חוויה שוברת שיניים

בגיל 75, אחרי קריירה משגשגת של יותר מיובל על בימות מיטב התיאטראות בארץ והשתתפות במספר ענק של הפקות טלוויזיה וקולנוע, השחקן הוותיק אילן דר מעז לעשות משהו חדש, שטרם ניסה בחייו – לשחק ביידיש.

דר הוא סוג של איקונה בעולם הבידור הישראלי. למרות אינספור התפקידים שגילם, את תהילת עולמו קנה בסדרת הטלוויזיה האלמותית "קרובים קרובים", שעלתה לאקרנים בראשית שנות השמונים, בבימויו של יצחק שאולי.

היום הוא חוזר לכור מחצבתו - לעבודה עם שאולי, והשבוע יופיע לראשונה בתיאטרון היידישפיל בקומדיה "ספסל זהב" (די גאלדענע באנק), שנכתבה על ידי המחזאי והתסריטאי האמריקאי רון קלארק ובוימה על ידי שאולי.  

דר מגלם בהצגה את אחת הזוויות במשולש רומנטי המתרחש בבית דיור מוגן - שני חברים מזה 40 שנה שלא מפסיקים להתנצח (דר ויעקב בודו), וביניהם כמובן אישה (מוניקה ורדימון)  - שחקנית לשעבר.

איך זה להציג ביידיש?

"חוויה שוברת שיניים, בלי ספק. אבל זה בסדר, אני אוסף חוויות. שיחקתי פעם גם באנגלית באדינבורו עם ההצגה "כמו כדור בראש".

 ידעת יידיש לפני תחילת העבודה על ההצגה?

"כן, זו הייתה השפה שבה דיברו סבא וסבתא שלי, ואני גדלתי אצלם, כי הוריי עבדו. זה לא פשוט בכלל כי יש כל מיני דיאלקטים ביידיש, ויצחק שאולי עומד על המבטא המדויק, אבל אני נהנה. לשחק בקומדיה עם שני תותחים כמו יעקב בודו ומוניקה ורדימון – זו חוויה חד פעמית".

ספר על ההצגה

"היא נפתחת על ספסל. שני זקנים יושבים בבית אבות ומתחילים לעצבן אחד את השני, כמו ב'הזוג המוזר'. פתאום מגיעה שחקנית בדימוס ואני מתחיל לחזר אחריה והבחור השני לא סובל אותה, ולאט לאט הסיטואציה מתחלפת, הוא מחזר ואני שונא. אלה סיפורים שבטח קורים הרבה בבתי אבות, רומנים ואהבה בגיל מאוחר".

"קודם כל, היידיש לא נכחדת. תיאטרון יידישפיל עובד המון בכל מיני מרכזים בארץ, אפילו בכפרים דרוזיים, ויש לזה ביקוש. נראה לי שבשלושים השנים הקרובות עתידה מובטח.

"לגבי עניין השליחות, התיאטרון מעולם עוד לא הצליח לשנות מציאות. במאי אחד פעם אמר לי: 'כשאנשים יוצאים מהצגה ואחד דורך לשני על הרגל ומבקש סליחה, זה המקסימום שאפשר לבקש'. אם את יוצאת מהצגה ורוצה להיות אדם קצת יותר טוב, עשינו את שלנו".

מה אתה מעדיף לעשות היום, תיאטרון או טלוויזיה?

"אני מעדיף את מה שאני עושה באותו רגע. יש משהו לא צודק בהשוואה הזאת. כשעשיתי עם יצחק שאולי את "קרובים קרובים" היינו עובדים שבוע על כל פרק ואחר כך 2,3 מיליון איש היו צופים בזה. אז נכון שהיום יש יותר תחרות על הרייטינג, אבל עדיין הטלוויזיה זו חשיפה מאוד גדולה. כדי להגיע לאחוזי צפייה דומים צריך להעלות אלפי הצגות בתיאטרון.

"אבל לתיאטרון יש יתרון מאוד גדול, והוא הקשר הבלתי אמצעי, המיידי, עם הקהל. זה הפיצוי וזה עושה סיפוק אדיר לשחקן".

התיאטרון השתנה במהלך חייך כשחקן?

"אני יודע שהרבה אנשים אומרים שכן, אבל אני לא רואה את זה. תמיד היו הצגות נפלאות, הצגות בינוניות והצגות גרועות. כלום לא השתנה. התיאטרונים הם אותו דבר והשחקנים הם אותו דבר. יצא לי לשחק במחזות מסוימים פעמיים ושלוש".

מה עם הריאליטי? מתחבר?

"לחלוטין לא. לא סובל את זה. זה מעליב אותי כצופה. לא רואה בשלנים עם כוכבים, לא רואה  אח גדול ולא אח קטן. זה מתועב בעיניי. עושים צחוק מאנשים, לוקחים טיפוסים מוזרים ומנצלים את החולשות שלהם. לדעתי זה גובל בפורנוגרפיה.

"לפעמים אני רואה חדשות, ליאור שליין, 'ארץ נהדרת'. אבל האמת היא שאין לי כל כך זמן לטלוויזיה".

אתה ואשתך, התפאורנית ומעצבת התלבושות רות דר, חיים בזוגיות שנמשכת שנים רבות. איך אתם עושים את זה?

"מפרגנים אחד לשני. לדעתי היא אישה מוכשרת ביותר. היא הייתה בלהקת הנח"ל ורצתה להיות שחקנית, אבל בו בזמן היא גם ציירה וניגנה בפסנתר. ואז היא נסעה איתי ללונדון לשנה ומצאה איזה קורס של בית ספר לתפאורנים ותלבושות ופשוט הלכה ללמוד וכשחזרנו לארץ היא גילתה את כישרונה המדהים על כל הבמות בארץ - הקאמרי, הבימה, תיאטרון חיפה, האופרה הישראלית, והחאן".    

אתה מרגיש שהתבגרת?

"ברור, אבל בינתיים אני מאוד מרוצה. אני משחק עכשיו גם ב"ספסל הזהב" ביידישפיל וגם ב"אחרון ימיה" בבית ליסין, והמשחק שומר אותי ערני ופעיל. אני לא מתנוון, וכל עוד יש תפקידים לאנשים זקנים אין לי תלונות".

מה אתה מאחל לעצמך?

"לקום מחר בבוקר. ושסבא וסבתא שלי מסתכלים עליי מלמעלה ורווים נחת".
 
 
ההצגה הקרובה של "ספסל הזהב" תתקיים ביום שלישי, 15 במאי 2012  ב-20:00 בבית ציוני אמריקה בתל-אביב. הצגות נוספות יתקיימו בבית ציוני אמריקה ברחבי הארץ. 
  
רכישת כרטיסים