אגדה הנשפכת מהגונג

אגדה סינית עתיקה ששמעה הסופרת והמחזאית נאוה סמל בילדותה, הפכה ל"ילדת הפעמון", מחזה חדש לילדים  שיעלה במסגרת פסטיבל ישראל 2012 השומר גם השנה מקום נכבד לקהל הילדים.

את גרסתו הראשונה של "ילדת הפעמון" כתבה סמל לפני כ-17 שנים כשהוזמן על ידי קרן תרבות אמריקה ישראל שייעדה אותו לפרויקט ייחודי, נכון לאז, של אופרה לילדים. מסיבות שונות לא עלה אז לבמה, ובגלגולו השני זכה למוזיקה של בן ארצי, אחיינה של סמל, והפך למופע חד פעמי במתכונת של קריאה מבוימת בפסטיבל "פותחים במה" 2011, שם גם זכה בפרסי המחזה והמוזיקה.

הצלחתו ב"פותחים במה" סללה את הדרך לקופרודוקציה ייחודית בה משתפים פעולה תיאטרון בית ליסין ותיאטרון המדיטק, ולהפקה בימתית מלאה, בבימוי יעל טילמן.

"'ילדת הפעמון' הוא מחזה לילדים ולכל המשפחה כי הוא מפולח בתוך קומות", מספרת סמל. "ילד קטן יכול ליהנות מהקסם שבו, נער מתבגר יכול להתחבר למערכת היחסים הטעונה בין אבא לבת מתבגרת, ומבוגרים יכולים למצוא בה את הקומה שלהם על הכאב של אובדן הילדות.

"המחזה מספר על אבא, שגריר ישראל בסין, שיוצא לשליחות בבייג'ינג, עם קוני, בתו המתבגרת, שאמה נפטרה. הבת מסרבת, כמובן, לנסוע. היא לא רוצה לעזוב את החברים שלה ואת העולם שלה, והיא קשה, קנטרנית ומרת נפש כלפי האבא, ולא רוצה לעלות על הטיסה.

"הוא, כמובן, מעלה אותה בכוח לטיסה, שם הוא מעביר אותה סוג של מסע חניכה והתבגרות. הוא נותן לה במתנה גונג ומספר לה שאמה המתה קנתה אותו בטיול שהיא עשתה פעם לסין, ושבגונג יש אגדה. האבא מנגן בגונג, וממנו בעצם נשפכת האגדה. מי שרוקם את האגדה זה כל צוות המטוס - הנוסעים, הדיילים, הטייס - שהופכים לאנשי האגדה הסינית במטרה להקסים את קוני. האגדה עצמה מספרת על חזרה לחיים, ומטרתה היא להחזיר גם את קוני לחיים חדשים. הקסם הוא בעצם להפוך את המטוס לסין".

בני אדם, לא דם

איך נשזרת האגדה סינית עתיקה בחייה של קוני הישראלית העדכנית?

"הסינים מספרים אגדה מאוד עתיקה, שבתחקיר שעשיתי מגיעה עד המאה ה-14 או ה-15 ויכול להיות שגם קודם לכן, המספרת על חרש פעמונים מהולל, שלוקה אפילו באיזה היבריס קטן, ויש לו בת יחידה בשם קונג-גיי. הוא מגיע לארמונו של קיסר סין שנשבה בקסמיו ורוצה שהוא יברא לו צליל מושלם.

"הקיסרית, מצדה, רוצה להשפיל את החרש, כי הוא מתחרה בתהילתו בקיסר, ולכן היא דורשת ממנו לברוא פעמון מיוחד שעשוי מכסף, נחושת וזהב. החרש אומר ששלושת החומרים האלה לא יכולים להתחבר, אבל הקיסרית מכריחה אותו לקיים את הצו, אחרת יותז ראשו.

"בניסיון הראשון הוא כושל והפעמון יוצא עם קול סדוק. בניסיון השני שוב יוצא פעמון ללא צליל, וקונג-גיי הולכת לקיסר לבקש רחמים על אביה ומקבלת ניסיון שלישי, מבחן אחרון. היא פונה לאלת האש כדי לקבל תשובה מה יחבר בין כסף, נחושת וזהב, ומקבלת תשובה מזעזעת: מה שיחבר אותם זה דם אדם. באגדה הסינית, קונג-גיי קופצת לתוך היורה הרותחת, והפעמון שנוצר מייצר את הצליל המושלם.


"ילדת הפעמון", צילום: דניאל קמינסקי

"קוני, הגיבורה הישראלית שלי, לא מוכנה לקבל את הסוף האכזרי הזה, ואומרת 'באגדה שלי לא יהיה שום דם ואצלי אין קורבנות', ומשנה למעשה את כל האגדה, ויוצרת סוף אחר. היא מחזירה את קונג-גיי, מונעת ממנה לקפוץ ליורה הרותחת, ומחזירה, למעשה, את המתים בחזרה.

"היא עושה REWIND לכל האגדה, יוצרת אפשרות חדשה ואומרת לקיסר, 'אין מושלם בעולם. החיבור היחיד הוא בני אדם, לא דם, ואנחנו ניצור את הצליל מכל מה שאנחנו שומעים בעולם. זה לא יהיה מושלם, אבל אנחנו המוזיקה.' כך היא לוקחת טקסטים ופעולות מתוך האגדה, והופכת למעשה לבמאית תיאטרון".

"גשם עושים עם האצבעות"

הגרעין שמניע את המחזה הזה הולך איתך בעצם מילדותך

"את האגדה הסינית הזו זכרתי באמת מילדותי. בשנות השישים כל החינוך שלנו לעולם הגיע מכל מיני קבצים שנקראו 'אגדות העולם', 'אגדות עמים', כאלה אגדות, ואני מתתי על זה. אני בכלל מאוד אוהבת אגדות. אגדות מצפינות בשבילי איזו אמת רגשית נורא נורא צלולה, והאגדה הזאת שנקראה 'בתו של חרש הפעמונים' הופיעה בכל אותם קבצי אגדות. יש לי היום בבית שבעה קבצים כאלה משנות החמישים, שבהן עדיין לא נולדתי, ומשנות השישים, והיא נשארה אצלי בחיים. תהיתי למה היא כל כך נחקקה בי, בגלל הסוף הזה של קונג-גיי שקופצת ליורה הרותחת, ובעצם יוצרת את הצליל המושלם בנפשה ובגופה.

"'באגדה שלי לא יהיה שום דם', אומרת קוני במחזה שלי, אבל זו בעצם נאוה שאומרת את זה. זכרתי את הרגע המצמרר הזה שבו בכל הגרסאות של האגדה הסינית זה קורבן של בת לאביה, סוג של בת יפתח, או איפיגניה (בתם של אגממנון וקליטמנסטרה במיתולוגיה היוונית, שהוקרבה על מזבח חטאו של אביה, באחת מגרסאות הסיפור המיתולוגי – ט.ג.), שזה מיתוס שעובר בכל התרבויות, ואני לא רציתי את זה.

"כתבתי את המחזה המקורי כבר לפני 17 שנים, גם אני התבגרתי, כמו קוני, וכבר הייתי בהרבה יורות רותחות וכבר הקזתי לא מעט דם, והתרומה שלי לפרשנות המודרנית והעכשווית של האגדה, זה שלא קורבן אדם, ולא איפיגניה ולא בת יפתח, אלא הדרך שבה מתחוללת היצירה זה סוג של מטאפורה שאנחנו צריכים לתת מדם ליבנו בשביל שהיא תהיה.

"גם במחזה שלי זה סוג של שאלה על איך עושים מוזיקה או איך עושים יצירה, ויש במחזה רגעים שבהם השחקנים מחוללים את המוזיקה בגופם. ממש כתבתי 'גשם עושים עם האצבעות', 'את הרעם קופצים ורוקעים ברגליים', 'את הרוח עושים בנשיפות'. האדם הוא בעיניי כלי שמייצר צלילים, הוא רק צריך ללמוד שהוא כלי שעליו כולם מנגנים ביחד בהשראת הצלילים והקולות בעולם, אין רק סולואים בעולם".

"לבן ולי יש כאב משותף"

במחזה, אותו יצרה סמל לכל אורכו בחריזה ובשירים, מקום נכבד ליצירת אותה מוזיקה, שכתב בן ארצי, אחיינה של סמל, מה שהפך גם את החוויה המקצועית והאישית שלה למשותפת מבחינה משפחתית ודורית.

"זאת העבודה הראשונה שבן עשה לתיאטרון, וידעתי שהוא כותב נפלא לתיאטרון למרות שהוא לא עשה את זה לפני כן. כשציפי פינס הציעה לי להשתתף עם זה בקיץ שעבר בפסטיבל 'פותחים במה' של בית ליסין אמרתי שאני רוצה להביא אותו לכתוב את המוזיקה, כי למרות שהמחזה אומר שאין מושלם, ידעתי שלטקסט הזה הוא המלחין הכי מושלם בשבילי. יש במחזה איזה פצע, איזה אובדן, ובן ואני מחוברים במקום הזה של להרגיש מאיפה הכאב הילדי הזה מגיע. יש לנו כאב משותף.

"הם שוכנעו, בסוג של הימור מבחינתם, ולשמחתי המאוד גדולה המוזיקה כישפה את כולם וזכינו בפסטיבל 'פותחים במה' בפרסי המחזה והמוזיקה.

"המצחיק הוא שבן ואני כאלה עב"מים שלא ידענו בכלל שזו תחרות עד שלא צלצלו להגיד לי שזכינו בפרס ואני שאלתי איזה פרס... בדיעבד סיכמנו שטוב שלא ידענו, כי זה שמר אותנו סגורים כל כך בתוך חוויה מזוככת וצלולה. הפרס הכי גדול שלנו היה שבית ליסין ותיאטרון המדיטק הודיעו שהם עושים הפקה משותפת לכל דבר, בשיתוף שחקני בית צבי, שגם זה בבחינת ניסוי. אמרתי, מעניין מי הכסף, הנחושת והזהב. כאילו שאנחנו מגשימים בבלי דעת משהו שישנו במחזה".


"ילדת הפעמון", צילום: דניאל קמינסקי

מילים מהפסיכומטרי

לזכות ציפי פינס זוקפת סמל בחירה משמעותית נוספת שעליה היא מברכת, כשהפקידה את מלאכת הבימוי בידי הבמאית יעל טילמן.

"יעל טילמן היא אחת הנשים הצעירות המוכשרות בישראל בתחום הבימוי. היא זכתה בפסטיבל הצגות ילדים לפני כמה שנים וסומנה לטובה על ידי ציפי פינס ורוני פינקוביץ', המנהל האמנותי של המדיטק. בקיץ ציפי פינס אמרה לי 'נאווה, זו הבמאית שאני מייעדת לפרויקט שלך, ואני יודעת ומרגישה בבטן שיהיה לכן חיבור אדיר'. לא הכרתי אותה קודם, לא ראיתי את העבודות שלה, ואני אכן צריכה להצדיע לציפי ולרוני פינקוביץ'. טילמן כשרונית בצורה בלתי רגילה, בורכתי. איזה רעיונות, איזו יכולת עמקות לרדת לתוך עצמה ולתוך הטקסט, שהוא טקסט מאתגר".

באיזה מובן?

"אחד השחקנים בצוות אמר לי, 'אבל יש פה מילים מהפסיכומטרי!'. יש שם שיר, למשל, שנקרא 'אצעדה של פז'. בקלות אני יכולה לכתוב 'צמיד של זהב', למה 'אצעדה של פז'? זה לא איזה התפלצנות. קוני אומרת במטוס, 'תגיד, איזה שפה הם מדברים פה? מה זה, סינית?', והוא עונה לה, 'לא, זה אגדינית'. רציתי ליצור איזה מרחב שיש בו מקום לשפה כזו שבעיניי היא בעצמה סוג של מוזיקה. המוזיקה נמצאת בתוך העברית. כשהקיסרית מעליבה את החרש היא אומרת לו 'בוחש מתכות!'. את לא שומעת ב'בוחש' גם את העובדה שהאמן חש – ומי שלא חש נורא נעלב מזה – וגם את ה'רוחשת' מהיורה, כי יש איזו התרחשות?

"ב'בחישה' את שומעת את הפעולה, ולכן אמרתי לצוות, תקשיבו קודם כל לצלילים שהמוזיקה העברית נתנה לכם. השפה העברית היא מוזיקה. ובן טען שהוא כל כך התחבר למילים השיריות האנכרוניסטיות האלה, והוא הלך לתוך העברית עם המקומות שלה וכתב מוזיקה מכשפת".

המחזה מציג יצירה משותפת של אב ובת, ואם להמשיך ע ם הקצוות שנקשרים פה, גם את יוצרת את האגדה הזו בשיתוף פעולה מאוד הדוק עם בן אחיך. נדמה שאתם מנהלים יפה את הקשר הלא בהכרח קל שבין משפחה לעבודה

"זו פעם ראשונה שאני עובדת עם מישהו מהמשפחה. זה לא פשוט, כי פעם ראשונה משתפים פעולה במשפחה שבה כל אחד סידר לעצמו מיקום בהרמוניה כדי לחיות ולא לדרוך אחד על השני. אנחנו חיים כמו ארכיפלג...

"פתאום עכשיו פעם ראשונה נוצר כאן משהו אחר. אני עברתי לגור באי של בן והוא עבר לגור באי שלי. אפילו יש לנו בעיה של שמות, כי הוא כל חייו קורא לי 'יה-יה' ואני קוראת לו 'בן בן', אף אחד במשפחה לא קורא לי נאוה, ולפני החזרות אמרנו, עכשיו אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא יכולים להיות יה-יה ובן בן אלא להפוך לישויות אחרות, אז ממש עשינו תרגילים וחזרות והתאמנויות איך אני אקרא לו בן והוא יקרא לי נאווה. לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו קצת מגלמים תפקידים, כשהוא אומר, למשל, 'כדאי שתבדקו עם נאוה בעניין הזה...'"
 
"ילדת הפעמון" (לגילאי 6 ומעלה) יעלה ביום חמישי, 7 ביוני 2012 ב-17:30 באולם הנרי קראון בתיאטרון ירושלים ובשבת, 9 ביוני ב-11:00 במדיטק חולון במסגרת פסטיבל ישראל. תפאורה ותלבושות: גילי כוכבי, תאורה: עדי שמרוני, שחקנים: עדי אייזנמן, עדי הררי, סיוון כהן, קרן מרום, אבישי סנדנר, אבי עדוי, רותם שוורץ ועידן שמי.