים, מכרים ובני משפחה, שתמיד דחפו אותי ולחצו עלי להוציא אלבום, אבל הרגשתי לא מוכן. שני השירים האחרונים שכתבתי, 'חום וצל' ו'שיר סיום', גרמו לי להרגיש סגור על האלבום, וההקלטות שלו התחילו אחרי שפגשתי את מי שהפך למפיק המוזיקלי, רוברט שילוני, ששמע במקרה את השירים דרך חברה משותפת ולחץ עלי שנעשה את זה גם אם אין לי מספיק כסף. לא חשבתי עדיין על אלבום, אלא על עשרה שירים שאבחר מתוך החמישים שיש לי ואקליט למען התיעוד, כדי לשמוע אותם בעוד עשרים-שלושים שנה ולזכור אותם לתמיד.

רועי סלמן

"בשירים בחרתי לספר סיפור דרך דמות אחרת, כדי להרגיש פחות חשוף. היה לי קל לפרוק את הפחדים, החששות, הדאגות, השמחה, הכל, דרך הבחורה הזאת, שבעצם לא קיימת, במקום להפנות אותם למישהו ספציפי. כך שזה יכול להישמע כמו אלבום שמספר סיפור רומנטי, אבל לא בצורה הרומנטית. הסיפור הזוגי שיש שם זה בעצם הזוגיות שלי עם הפחד להופיע והשנאה למקום העבודה שעבדתי בו, למשל, והיה לי יותר נוח להגיד את זה לאשה הזאת, שהיא בעצם הכל. היא מייצגת עבורי את החיים שלי. כך שלמרות שזה לא באמת סיפור רומנטי, ככה זה יצא לאורך האלבום, ואפשר לראות בין השירים את ההתפתחות של הסיפור עצמו".

אתה חי עם בן זוג, והדמות שבחרת היא של אשה דווקא

"אני חושב שזה לא סותר. יש לי המון ידידות וחברות, והיה לי יותר קל לבחור בדמות של אשה ולא של גבר, ככה זה יצא וזה הרגיש נכון. בתקופה שבה נכתבו כמה מהשירים הייתי יותר בארון, אבל גם כשיצאתי המשכתי לכתוב לאותה דמות. היום אני הרבה יותר שלם עם עצמי, יש לי יותר ביטחון ואני מרגיש יותר משוחרר לעשות דברים שלפני כן חששתי אולי לעשות, גם בגלל שכמעט לא שמעתי אף אחד שר ברצינות שירים מגבר לגבר. אני מרגיש נוח במקום שאני נמצא בו כרגע, והיום אני לא אחשוב פעמיים".

ציטוט נבחר:

"התקרבי אלי ותני לי להשיל ממך דובים/ אחד אחד לקלף אותם ממך/ שלא יפצעו אותך עוד/ ותוכלי להרגיש טווס או אם תרצי ברבור" ("דובים", מלים: יותם שווימר, לחן: רועי סלמן)

השאלון:

הדרך לאלבום הראשון?

"כל העבודה על האלבום באה לי באמת במזל גדול. חסכתי מן הסתם כסף, אבל גם המפיק, רוברט שילוני, איפשר לי לעבוד בסכומים לא גדולים מדי, וגם חברה שלי, שמרית סויסה, שהיא מאיירת, עשתה את האיורים באלבום ולא היתה צריכה לשאול אותי בכלל מה לעשות, כי היא הרגישה את השירים, היא מכירה את כל הסיפורים, היא היתה הראשונה ששמעה אותם עוד לפני שהיו גמורים, והיא שמעה אותם כל היום, כי היינו כל הזמן ביחד. עד שסיימתי לעשות את המאסטר האחרון עדיין לא היה לי מושג אם אני הולך להוציא את זה כאלבום או משאיר את זה ביני לבין החברים שלי. לא חשבתי בגדול, חשבתי שלי זה לא יקרה. ולא בגלל חוסר אמונה במוזיקה עצמה, פשוט חשבתי שאין סיכוי שאני אהיה ברדיו, זה היה נראה לי גדול מדי בשבילי.

"ברגע שסיימתי להקליט, ממש בהחלטה רגעית, שמתי את האלבום בבנד-קמפ. לא פירסמתי שעשיתי את זה, והוא ישב שם שבועיים בלי שסיפרתי לאף אחד. הגעתי להמון האזנות יחסית, והתחלתי לקבל מיילים מאנשים שאני לא מכיר ששואלים מתי יש הופעה, או מספרים על שיר שעשה להם את היום, ומאוד התרגשתי. הבנתי שזה יכול לקרות. שלחתי את האלבום להיי-פידליטי, שזה לייבל שאני מאוד אוהב, וקיבלתי תשובה חיובית על הפצה. האלבום הגיע לחנויות, שזה הישג אדיר מבחינתי. אפילו לא הכרתי אז את פטיפון, שמוציאים דרכם סינגלים, הכל קרה מרגע לרגע. בהמלצת הלייבל הוצאתי סינגל דרך פטיפון, וברגע שהוצאתי אותו התחלתי להיות מושמע ברדיו 88 וברשת ג'.

"גם את הקליפ לשיר 'חום וצל' ערכתי לבד באפליקציית אינסטגרם באייפון, שזה תמונה רודפת תמונה, ויש שם כ-4,000 תמונות. זה משהו שאני מאוד גאה בו. לא ידעתי שאצליח לעשות את זה לבד, כי אין לי ניסיון בעריכה, וכולם חושבים שזה מישהו מקצועי. הצלחתי בקליפ להעביר את הסיפור כולו דרך הרגליים עצמן, שהיו הדמויות הראשיות, כי לא רציתי לקחת מישהי ספציפית ולהפוך אותה לאשה בסיפור, אז הרגשתי שיהיה נכון שהרגליים יהיו הדמויות.

"אני לא יודע מה יהיה בהמשך, אבל כרגע יחסי-ציבור זה משהו שאני פחות מתחבר אליו ומעדיף לעשות הכל לבד. איכשהו השגתי אימיילים של עורכים ושדרנים והתחלתי לפנות אליהם אישית. יש הרבה שלא מגיבים ואני מבין אותם כי מציקים להם, אבל יש המון אנשים מדהימים בתעשייה שנתנו במה וחיבקו, וזה משהו שבאמת לא ציפיתי לו. זה יישמע אולי פלצני קצת, אבל אני באמת פוחד מהצלחה גדולה מדי. אני מאוד אוהב את זה שזה ככה בצד, וקטן, כמו האלבום עצמו. אני לא יודע איך הייתי מתמודד אם היתה הצלחה מעבר למצופה. מבחינתי כל צעד קטן שקורה הוא ענק".

"חום וצל", הקליפ

משהו שלמדת מהדרך שעשית אל האלבום

"תמיד פחדתי שאם יגידו לי 'לא' או 'כן' על האלבום, או אם אני לא אושמע ברדיו, או שיגידו שזה לא מתאים או שזה לא מספיק טוב, זה יגרום לי להרגיש פחות טוב עם מה שעשיתי. מה שקרה בפועל זה שהיו מקומות שמן הסתם נתנו תשובות שליליות, אבל זה לרגע לא שינה לי את מה שאני מרגיש עם האלבום. מאוד שמחתי לגלות את זה".

היה רגע שבו הבנת שמעוד בחור שכותב שירים אתה הופך את זה למקצוע שלך, לחיים שלך?

"זה קרה כשהרגשתי שהמוזיקה זה משהו שמרפא אותי ושאני חייב לעשות את זה, כמו תרופה. הגיטרה ממש איזנה אותי. מי שמכיר אותי באופן אישי יודע, למשל, שאני מאוד מצחיק והיפראקטיבי ורועש, וכשהם שומעים את האלבום הם לא מבינים איך אני נשמע בו כל-כך רגיש ואיך יש בו דברים שנשמעים עצובים כל-כך. אני מאוד רוצה שזה יהיה מקצוע בשבילי, אבל אם להיות ריאלי, קשה לי להאמין שאפשר להתפרנס רק ממוזיקה בארץ, בגלל זה אני לומד גם סאונד והפקה מוזיקלית, וזה משהו שאני מאוד אוהב. גם בעיבודים של האלבום שלי לקחתי חלק מאוד גדול, למרות שאפשר להבין שהשירים נשארו מאוד קרובים למה שהיו מלכתחילה. לא רציתי לשים עליהם תחפושת של תופים וכלים נוספים. הרבה פעמים אני שומע קלאסיקות של שירים גדולים, ואז כשאני שומע את הגרסה האקוסטית אני חושב שזה הרבה יותר יפה, אז אצלי רציתי להשאיר את זה מהתחלה אקוסטי וקטן".

שאלה שמוזיקאים שונאים, אבל אם בא אורח מאוסטרליה ושואל אותך, "איזו מוזיקה אתה עושה?", איך תגדיר אותה?

"פופ, פולק, אקוסטי ואינטימי. שיבחר מה שבא לו מזה, למרות שאני באמת שונא הגדרות, כי זה כל-כך נתון לשינוי ולמחלוקת".

מהמדף הפרטי אל האולפן: אילו השפעות ומודלים הבאת איתך לעבודה על האלבום?

"אני כל הזמן מתעדכן במוזיקה ושומע בעיקר אמני אינדי מאירופה. כנער גדלתי על MTV, וכשהגיע עידן האינטרנט התחלתי לחפור ולחפש אמנים שלאו דווקא מקבלים במה. לפני שבע שנים הייתי חושב שאלבום כמו שלי זה בדיחה, בגלל שבראש שלי תמיד חשבתי שאלבום צריך להיות רועש, וגם אם הוא שקט הוא צריך להיות מלא יותר, אבל אז גיליתי אמנים שעושים אלבום שלם מכינור או מגיטרה לבד, וגיליתי שזה אפשרי. אמנים כמו קינגס אוף קונביניאס, חוזה גונזלס או לורה וירש, שהייתי עכשיו בהופעה שלה בלונדון והיא פשוט מדהימה, השפיעו עלי. אני לא חושב שאני דומה למישהו מהם בסגנון המוזיקלי, אבל זה שלכל אחד מהם יש לפחות אלבום אחד עם כלי אחד נתן לי ביטחון".

יש דבר כזה, מוזיקה שמביאה לך את הסעיף?

"האמת שאני פתוח להמון סגנונות, אבל אני שונא טקסטים שהם לגמרי טיפשיים".

מה הדבר שאתה הכי אוהב באלבום שלך?

"את זה שאני מסתכל עליו כרגע ואני רואה את מה שהייתי לפני ואת מה שאני עכשיו, ורואה דרכו את השינוי שעברתי".

איזו שורה הכי מייצגת אותך באלבום נכון להיום?

"זה יהיה קצת קיטש, אבל 'אני בטוח שבשעות שבין ערביים, כשאדום צובע את השמים, יגיע רגע בו הכל יהיה מושלם', זה מתוך 'טיול'".

מה הטריגר שלך לכתיבת שיר, בבוקר, בלילה, כשטוב לך, כשרע לך, בגיטרה, פסנתר, על נייר, בקובץ וורד...?

"בכל מצב שאני מרגיש שאני צריך לכתוב, אני אלך ואתפוס כל כלי או קובץ או נייר, לא משנה מה. אני לא צריך להיות עצוב או שמח בשביל לכתוב. עכשיו כשאנחנו מדברים אני קולט שזה קורה לרוב בלילה. לא חשבתי על זה קודם, אני קולט שכתבתי את רוב השירים באלבום בשעות מאוחרות. אולי בגלל זה הם גם שקטים".

עם אקדח לרקה, אם היית חייב לבחור בין מלים, מנגינות, שירה ונגינה, על מה לא היית יכול לוותר?

"אני אף פעם לא מבין איך אפשר לנגן בלי לשיר או לכתוב, אני בקושי מנגן שירים של אמנים אחרים, אז נראה לי שלכתוב. פשוט כי קל לפרוק. מקסימום אפשר לנגן את זה בראש".

אנקדוטה ביזארית/משעשעת/בלתי צפויה/מוזרה/מפתיעה שקרתה לך בדרך אל המוזיקה

"עבדתי עם הרבה מפיקים, והיה מפיק אחד שהפסקתי לעבוד איתו אחרי שהוא שמע את השירים ואמר לי, 'או.קיי, בשיר הזה אנחנו מורידים את הבית הזה, ותשיר שוב את החלק הזה, העיקר שזה ייתפס לאנשים בראש, כי זה לא קליט'. כמובן שפשוט קמתי והלכתי".

מה עושה לך מוזיקה ישראלית?

"אפשר לעשות דברים מדהימים עם מוזיקה ישראלית, לאו דווקא בעברית, בגלל שיש פה כל-כך הרבה לשונות, אבל באופן כללי אני פחות שומע מוזיקה ישראלית לאחרונה".

ההופעה האחרונה שראית

"לורה וירש, בלונדון, לפני שבועיים".

התקליט הראשון שקנית בחיים?

"No Doubt, האלבום השלישי שלהם, Tragic Kingdom".

עטיפת האלבום

הדיסק האחרון שקנית?

"לורה וירש, בהופעה. יום לפני זה קניתי דיסק של Bright Eyes, Cassadaga. אני קונה המון בבנד-קמפ. אם רוכשים את האלבום שלי שם, אוטומטית אני מועבר לפיי-פל כדי לקבל את הכסף, אז כדי שזה יישאר במשפחה אני משתמש בכסף הזה כדי לקנות אלבום של מישהו אחר, וככה מחליף את הכסף על האלבום שלי באלבום אחר".

איזה אלבום תיקח איתך לאי בודד שהתקנון שלו אוסר על הכנסת אייפודים?

"אני אלך על Wild Go של Dark Dark Dark, שזה אלבום שיש בו הכל מהכל ואני לא ארגיש בודד. זה אלבום שיצא, אגב, לקראת סוף 2010, ואת חייבת לשמוע אותו".

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

"שותק. אני עצבני בבוקר בדרך כלל".

ממה אתה מתפרנס?

"שאלה טובה, כי אין לי משהו קבוע. כל פעם אני עושה פרויקט קטן פה ושם, ואיכשהו אני מצליח להסתדר. כרגע אני עובד בבר של הד, המכללה שאני לומד בה".

עבודות עבר מעניינות?

"הייתי סדרן מוניות בגיל 17".

מה אתה אוהב לעשות חוץ ממוזיקה?

"להיות עם חברים או לראות את Friends, זה עושה את החיים טובים".

מה רצית להיות כשהיית קטן?

"אף פעם לא חשבתי על מה אני אעשה כשאני אהיה גדול, אמרתי, 'אני זורם, אני אהיה מה שיהיה'".

מה מפחיד אותך?

"לטוס".

מה מצחיק אותך?

"החתולים שלי בעיקר".

מה הדבר הכי חשוב שקרה לך בחיים?

"חוץ מההיכרות עם יותם שווימר, בן הזוג שלי, זה האלבום עצמו".

ומה אתה מאחל לעצמך?

"להגיש תוכנית ברדיו ולהמשיך להוציא אלבומים".

הופעות

"כרגע אני בחזרות עם עוד גיטריסטית, דניאל לוי. אני רוצה לנסות לשמר בהופעות את האווירה שיש באלבום ולעשות משהו מאוד אקוסטי וקטן. אני דוגל מאוד בהופעות רחוב. אני רואה את האמנים שאני מושפע מהם ושומע אותם מופיעים ברחובות בכל העולם, וזה ממש מדהים בעיני. אני הולך לעשות את זה. יהיו גם הופעות במקומות סגורים כמובן, למרות שאני מודה שאני ממש לחוץ, זה מפחיד אותי, במיוחד שאני חשוף לגמרי, כי זה רק שתי גיטרות. לפעמים קל יותר להתחבא מאחורי תופים וכינורות ורעש. בגיטרה, כל תו שלא יישמע טוב יכול להרוס, אבל אני אעשה את זה. אני יודע שאני צריך לעשות את זה גם בשביל לקדם את האלבום עצמו, ויש אנשים שמחכים להופעה, שמזמינים ושולחים הודעות. זה מדהים אותי".

רועי סלמן, "חום וצל", עצמאי.