למרות הזיהוי הברור של קרולינה עם מחוזות הגרוב והשאנטי והטאצ' העדכני שנשזר בכל האלבומים שהוציאה ("פאנסט", "הבנות נחמה" ואלבום הסולו הראשון שלה, "מה אעשה עכשיו"), תמיד מבצבץ בין תווי הדמות החזקה שלה גם משהו שורשי לגמרי, שמופיע במלוא הדרו באלבום הסולו החדש שלה, "זוהר". שמונה רצועות שמחזירות אותה, במובן מסוים, הביתה, בלי לוותר על הצבעים שאספה ופיזרה באלבומיה הקודמים.

"עץ דובדבן/ נח בענן/ ריח יסמין לימוני/ לבנון/ מון שרי" ("השנסון ללבנון", מלים ולחן: קרן קרולינה אברץ) 

"באיזשהו מקום אני מרגישה שעשיתי מין סיבוב", אומרת קרולינה. "סיבוב של נערה מתבגרת שפוגשת את פסטיבלי הג'אז באילת, ופתאום עולמות של בלוז וג'אז וסול ואחר-כך Fאנק ורגאיי, וזה הקסים אותה עד כדי כך שהיא אמרה לעצמה, 'הלוואי שפעם אני אדע לשיר ככה וליצור מוזיקה עוצמתית כמו ג'ניס ג'ופלין, כמו אלה פיצג'רלד, ופתאום השנה אני אומרת, עכשיו, עם כל מה שספגתי, אני יכולה לחזור לשורשים שלי".

מה זה אומר מבחינתך לחזור לשורשים, לאן שורש לוקח אותך?

"שורש לוקח אותי מיד אל סבא, אל סבתא, כשעדיין לא ידעתי מה אני אוהבת, אבל הקול של סבתא שלי שרה בטורקית וביוונית תוך כדי שהיא מבשלת, ואני שומעת אותה מהמטבח, וכנראה שזה מחלחל, גם אם אני לא רוצה. גם עם התקליט, אני לא ממש בחרתי שם, זה בחר אותי. פתאום שמעתי את סלדה, זמרת טורקייה, ושמעתי פתאום פסיכדליה, רוקנ'רול שנות ה-70, עם קול של זמרת טורקייה, ופה ושם אלמנטים מוזיקליים שמאוד מדברים אלי, אריס סאנים כאלה וזוהר ארגובים, ופתאום הבנתי שזה נמצא לי בדם, ושהגיע הזמן.

"באיזשהו מקום רציתי להקדיש אלבום למקום השורשי, למשפחה שלי, לאבי שנפטר ומאוד אהב מוזיקה יוונית, ומעבר לזה, זה גם בער לי מבפנים. עשיתי את זה קודם כל בשביל עצמי, ואחר-כך רכבתי על הגל ואמרתי ,'זה גם בשביל אמא שלי ובשביל המשפחה'".


קרולינה (צילום: אסף עייני)

"הוא ידע לתרגם את הלב שלי למקום הזה"

בדיוק אל המקום הזה נכנס אורי בראונר-כינרות, המפיק המוזיקלי והמעבד של אלבומה של קרולינה, איש להקת בום-פם, שיוצרת בדיאלוג הדוק עם המוזיקה הבלקנית. יחד כתבו השניים גם כמה מהשירים.

"פתאום הבנתי שיש לי את הפרטנר המדויק להגשים את הרצון הזה שלי לפגוש את השורשיות, כי אורי, גם בבום-פם, יודע לעשות בדיוק את זה, להישאר רוקנ'רול soulfull, וגם לחזור אחורה קצת לנסיעה נוסטלגית בזמן. הוא ידע לתרגם את הלב שלי למקום הזה, לעזור לי להביע את זה ולהוציא את זה החוצה. היתה לו המון סבלנות והוא ידע לפנות לי מקום".

למה היה צריך סבלנות בתהליך הזה?

"כי כל הזמן שאלתי את עצמי בדרך, מה קורה לי. הייתי מאוד מופתעת. לא נגעתי בז'אנר הזה אף פעם, ולרגעים היה נדמה לי שזה כל-כך עוצמתי שהייתי צריכה חיזוק, ואורי היה שם מהצד ואמר לי, 'וואו, זה שיר יפה, יש פה מנגינה יפה, זה מאוד הולם את הקול שלך'. הייתי צריכה פידבק, ולא התביישתי גם לבקש. היו רגעים ששאלתי את עצמי, מה עובר עלייך, אני באמת חווה את זה עכשיו? ובעצם הבנתי שזה עוד חלק ממני שהייתי קצת ברוגז איתו, שבא עכשיו לידי ביטוי, ונורא שמחתי על המפגש. פגשתי את אהובה עוזרי בשכונה, איפה שאני גרה, פיטפטנו קצת, ואמרתי לה, 'אהובה, את לא מאמינה, ממש בא לי לשיר קצת מוזיקה עם השפעות יווניות וטורקיות', והיא נורא שמחה. היא אמרה לי, 'ברור, זה חלק ממך, רואים, מרגישים, גם באלבום הקודם כבר היו נגיעות של הסיפור הזה'".
את חוזרת באלבום גם למפגש נוסף עם לאה גולדברג, אחרי שביצעת את "יום בו יקום" שכתבה, באלבום "עבודה עברית", ועכשיו את מבצעת את "ולא היה בינינו אלא זוהר"

"זה טקסט פשוט מושלם. אין דברים כאלה היום. אני מאוד מתחברת לטקסט ולעיבודים ובכלל ללחנים של דני ליטני. זו כבר פעם שנייה שזה קורה לי עם הקומבינה של שיר שכתבה לאה גולדברג, הלחין דני ליטני ושרה צילה דגן. גם ב'עבודה עברית' זה היה הצוות. יש משהו בקצב הפנימי בכתיבה של לאה גולדברג שפותח את הטקסט להמון כיווני הלחנה ואפשר לעשות עם זה גרוב וסול ומוזיקה נוסטלגית, כמו שיצא לנו".

"מאז שהייתי ילדה השירים עשו לי לאייר"

לצד מלות השירים בספר האלבום מודפסים איורים צבעוניים מקסימים שמשלימים היטב את התמונה שמספרות המלים ומספר הקול. גם על האיורים חתומה קרולינה עצמה.

"אני רחוקה מלהיות ציירת או אמנית איור", היא אומרת, "אבל כשאני כותבת שיר והוא כבר כמעט שלם, אני מתחילה לחזר אחריו. אני אוהבת אותו, אני רוצה לשיר אותו, אני מקשיבה לטקסט שיצא, בודקת איפה הוא לא מדויק, ובין היתר גם מאיירת אותו.

יש את זה בשיר So Far, באלבום של הבנות-נחמה, 'מפליאה ומאיירת חיי בכל עת/ מנשימה את נשמתי/ משמיעה את הגיגיי'. אני לא יודעת מה הקשר ולמה זה קורה לי, אבל בכל פעם שיש שיר, אני רוצה לצייר אותו. זה משהו תמים באמת. ואז אני אוהבת לצבוע אותו בצבעים שמתאימים לו ואני משקיעה בזה וזה משקיע בי. זה מנקה אותי, מחבר אותי עוד יותר לשיר.

"כנראה יש איזה מימד כזה של איור לשיר שמעמיק עוד יותר את החיבור לשיר, כי אני בעצם יושבת וחושבת על השיר ואז ממציאה לי איור ובוחרת צבעים, וכל פעם זה קורה לי ואני אומרת, אה, שוב עשיתי איור, איזה קטע... זה מין דפוס כזה? מאז שהייתי ילדה השירים עשו לי לאייר. כנראה שיש חיבור חזק בין הדמיון שמדמיינים והמוזיקה שרוצים לשמוע, והציור מאפשר את החיבור הזה".

ב-5 באפריל תשיקי את האלבום החדש במועדון התיאטרון, עם אברהם טל ודודו טסה.

"יהיו שני האורחים ועוד הפתעה קטנה שלא מגלים... אברהם טל, שתמיד כיף לי איתו על הבמה, הוא זמר מדהים ואני אוהבת את הקול שלו, ודודו טסה, שאנחנו מסתכלים אחד על השני מרחוק ותמיד החיבור הזה קיים. הייתי מאוד סקרנית לשיר איתו. יהיו בהופעה שירים מכל התקופות, מ'פאנסט' ו'הבנות נחמה' והאלבום הקודם והאלבום החדש. עשינו חזרות, והאלבום 'זוהר' הוסיף נופך רציני להופעה. לא רציני, כיפי. לא כיפי, מה שתבחרי... זה יצר פסיפס מאוד יפה".

"מול הים לבד/ איפה שלא מכירים אותך/ והזמן כאילו לא קיים// מקום אחר רחוק/ מהבית והמשפחה/ שם תוכל לשכוח מי אתה" ("מול הים", מלים ולחן: קרן קרולינה אברץ ואורי בראונר-כינרות)

אני מסיימת עם שיר ששולח רחוק מהבית ומהמשפחה, אבל רוצה לסיים את השיחה עם עוד חזרה הביתה. "תציירי לי עוד זיכרון", אני מבקשת מקרולינה.

"אני אוהבת להיזכר במה שטוב", היא עונה. "אני נזכרת בשבתות בבוקר, כשאבי עוד היה חי, כולם במטבח, מכינים את ארוחת הבוקר, שהיא מוגזמת, ויש בה הכל, ומלא, וכל אחד מוכשר במשהו אחר, ואבא שלי מקפיד להתעורר מוקדם דווקא בשבת, ויש לי מין אהבה כזאת ברגע הזה שהיא בעצם הגדרה למה זה משפחה. כולנו שם, ויש מוזיקה ברקע, ורבים אם זה יהיה פריד אל-אטרש או יוונית או טורקית או אולי בכלל קסטה שאח שלי הביא, כי הוא בגל החדש ובפאנק, ואף אחד לא רוצה להפסיד את הארוחה הזאת, זה משהו שהיה מסורת, כי כל היתר היה פחות מסודר. זה רגע שבו הכל מתנקז למה זו משפחה אוהבת".

מה יש על השולחן?

"סלט כזה של עיראקים, קצוץ כל-כך קטן, וכל הירקות טריים וקשים, יצירת מופת, מין מגדלים ופירמידות של ירקות שחתוכות ממש-ממש קטן, וביצים חומות שהיו כל הלילה על האש עם תיונים ובגלל זה הן נהיות חומות, ושלרם, שזה מין משהו כזה שעושים עם לפת וגם זה עומד כל הלילה, ואז קורה הדבר הכי מדהים: סבתא שלי פותחת בצק עלים ועושה בורקס עם תרד ובולגרית, ואני ככה מחכה ליד התנור...".

ברור לך שזו היתה הדרך הערמומית שלי לסיים את השיחה הזו עם מתכון.

"בצק פילו מרוח במרגרינה או חמאה, ממולא בתרד וגבינות, מגלגלים לנחש גדול, הופכים את הנחש לשבלול, שמים בתנור, כשזה נהיה חום מוציאים מוזהב, ומתעלפים. אני לא נוגעת בזה".
 
 
קרולינה, "זוהר". מופע השקת האלבום: 5 באפריל 2012, ב-22:00, במועדון התיאטרון, אורחים: אברהם טל ודודו טסה. לפרטים: 03-6823010.