אם פספסתם את ההופעה של הבלקן ביט בוקס בפסטיבל אהבה בים המלח אתם יכולים להתנחם בדיסק החדש שלהם שיצא בו זמנית בישראל, בפרנקפורט ובניו יורק. תמיר מוסקט מספר לטל גורדון על הפעילות המוזיקלית של הרכב ישראלי שממקסס אלקטרוניקה עם מוזיקת עולם מכל קצוות הגלובוס, בלב הסצינה החמה ביותר בניו יורק.
אותנטיקה ואלקטרוניקה
אחרי שנתיים של מסיבות צועניות בארץ, כששמים במערכת את הדיסק החדש והראשון של הבלקן ביט בוקס מרגישים לגמרי בבית. הצלילים הצועניים שנוגעים כל כך קרוב לצלילים היהודיים הפכו מזמן לאזרחי העולם – הגיוני למדי בהתחשב במהותה של הצועניות.
קריאת תרנגול מלא חיים נותנת את האות לתחילת המסיבה של ההרכב, שהמילה המובילה בתאורי המוזיקה והמופעים שלו היא "קרקסיות", ובצדק. קולות אנושיים שיוצרים ביטים משתלבים במקצב צועני והכל נשזר לשילוב בין ליינים עממיים מאזור הבלקן לבין עבודת אלקטרוניקה ומחשב. בתוך המסגרת המוזיקלית הזאת נפתח האלבום לחגיגה של אקלקטיות בינלאומית עם אמנים ואמניות כמו ה Bulgarian Chicks שפוצחות, כשמן, בשירת מקהלת בנות בולגרית ונוכחותן מדגישה עוד יותר את השילוב בין האותנטיקה לאלקטרוניקה, אמנית הקול ויקטוריה חנה עם מילות תפילה על מצע גיטרות בניחוח יווני, שוּשן שמתפרץ עם האנרגיות המדהימות שלו במרוקאית, להקת בום פם, חסן בן ג`אפר, הראל שחל, וולאדה טומובה ואמיר שהסאר.
בלקן ביט בוקס הם המוזיקאים תמיר מוסקט, מפיק מוזיקלי, סמפלריסט ומתופף מחונן שהיה המתופף הראשון של איזבו (לפני יותר מעשר שנים) וניגן בין היתר עם שלום חנוך, ואורי קפלן, מלחין ונגן כלי נשיפה, כשמאחוריהם, מלפניהם ומצדדיהם אורחים מוזיקאים מכל העולם. מוסקט וקפלן חיים כבר עשר שנים בניו יורק כמוזיקאים וכדי.ג`ייז ופעילים בהרכבים שונים ובולטים בסצינת האנדרגראונד הניו יורקית, ביניהם Firewater, גוגול בורדלו, ביג לייזי ושעטנז.
כב.ב.ב. הם קיימים כבר שנה וחצי, ולמרות שמכאן נראית המוזיקה הצוענית כטרנד שתפס משום מה תאוצה בשנים האחרונות ויפנה בקרוב את מקומו לטרנד הלוהט הבא, דרך מוסקט וקפלן קל פתאום להבין את ההגיון שמאחורי הדברים.
"רוק ואום כולתומיות כזאת"
"זו הייתה התפתחות מאוד טבעית בשבילנו" אומר תמיר מוסקט. "אנחנו מתעסקים עם זה כבר הרבה שנים. זה התחיל מהסתובבויות של אורי ושלי דרך Firewater, שהיה בעצם הרכב פאנק ששילב מוזיקה כלייזמרית עם פאנק, ו JUF, תקליט משותף שעשיתי עם גוגול בורדלו, הרכב שעושה פאנק ג`יפסי אבל ממש הארדקור שאורי היה חבר בו, כשעוד הייתי בארץ הייתי חבר באיזבו, שגם היא לא היתה להקת רוק פרופר. הם תמיד שילבו אום כולתומיות כזאת. בכל הדברים שעשיתי יש את האטיטיוד של פאנק רוק משולב עם איזה טוויסט בפנים.
"בשנים האחרונות יש בניו יורק תזוזה מטורפת של הדבר הזה. זאת סצינה של הרבה אנשים שמשתתפים באותם הרכבים, גם אורי וגם אני היינו באותה קבוצה של אנשים (שגם אורן קפלן, מוזיקאי ישראלי נוסף שחי בשנים האחרונות הוא חלק ממנה), ופתאום נוצר סאונד חדש בניו יורק שלקחנו חלק בהתפתחות שלו.
"אנחנו גם לא עושים בבלקן נטו מוזיקה צוענית. זה גם צועני, גם מוזיקה מרוקאית, גם מוזיקה שהשגנו מתימן, כל מיני דברים עתיקים, הקלטות שדה כאלה של זמרות תימניות. לאף אחד אין התיימרות ללכת לעשות פתאום מוזיקה צוענית נטו, אלא לתת את הטוויסט, ופה נכנסת האלקטרוניקה פנימה. המון עבודת מחשב. זה מאוד הולך לדאנס רוק".
"זה לא טרנד, זה לרדת מדאון טאון לברוקלין"
- נראה שבשנים האחרונות המון אמנים שהתחילו כאמני רוק התחברו פתאום למוזיקת עולם בטעם צועני, לרוב
גם עם איזה אלמנט רוחני..
"אני לא יודע אם אני בא לזה מהמקום הזה. אני מת על דברים שמחים, תמיד אהבתי את זה, זה מקפיץ אותי, זה ישר פוגע בי, יש בזה משהו מאוד בסיסי. זה לא היה משהו שפתאום שמעתי ואמרתי `וואו, זה הולך להיות הדבר הבא שאני הולך לעשות`. זה קרה בטבעיות.
"האקלקטיות של הדברים, המישמש של הכל ביחד, זאת גם האסתטיקה של ניו יורק, שהיא מאוד כזאת.
אחרי עשר שנים בניו יורק, כשאתה מבין את החיים שם, אתה מבין שאין שם סגנון של מוזיקה, יש שם פשוט מוזיקה. אתה הולך ברחוב - בבלוק אחד אתה שומע ראגא מאפן, בבלוק השני משהו מקסיקני, ואם אתה מצליח לקחת את כל הדברים האלה וליצור משהו מקורי אז סחתיין עליך. זה יכול להיות עשוי ממיליון מוזיקות אחרות אבל השפיץ של כל הדברים האלה הוא האוריג`ינל, ואם אין אוריג`ינל זה לא שווה. זה מאוד טבעי בניו יורק".
- מכאן זה נשמע כאילו הישראלים הם די אנשי מפתח בסצינה הזאת
"זה לא נכון. יצא שאנחנו ישראלים אבל היתר באים מכל מיני מקומות אחרים. זה לא בא ממקום ישראלי, זה פשוט קלע באיזה מקום בלב שכולנו מכירים ונעים לנו איתו. אני חושב שזה קרה להרבה מהמוזיקאים שם שנמאס להם לנגן פאנק ולהיות מדוכאים, למרות שאצלי אישית זה לא קרה ככה. לי תמיד הייתה משיכה להקשיב בבוקר לאיזה הרכב מרוקאי ובלילה לסוניק יות`".
- ולא מעצבן קצת להוציא את התקליט שלכם בעיצומו של מה שנחשב בארץ לפחות כטרנד שהתחיל כבר
מזמן?
"קודם כל, אנחנו אלה שהבאנו את זה לפה פחות או יותר, אם להגיד את האמת. אני זוכר לפני ארבע שנים שהייתי בא לתקלט בננוצ`קה מוזיקה צוענית ואף אחד לא ידע מה זה. זה לא היה אז טרנד, וזה נורא הקפיץ פה אנשים. זה פוגע ישר בידיים ובלב, אין בזה מחסומים, אז אולי בגלל זה זה הפך לטרנד, אבל זאת הרי מוזיקה שקיימת שלוש מאות שנה.
"אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מתראיין לכתבות בכל העולם שכולם מנסים לרבע את זה לאיזה טרנד ואני אומר, תמצא את עצמך ארבע חמש שנים בניו יורק, ותגלה שזה פשוט ההליכה ברחוב. זה לרדת מדאון טאון לברוקלין ולהבין שכל האלמנטים שאנחנו משתמשים בהם נמצאים לנו מתחת לידיים. וכשהם פתאום באים והופכים להיות גוף אחד, וכל הפאזל הזה של כל השנים האלה מרכיב תמונה ברורה, זו הרגשה מדהימה. במיוחד כשיש כזה חום פתאום מכל העולם לפרויקט הזה. אנחנו מוקפים המון אהבה והמון רצון לשמוע את זה".
"שמחה שמנטרלת את האינטלקט"
המופעים של הב.ב.ב. מתוארים גם הם כחגיגות קרקסיות מוטרפות ומפוצצות באנרגיה, שנמשכות בין שעתיים וחצי לארבע שעות כשברגעי השיא שלהן נמצאים כמעט עשרים איש על הבמה (וכדאי להציץ בטעימות שיש באתר שלהם).
הרכב הבסיס של המופעים כולל בנוסף למוסקט וקפלן את ה V.J. עלמה הראל, ואת תומר יוסף על המקרופון בעמדת ה MC, ועל פרקשן הכולל סירים ומחבתות. עוד מתארחים באלבום ובהופעות המוזיקאים איתמר ציגלר (בס וגיטרות) ודיינה לאונג (טרומבון), ובנוסף לכל אלה הם מארחים בכל מופע אמנים מקומיים וחברים.
"המופע עם הבלקן הוא מאוד מורכב. למרות שזה צמד, זה בעצם צוות מאד גדול של אמנים שמופיעים איתנו, רובם מניו יורק, חלק מהארץ, חלק ממקומות אחרים, וכשמישהו מהם לא יכול להגיע למופע, אנחנו צדים כל מיני דברים מעניינים אחרים ומשתמשים באמנים מקומיים בכל מקום שבו אנחנו מרימים מופע, כך שהמופע נראה ונשמע אחרת בכל פעם, אבל תמיד מבוסס על הביטים ועל האסתטיקה שלנו.
"בהופעות קורים כל מיני דברים מוזרים. כל המופע נבנה בשלושה ממדים. אנחנו בונים במות סביב הקהל, וכל עשרים דקות בערך קורה אקט במקום אחר באולם. לפעמים אנחנו עולים עם מסכות, תמיד עולים איתנו כל מיני חברים שמתחפשים, וכל מיני ליצנים (אבל לא ליצנים מוקיונים, לפעמים זה ליצנים מפחידים), וזה נהיה כאוס אחד גדול. יש הרבה דגש על האסתטיקה של המופע. זה מאוד צבעוני. גם מסכי הוידאו שעלמה עושה מקיפים את האולם, ככה שהקהל לא באמת מבין מאיפה כל דבר קורה, וממש נהיה חלק מזה.
"בארץ הופענו כבר שש פעמים בערך. היינו הרבה בג`ה פן, ועכשיו נקטפנו על ידי שוקי ווייס, בחו"ל הופענו פעם אחת בניו יורק, ב S.O.B., והיה סולד אאוט לגמרי, הופענו גם באירופה, ועכשיו נצא לסיבוב של תשע הופעות. אנחנו הולכים להופיע בפסטיבלים הכי גדולים בצרפת, ובגלל שצריך לנייד אותנו נצא עם צוות קצת יותר מצומצם, שזה אומר לפחות עשרה אנשים, לא כולל אנשי צוות, אבל זה עדיין מופע מאוד צבעוני וגרנדיוזי. זה לא פשוט לעשות את ההופעות הגדולות יותר הן דורשות הרבה מאד הטסות וקואורדינציה, אז מופעים כאלה אנחנו עושים רק כל כמה חודשים".
- מי הקהל שמגיע להופעות שלכם בחו"ל?
"מכל טוב. לא יודע אפילו איך להסביר את זה. הקהל מורכב מהמון מהגרים מכל מיני מקומות, ממקסיקו עד מהבלקן, וגם מניו יורקים טיפוסיים. הם מתים על זה. זה מדהים, זה פוגע ישר ברגליים ובלב, מדלג על דברים כמו איזה סטייל אתה אוהב ועל איזה תקליטים גדלת. יש בזה את השמחה הזאת שישר מנטרלת את האינטלקט, ומצד שני יש הרבה חשיבה שלנו, כי אין לנו עניין להיות הרכב צועני. לא באנו מזה ואנחנו לא רוצים ללכת לשם. זה להביא לזה את הטוויסט שלנו. האסתטיקה של זה מאוד מודרנית אז זה מדבר לקהל צעיר. גם ילדים יהיו שם וירקדו לזה, ואנחנו שמחים שזה ככה".
"ניו יורק היא מקום לא קל"
- כבר עשר שנים אתה בניו יורק. מה בעצם הביא אותך לשם?
"איזבו הביאו אותי לניו יורק, ואני היחיד שנשאר. היינו שם כשנתיים שבהן היה לנו קשה, היו המון מאבקים עם שכר דירה ועם אוכל ועם איך להעביר את החודש, והייתה הרגשה קולקטיבית בהרכב שזה לא קורה שם, אבל אני לא יכולתי להתקפל ולחזור משם. דבר אחד הבנתי שהחברים שלי לא הבינו וזה שזה עניין של זמן, לא עניין של לא או כן, רק של מתי זה יקרה. ניו יורק היא מקום לא קל, ואני לא שופט אנשים שמתקפלים משם, אבל דברים כאלה הם נורא עניין של טיימיניג ואני הייתי פנוי באותו זמן להישרדות הזאת. וכשעוברים אותה התמורה היא אדירה. בעיקר אמנותית.
"ניו יורק מאוד קשה למוזיקאים, אף אחד לא משתין לכיוון שלך אלא אם אתה באמת מביא אותה באיזה שלב, למרות שהפרויקטים שלנו דווקא קיבלו תמיד תשומת לב. אבל העבודה שם נורא קשה ולא מתגמלת, אתה כל הזמן צריך להיות on your toes , זה לא מפסיק.
"על התקליט של בלקן עבדנו כמעט שנה כי אספנו אמנים מכל העולם, ורק עכשיו התקליט יוצא, בשלושה לייבלים שונים שחילקנו לפי טריטוריות - בפרנקפורט, בניו יורק ובישראל. לא סתם זה מקבל כל כך הרבה תשומת לב בכל העולם, זה עבודת שטח שאורי ואני עשינו בעשר שנים האחרונות. אנחנו מסתובבים כל הזמן בסיבובי הופעות בכל העולם, שלא לדבר על ארצות הברית שחרשנו אותה לאורכה ולרוחבה איזה שבע עשרה פעם ועשינו עבודת בילד אפ מטורפת".
"הדברים הכי טובים בניו יורק קורים בלייבל שלי"
- ואתה כבר לגמרי מבוסס וחי מהמוזיקה?
"אני לגמרי חי מזה, ויש לי לייבל משלי שהוא יותר בית הפקה מאשר לייבל במובן של הפצה ויחסי ציבור. מדובר בעצם בקומה ענקית שהיא פשוט מפעל של מוזיקה, ועם כל הצניעות, הדברים הכי טובים בניו יורק קורים שם, והם לא כולם שלי. אני לא תמיד מפיק אישית. עבדתי הרבה שנים על ליצור אווירה מסוימת ולהרכיב הרכב אנשים נכון שיביא את הדברים הטובים והנכונים. מה שמאחד את הדברים שיוצאים משם זה אסתטיקה עם צבע משלה. לפרויקטים שאנחנו מפיקים יש סאונד ספציפי משלנו, וכשאנחנו בוחרים להפיק פרויקט אף אחד לא יפספס שזה שלנו. זה לייבל שיש לו משיכה לדברים מאוד מסוימים. לא מקליטים שם פתאום איזה אר אנד בי מסריח. אפשר לראות באתר שלנו מה אנחנו עושים.
"לא בהכל אנחנו מעורבים מוזיקלית. יש לי שותף שם לאורך כל השנים, דני שצקי, שהוא טכנאי אבל הוא גם מפיק דברים שם, יש גם אמנים שרק משתמשים בציוד שלנו, ולפעמים קורים שם פרויקטים מעצמם כשאני לא שם ואין לי מעורבות אמנותית. מעבר לזה אני מפיק עכשיו פחות ופחות בגלל שאני יותר ויותר עושה את הדברים שלי, אבל כל הזמן מציעים לי דברים וכשאני רואה משהו שאני באמת יכול לעזור לו בנוכחות שלי או בסאונד שלי אני תמיד שמח לעשות את זה".
- אחרי עשר שנים אפשר להגיד שתישאר כבר ניו יורקי סופית?
"לא נראה לי שלהרבה מדי זמן. הכל מאוד פתוח בעניין הזה. אני מסתובב המון בעולם ויש לי כבר בסיס באיזה שלושה מקומות בעולם. הכל נורא קרוב. נעים להיות פה בארץ, כיף לי בניו יורק, יש לי שם אהבה, נראה לאן החיים יובילו. אין לי הצהרות גדולות בעניין של מיקום".
האתר של בלקן ביט בוקס
הלייבל של תמיר מוסקט
האתר של אורי קפלן
הדף של JUF
שעטנז, הרכב נוסף של קפלן ומוסקט
ביג לייזי, הרכב נוסף של מוסקט
האתר של איתמר ציגלר
”אנחנו לא קופצים כל היום" – איזבו פינת גורדון
01/05/2005
:תאריך יצירה
|