"הכי טבעי לי בעולם להיות סמרטוט מאהבה", אומרת ליאת הרלב, אתל-חיה בהצגה "סטמפניו" העולה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי וזוכה, בצדק רב, לשבחים מקיר לקיר.

"סטמפניו", הרומן הראשון שכתב שלום עליכם ב-1888, מספר את סיפורה של האהבה היהודית במזרח אירופה, בתקופת המעבר בין חיי העיירה לחיים המודרניים. את הרומן עיבדה עדנה מזי"א, שאף ביימה את ההפקה, כשלצדה יחזקאל לזרוב שהופקד גם על הכוריאוגרפיה החיננית והמרנינה ומשחק את התפקיד הראשי.

סטמפניו (לזרוב) הוא נגן כליזמר מוכשר והולל, המתאהב ברוחל'ה היפה והנשואה (רונה-לי שמעון), שמתאהבת בו בחזרה. חברתה של רוחל'ה, אתל חיה (הרלב) מתאהבת בבניומין המשכיל, שאינו משיב לה אהבה.

"אני יצור מאוד מתאהב"

"סיפורי האהבה האלה לא נועדו להתממש," מבהירה הרלב. "ההתאהבות של אתל חיה היא מוחלטת ומובילה אותה לדרך של שיגעון והרס עצמי".

די הפוכה מהדמות של טלי הביץ' מ"רמזור", לא?

"טלי מ"רמזור" היא לא הטייפ קאסט שלי. עם הדמות של אתל חיה יש לי חיבור הרבה יותר טבעי. כשקיבלתי את המחזה התיישבתי על גדר בדרך ולא זזתי עד שסיימתי אותו".

אתל חיה היא במידה מסוימת הדמות הטרגית ביותר במחזה, את מתחברת לזה?

"כן, היא טוטלית וגם אני כזאת. אני יצור מאוד מתאהב. בבני זוג, בשחקנים, בבמאים. כשאני מתאהבת זה כמו בסרטים של דיסני, עד כלות. אמנם אין לי היסטוריה של התאהבות במי שלא רואה אותי ממטר או של אובססיה שמובילה לשיגעון, אבל את התחקיר עשיתי".

איזה תחקיר?

"לא פשוט לשחק שיגעון, זה קשה לפיצוח ומאוד מסקרן. כשאתה משוגע אתה פועל נגד עצמך ובוחר בחירות שלא טובות לך. לקחתי את הדמות של אתל חיה לפסיכולוג כדי להבין אותה יותר לעומק, והתברר שהאבחנה הקלינית שלה היא מאניה דפרסיה".

"סטמפניו" (צילום: גדי דגון)

איך הבאת את זה לבמה?

"לקח לי זמן להבין ולדייק את זה, ואני עדיין עושה את זה כל ערב. יש רגע בהצגה שעולמה של אתל חיה חרב עליה. רוחל'ה שואלת אותה למה היא כל כך מאושרת, כי היא אמורה להיות מאושרת ברגע הזה. מתוך חוסר הבנה נכנסתי לבמה בפעם הראשונה עם חיוך של אושר גדול. בפעם השנייה כבר נכנסתי תוך כדי בכי, ושיחקתי אושר גדול. האושר המאני הוא לא מצב אלא פעולה. אתל חיה מנסה להיאחז באיזשהו אושר שאין לו בסיס במציאות כי היא יודעת שאחרת היא תתרסק לגמרי".

 "כל הצגה נופלים אסימונים. גם בהצגה ה-500"

בימים אלה הר לב, 33, מג'נגלת במיומנות בין תחומי המדיה השונים. פרט ל"סטמפניו" היא משחקת בקאמרי גם ב"הבדלה" של שמואל הספרי, עסוקה בחזרות לעונה נוספת של "סברי מרנן", ובקרוב מתחילה לעבוד על העונה החדשה של "רמזור". בין לבין היא משתתפת במותחן הקולנוע "תופסת" של נבות פפושדו (היוצר של "כלבת" - סרט אימה בו כיכבה הר לב) ומצטלמת לסדרת הילדים "בית ספר למכשפים" בערוץ לוגי.

"האמת היא שהמדיום הכי אהוב עליי הוא דווקא הקולנוע, היא מפתיעה, "למרות שאני יותר מזוהה עם הטלוויזיה. יש שם קסם שאין בשום אמנות אחרת. אבל אני מאוד אוהבת לעבוד גם בתיאטרון ובטלוויזיה, כל מדיום והקסם שלו.
"מבחינת השחקן כאילו אין הבדל בין הטלוויזיה לתיאטרון, זו אותה שפה של רצונות, מצבים ופעולות שמצדיקות את הקיום של הדמות, ונובעות מהדמות. אבל חוץ מזה אין שום דמיון.

"סטמפניו" (צילום: גדי דגון)

"אם אתה רוצה לייצר סערה רגשית על המסך, אתה יכול לבוא עם עיניים לחות ולעשות כמה שפחות כדי שזה יעבוד. על הבמה אין משמעות לדמעה.

"על המסך מספיק שקורה נס פעם אחת ואם המצלמה והסאונד עבדו פיקס, אתה מסודר. התיאטרון נותן לך הזדמנות להעמיק, לשבור את הקיים ולשכלל אותו. אחרי שלוש הצגות יש סכנה שתישמע לעצמך קצת פחות רלוונטי וצריך לשים לב. כל הצגה נופלים אסימונים. גם בהצגה ה-500. יש המון ניואנסים, יש חיפוש וגילוי וזה כיף אדיר, במיוחד עם קאסט כמו שלנו ב'סטמפניו'"

רואים כמה אתם נהנים להיות ביחד על הבמה.

"כן, זה באמת חיבור מעולה. יחזקאל לזרוב, אורלי זילברשץ, כל הקאסט הוא מתנה. אנחנו כל הזמן מחזיקים את הכדור באוויר ולא נותנים לו ליפול. יש משהו בביחד שלנו שעובד גם על הבמה וגם מחוץ לה. הרבה פעמים אנחנו יוצאים אחר כך לשתות ביחד".

"סטמפניו" (צילום: גדי דגון)


ואיך הייתה העבודה עם היוצרים, עדנה מזי"א המעבדת והבמאית ויחזקאל לזרוב הבמאי והכוריאוגרף?

"נהדרת. חזי ועדנה הם שני במאים שלא פוחדים לא להסכים ופתוחים לרעיונות חדשים. הם אפשרו לנו הרבה חופש יצירתי ומעורבות בהחלטות. עם עדנה עבדתי בסדרה 'חברות הכי טובות' ואני מתה עליה. הכול כל כך ברור לה והלב שלה נמצא במקום הנכון. וככה היא ממקמת גם את הלב של הדמויות.

"ולזרוב עשה עבודה מדהימה עם הכוריאוגרפיה. זה לא מחול או תיאטרון תנועה או מיוזיקל, זה משהו אחר לגמרי. היית מצפה לראות צעדים של 'כנר על הגג', אבל זה הלך לכיוון צועני-בלקני, כמו בסרטים של קוסטוריצה. מין חפלה מסוגננת אבל סוערת, מלאה בשמחת חיים בסיסית. ההצגה לא בנויה כסצנות, הכול שזור אחד בתוך השני והכול כל כך טבעי, עד שאתה כבר לא מרגיש אם אתה רוקד או לא. אין כאן אנשים יפים שרוקדים יפה, אלא תנועה אורגנית שמספרת סיפור של מקום ושל יחסים".

"סטמפניו" (צילום: גדי דגון)

ההצגות הקרובות של "סטמפניו" יתקיימו בימים שני ושלישי, 18, 19 ביוני 2012 ב-20:30 וביום ראשון, 24 ביוני ב-20:30 בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב. לפרטים בטל': 03-6060960.