את גיא זו-ארץ מכיר הציבור בעיקר כשחקן ומנחה טלוויזיה, כמובן כבן זוגה של יעל בר זוהר, וכעת גם כמוזיקאי המוציא את אלבומו הראשון, "לדינו ופיוט מבית אבא", פרויקט משפחתי שיצר עם אחיו רועי זו-ארץ, המייצג את מסע השורשים של השניים בעקבות סיפורי משפחתם ועלייתם ארצה.

15 רצועות האלבום כוללות את שירי ילדותם המוכרים, ברובם, גם לקהל הרחב, לצד פיוטים מבית הכנסת הספרדי של יוצאי לוב. לפני כשנה התחילו להופיע ברחבי הארץ, ואת האלבום הקליטו השניים במסגרת הופעת הבכורה שלהם ב"פסטיבל האביב הבינלאומי" בראשון לציון.  

על ההפקה המוזיקלית חתום רועי זו-ארץ, אחיו הגדול (ארבע שנים בין השניים), פסנתרן ומוזיקאי שהפיק, בין היתר, את אלבום הבכורה של "היהודים", את המופע "אהבה גדולה" של ריטה, עבד עם אמנים כמו מאיר בנאי ודני סנדרסון, וב-15 השנים האחרונות עבד כמוזיקאי בחו"ל, עד ששב לאחרונה לארץ.

ביום שישי הקרוב (20 באפריל) תוכלו לצפות במופע של השניים במוזיאון מגדל דוד בירושלים כשהם מלווים בהרכב הכולל את יקי לוי בקחון, זיו הרפז על הבס, בוריס חיימוב בקלרנית, רועי זו-ארץ בפסנתר וקלידים וגיא עצמו על דרבוקה.

"יש משהו בקדושת האבנים במגדל דוד שמחברת אותי אפילו יותר לחומרים ולמקום", אומר זו-ארץ. "לפני כשנה הופעתי במגדל דוד עם משהו אחר שעשיתי, וזה מקום מאוד מרגש להופיע בו. עם חומרים כאלה שבאים משורשים עמוקים יהודים, זה נשמע לי מקום מושלם להופעה".

סבתא ששרה כל הזמן

אלו קהלים אתם פוגשים בדרך כלל במופעים כאלה, שמוקדשים לפיוטים ולרומנסות ספרדיות?

"הייתי אומר גילאי 30, 35 פלוס, הרבה משפחות, הורים שמגיעים עם הילדים, סבים וסבתות שבאים עם הנכדים, זה מופע מאוד משפחתי, מאוד מלכד, שמדבר על שורשים משפחתיים, על הגעגוע לבית אבא, כל מיני שירים וניגונים שגדלנו עליהם והפכו כבר לחלק מהפסקול הישראלי, כמובן כל הרומנסות בלדינו שרועי ואני גדלנו עליהם בבית, וגם הפיוטים של בית הכנסת שינקנו בבית. זה מופע מאוד חם. הקהל שר איתנו, משתתף, זו ממש חגיגה מאוד מרגשת".

"בשנתיים האחרונות הוצאתי כמה סינגלים מהאלבום שהיה אמור להיות הראשון שלי, אבל איכשהו זה התעכב. שיתפתי שם פעולה עם אהובה עוזרי, עם תום פטרובר, היו כמה טקסטים של עמיחי. זה אלבום שייצא. פשוט הפרויקט הנוכחי כל כך תפס פתאום תאוצה והתחלנו להופיע איתו הרבה ואמרתי, אולי זה נכון. נתחיל מהשורשים ואחר כך נוציא את הפירות של אותו עץ".

מה בעצם הוליד את הפרויקט הזה, שכולו בסימן משפחתיות?

"הבית שגדלנו בו נחלק לשתי משפחות משני מקומות שונים לגמרי. המשפחה של אמא שלי היו הספרדים שבאו מארצות הבלקן, סבתא הייתה סלוניקאית וסבא טורקי. הם היו משפחה חילונית, ומהם התחנכנו על שירי הלדינו והרומנסות.

"מי שלא מכיר את הבתים האלה צריך להבין שזה ברמה של כאילו חלק מהאוויר שאתה נושם. אם הסבתא מבשלת, או לוקחת אותך לים, או כל דבר שהיא עושה, היא כל הזמן שרה, כל הזמן מלמדת, כל הזמן בודקת אם אתה יודע את השירים. מצד שני גדלנו עם המשפחה של אבא, הם עלו מטריפולי, הם היו דתיים, סבא היה מהמקימים של בית הכנסת של יוצאי לוב, ושם ספגנו המון ניגונים של בית הכנסת ופיוטים על פי הלחן הלובי.

"רועי ואני שמנו לב שככל שאנחנו מתבגרים המנגינות ממשיכות לחיות אצלנו ואפילו להתגבר. עכשיו שיש לנו ילדים. אני חושב שגם לזה יש משמעות. רועי חי במשך 15 שנים בניו יורק ולוס אנג'לס, וכשהוא חזר לארץ אמרתי לו שאני מרגיש שהמנגינות האלה שחיות כבר איזה 400 או 500 שנה זה משהו שכל כך חי בתוכי, שאני נורא רוצה לעשות אותן היום ולהביא את זה דרך הצינור שלנו, הצעיר, המעודכן יותר.

"רועי מצדו, שהיה רחוק מישראל, הרגיש אפילו עוד יותר חזק את הדברים האלה, והתחלנו לאסוף את הרומנסות והפיוטים, וממש כל שיר שפתחנו הזכיר לי ולו איזה סיפור, והמופע בעצם בנוי מהסיפורים האלה, שהם מרגשים, מצחיקים, סיפורים על הסבתות, על הסבים, מעין מסע של השורשים המוזיקליים שלנו".

אני מודה שכמישהי שלא גדלה בבית על חומרים מהסוג הזה, יכולתי בעיקר לזהות את השירים והפיוטים דרך הזיכרון הישראלי/יהודי הקולקטיבי, אבל לא ידעתי לאמוד את המרחק מן מהמקור. מהו אותו צינור שלכם שאתה מרגיש שהבאתם לחומרים הוותיקים האלה?

"לא נגענו במנגינות, גם לא בפיוטים, כי אתה יכול לקחת פיוט של אבן גבירול ולהלחין אותו מחדש, אבל אנחנו כל כך מתענגים על הניגון הזה של בית הכנסת ועל הכוח של מנגינה ששורדת כל כך הרבה שנים שלא נגענו בהם. הנגיעה הייתה בעיקר בהפקה המוזיקלית, דברים שרועי עשה מבחינה הרמונית, מקומות עם גרוב, מקומות עם קחון, בס, קלרנית והפסנתר של רועי שיוצרים משהו שאני לא שמעתי כאלה חומרים שנעשו בצורה כזאת. יחד עם זה, לא ניסינו להמציא איזה גלגל, אלא להביא את זה למקום שיהיה לנו כיף בו".

ההורים מגיעים לכל הופעה

עבודה צפופה כל כך עם אח באולפן ועל הבמה עשויה לייצר גם קונפליקטים שמאפיינים רק מערכת יחסים משפחתית. פגשתם קונפליקטים כאלה בעבודה המשותפת?

"אנחנו מרגישים מאוד אחד את השני, לטוב ולרע. יש דברים שאנחנו לא צריכים להגיד וישר מרגישים ומשלימים אחד את השני, ולפעמים זה גם יוצר רגישויות, כי כל אחד מזהה אצל השני את נקודת החולשה. אבל אנחנו מאותו דם, וגדלנו בבית שבו משפחה זה לפני הכל, וזה כיף גדול. אתה עם אח שלך על הבמה, שר את מנגינות הילדות שלך, מספר על המשפחה, ההורים שלך בקהל בכל הופעה..."

כל הופעה?

"כן, כל הופעה. אפילו למגדל דוד הם יבואו. מבחירה, כן? הם לא חלק מהמופע... אני חושב שבשבילם זו גאווה גדולה. מה שהם השרישו ממשיך הלאה את הערך למסורת, למשפחה".

נראה שהמקום הזה של מסורת ומשפחה, במובן השמרני שלה, תופס בחיים שלך חלק מאוד גדול

"לא יודע אם שמרני, אבל כן, חשובה לי מסורת, חשובה לי משפחתיות, מסגרת, ערך של משפחה. המשפחה זה מקור של עוצמה, משם צריך לצאת החוצה לעולם, ואם הדבר הזה חזק, לטעמי, אתה הרבה יותר מוגן ויכול לעבור את המסע הזה".

ואיפה המקום של המוזיקה בחיים שלך, לעומת העיסוקים הבימתיים האחרים?

"אני תמיד אומר שהתחלתי מלשיר. גם בלהקה צבאית ולאחר מכן בזכות השירה נכנסתי לתיאטרון ל'בוסתן ספרדי' בהבימה. משם יצא שמאוד רציתי לפתח גם את המשחק ועברתי מתפקיד לתפקיד, אבל מוזיקה זה תמיד המקום שאני מרגיש בו הכי עטוף, ואף פעם לא ויתרתי עליה, תמיד עשיתי אותה במקביל. אני נהנה מכל הדברים שאני עושה, גם מהנחייה וגם ממשחק, ואני חושב שהתשוקה הכי גדולה שלי זה מוזיקה".

גיא ורועי זו-ארץ במופע ADIO KERIDA , לדינו, רומנסות ופיוט מבית אבא
יום שישי, 20/4/12, בשעה 13.30, מוזיאון מגדל דוד, ירושלים