לפלרטט עם הפחד

"עמי ותמי" הוא אגדה אכזרית מהתקופה האפלה שבה לא חסו על ילדים ושיסו בהם הורים עניים שנוטשים את ילדיהם ביער בעורמה חסרת סנטימנטים, ומכשפות שמפתות ילדים בממתקים וכולאות אותם בכלובים כדי לפטם אותם וליהנות מבשרם לארוחת הצהריים החגיגית שלהן.

את האכזריות הזאת לקחו היטב בחשבון ב"תיאטרון שלנו" ובחרו בגישה שונה לסיפור המקורי. האגדה חסרת הרחמים הזו הופכת אצלם לגרסה משעשעת וכיפית שמקפידה להזכיר לצופיה, פעם אחר פעם, שמדובר בהצגה ובדמיון בלבד, ומאפשרת להם לפלרטט עם פחד בלי להרגיש מאוימים באמת, פלרטוט שהם נהנים ממנו ביותר לאחר שהם עוברים את הגיל הרך מאוד, שבו עדיין לא מבחינים בין מציאות לדמיון.

תמונת הפתיחה של ההצגה מפגישה אותנו עם אורן, שחקן תיאטרון המקטר בפני חבריו השחקנים על התפקידים הלא מוצלחים שהוא מקבל. עכשיו, הם מציעים לו, יבחר בעצמו את ההצגה ואת התפקיד שבו הוא חושק, אך גם הפעם הוא נתקע עם תפקיד המכשפה שלא רצה, והוא דורש מקהל הילדים להבטיח לו שלא יפחדו ממנו ולא ישנאו אותו, "כי כל שחקן רוצה שיאהבו אותו וימחאו לו כפיים", והנה האגדה מתחילה.

גם את תפקיד האם ריככו בהצגה, ולאחר שכבר זכינו לראות אותה בהפקות קודמות כאם חורגת מרושעת שתעשה הכל כדי להיפטר מילדיה, כאן היא נתפסת כדמות חומלת יחסית, שמקווה שילדיה יימצאו ביער על-ידי אנשי משמר המלכה ואלה ידאגו להם ויצילו אותם מהרעב השורר בחייהם.

לאחר שביססו היטב את המסר ש"דבר כזה לא יכול לקרות באמת, זאת רק אגדה", לוקחים ב"תיאטרון שלנו" עוד החלטה מוצלחת ובוחרים לשים את הדגש על דמותה של המכשפה, שבהצגה החדשה היא מלאת הומור. אורן הוא מכשפה עסיסית ומשעשעת (הקרויה "אלפא" בגרסה הנוכחית), שזוכה לפרשנויות ועדכונים משעשעים (על הסינר שלה כתוב "אלפא המכשפה מאסטר שפה", לעמי ותמי היא קוראת ימי וממי, ושתי חברותיה המכשפות ציפה וגריפה חוטפות דו"ח כי חנו על אדום-לבן בתל-אביב), שרק מגבירים את אפקט הקריצה של ההצגה כולה.


"עמי ותמי בבית הממתקים" (יח"צ)

בתוך המסגרת הקבועה של שירי הצגות ילדים, שכולם דומים זה לזה ולא נחקקים בזיכרון, ניתן למקם את שירי ההצגה כמוצלחים בתחומם ונעימים לאוזן. התפאורה מוצלחת ומשכנעת גם היא, ונקודת תורפה אחת קשורה דווקא לשפה, שליטושים קטנים של הגייה ושגיאות ("להינשא עימה" במקום "להינשא לה") רק יוסיפו לה.

הסתערות הפסח, יש לציין, תפסה את אנשי "התיאטרון שלנו" לא מוכנים בעליל, עת אמהות זועקות וילדים מזיעים צבאו בהיסטריה על קופות מוזיאון תל-אביב, שם מתקיים בימים אלה פסטיבל ההצגות של התיאטרון. מצד אחד, יופי של הצלחה ל"תיאטרון שלנו", מצד שני, משהו שהם בהחלט צריכים ללמוד להתמודד איתו כדי לייצר למצב שכזה פתרונות טובים מאלה שהעניקו היום.

תערוכת בונוס

ולמרות שכבר כתבתי את זה לא פעם, אי-אפשר בלי הדובדבן שבקצפת, ההזדמנות הנפלאה שמעניקה צפייה בהצגות במוזיאון תל-אביב להכניס את עולם האמנות לרפרטואר השגרתי של הילדים, בעזרת תערוכות ילדים מצוינות שמזמינות לגעת, להתנסות וליצור ללא מעצורים.

הפעם זו "ארשת פנים", תערוכה אינטראקטיבית לכל המשפחה שעוסקת ב"רשת הקשרים הגלויים והסמויים בין דיוקנאות מהאוסף הישראלי של המוזיאון ובין דיוקנאות של אמנים ישראלים עכשוויים על יסוד קשרי משפחה, קשרים סגנוניים ונושאיים, ציטוטים והשפעות". כותרת שייתכן והיתה בעלת משמעות גדולה יותר לילדים הגדולים יותר, אך בת החמש וחצי ואני העברנו בתערוכה למעלה משעה (שהסתיימה רק לאחר שהבטחתי לחזור לביקורים נוספים) של יצירה משותפת וחוויה שהיו בה לא מעט מחשבות ועונג יצירתי.

לקינוח הקינוח קיבלנו תהלוכה של דמויות ידועות מאגדות הילדים המוכרות, חלק מפעילויות "הפסטיבל שלנו", שכולל גם סדנאות ומופעי חוצות ברחבת המוזיאון.


"עמי ותמי בבית הממתקים", מחזה, פזמונים ובימוי: רונן גולדפרב-פלד. מוזיקה: ליאת פרלוב-מאירי. הפקה מוזיקלית: אלדד ירון. תלבושות: אלה קולסניק. תפאורה: שי אלקיים. כוריאוגרפיה: מאיה אמיתי. משתתפים: נטע הבר, אורן כהן, גיא ברכה, תום אידלסון ונטע בר-רפאל. חול-המועד פסח 2012 , רחבת מוזיאון תל-אביב.