בסופו של הקונצרט ובעיקר כשעה או שעתיים לאחר שהסתיים, מדובר בקונצרט ראוי. בחוויה מובהקת של השלם הטוב מחלקיו.  לסקרנים באזור הצפון, שכן שם הוא יתנגן בשבוע הבא, מזומן אירוע מוזיקלי מסקרן ומעורר למחשבה במהלכו וגם אחריו וזה די הרבה.

מסע צלילי באווירת מזרח אירופה
 
נעם שריף המנצח על הקונצרט פתח את התכנית ביצירה משלו, יצירה שחיבר לפני 15 שנים לנגן הקלרנית גיורא פיידמן. היצירה "גומל לאיש חסד", מסביר שריף בתכניה נכתבה כהרהור על כתבי מרטין בובר על החסידוּת... ותפקיד הסולו נמסר לקלרנית הבס, "ככלי אידיאלי להאיר את המטאפורי שבנגינת הכליזְמֶר....".
 
מודה שהרהורי למשמע היצירה לא סחפו אותי לכתביו של בובר, אלא העלו את תפילת הבוקר, שממנה נלקח שם היצירה, וציירו תמונה של מאבק הישרדות יהודי מובהק, בדמותה של הקלרנית נמוכת המנעד, מול יריבים גדולים וחזקים (התזמורת), כשרגעי הנחת, שאינם רבים, באים לידי ביטוי בהשלמת נגינה לכלל רצף כליזמרי שנמנע במקומות אחרים ביצירה.
 
בין הרהור להתלהבות סוחף אותנו הקלרניתן ג'פרי הוארד לרגעי נגינה יפים עתירי מבע וגוון. אם בכוונת מכוון במובנה הכולל ואם בידיעה שנמען היצירה אמון יותר על סוגת נגינה פופולרית הפונה לקהל יותר, היצירה לוקחת את המאזין לה למסע צלילי צבעוני באווירת מזרח אירופה של ערב החורבן ובעצם אינני בטוח שאין ביצירה גם הדים לימים הקשים. הווארד כאמור הוביל את היצירה בטוב טעם ובאיפוק, שונה מאוד מצורת הנגינה של הנמען פיידמן.

נעם שריף, צילום: נריטן טופצ'י

שטראוס אחר
 
שתי היצירות האחרות בתכנית משלימות חוויה של יצירת רצפים צליליים. "מטמורפוזות" של ריכרד שטראוס, עשויה להטעות את המאזין לה בפעם הראשונה. היצירה נכתבה בשנת 1945. המאזינים עשויים לשאול את עצמם 1945? שטראוס? הזה המלחין של הפואמות הסימפוניות, של האיש שהתנאה בכך שהוא מסוגל לתאר בצלילים ספל גדוש בירה?
 
כאן שטראוס מבכה את הריסת עירו מינכן ואת ובעיקר את בית האופרה שלה ששם ידע הצלחות ואכזבות, חברים ויריבים ועוד. היצירה נכתבה במקור לתזמורת של 23 כלי קשת סולניים. מוזיקה צרופה שמשגרת אותנו למכלול של זכרונות מוזיקליים קולקטיביים, בטהובן, צ'ייקובסקי, וגנר ושטראוס עצמו ביצירה מוקדמת נוכחים ביצירה. בהוספת המילה "לזכר" מעל לתווים בסוף היצירה מתייג שטראוס את "מטמורפוזות" כיצירה לאזכור העצמי בימים שיבואו.
 
בזיכרון הקולקטיבי הישראלי מצוי שריף עם נגנים אחרים, נגני התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון שנגנו תחת שרביטו את אותה יצירה, לפני יותר מ-20 שנה בעידן שבו נגינת שטראוס היתה הצהרה פוליטית וחברתית יותר משהיתה הצהרה מוזיקלית.
 
הפן הזה נעלם בביצוע ליל אמש. "מטמורפוזות" עם נגני חיפה הדגישה את  המפריד בין הכלים השונים וסבלה מ"חסמים" בזרימה שהלכו ונפתחו כשהנגנים "התחממו" בהמשך.

לא לתת לקהל לנוח
 
את עודפי המרץ שמרו נגני חיפה ליצירה האחרונה, הסימפוניה הרביעית של שומן. הביצוע של הסימפוניה השנייה של שומן (עם דוכנאני) בפילהרמונית בשבוע שעבר עוד נכח על ריבודי המתחים הפנימיים שצלחו. 
 
אלה  הומרו בסימפוניה ששומן חיבר למעשה פעמיים - בפעם השנייה, בחלוף עשור מחיבור היצירה לראשונה, הוא הוסיף לה תיקונים, שינויים ועריכה מחודשת. זו יצירה שבה החלק הלירי מצטמצם למינימום ומפנה את השטח לנמרצוּת. שינוי   בולט  אחד הוא ההוראה הוא לנגן את היצירה ברצף, לכאורה לא לתת לקהל לנוח. המרץ של הפתיחה מתחלף בפרק השני בנגינה סולנית של צ'לו ושל אבוב. כאן חוורו מעט שני הסולנים חברי התזמורת.
 
ברצף הנמשך היה גם צליל לכאורה "גדול מדי" של כלי הנשיפה. אבל המרץ בשיתוף הפעולה בין הנגנים לבין נעם שריף הנביט בסופו של הערב ביצוע שהיטיב לעסוק בקווי המתאר ובפחות ברבדים הפנימיים.
 
גם כאן  - ההתלהבות בסופו של דבר כיסתה על הערב כולו והותירה חותם של עשייה. בין קונצרטי התזמורת, סדרה זו היא אחת המרשימות. היענותם של חברי התזמורת ניכרת כאן הרבה יותר ועל כך כבר דובר. השלם היה טוב ומיטיב עם מאזיניו.  
 
 
התזמורת הסימפונית חיפה, הסדרה הקלאסית: קונצרט מס' 7, היכל התרבות כפר סבא. מנצח: נעם שריף. סולן: ג'פרי הוארד, קלרנית בס.