פסטיבל א-ז'אנר העשירי (27-25 במאי, תיאטרון תמונע), מציע, כמתבקש משמו, אוסף יצירות פרפורמנס בימתיות מז'אנרים שונים, שעניינן דיאלוג עם הקהל ובינן לבין עצמן, תחת הנושא המאחד של הפסטיבל השנה:  המושגים "התכתבות" ו"הקשר".

לאורך שלושת ימי הפסטיבל מפגישים למעלה משלושים יוצרים את הקהל עם שאלות שמעלות יצירתן בנושאים אלה, על הבמות השונות ובכל חללי תיאטרון תמונע. בסוף כל יום מופעים יתקיים מופע מוזיקלי בהשתתפות תומר שרון ורונית שחר.

מפגש בין יוצר לאוצרים

"פרייבט קולקשן – טקסט פרפורמנס", יצירתו של ניצן כהן ("חם בטבריה",  מחזאי, במאי ומי שמגדיר את עצמו קודם כל כאיש של מילים, מעלה אל הבמה את אוצרי הפסטיבל, נאוה צוקרמן ויאיר ורדי, למפגש בין יוצר לאוצרים, כותרת שנולדה כתוצאה מהפרזנטציה הראשונית שעשה כהן לקראת הפסטיבל.

כהן חתום ככותב וכבמאי על הצגות פרינג' זוכות פרסים כ-"משחקי חברה" ו"גבר אשה מילים" וכן כותב לטלוויזיה ל"חשופים", "קצרים" ו"גם להם מגיע".

"בעיקרון כשמו של המופע כן הוא", מספר כהן (37), "מין אוסף פרטי שהתחיל לפני כמה שנים כשהתחלתי לשמוע כל מיני משפטים שנכנסו לי הביתה, משפטים של אנשים בלי הקשרים של שיחות שלמות, דברים שאנשים אומרים כשהם עוברים לידך ואנחנו שומעים מין חצי משפט כזה, מבטים, הברות קטועות שהייתי שומע.

"בשלב מסוים התחלתי להתכוון לזה ולהעביר את הדברים האלה ישירות לדף. אחר כך זה מקבל עיבוד מסוים, והניסיון הוא לבדוק את התוקף של הדבר הזה על הבמה. זה מאוד קליפי מבחינת איך זה שזה כתוב. מין סצנות או מחזות מאוד קצרים, לפעמים עשר שניות אפילו, שנועדו לבדוק איזו מין צורה חדשה כזו שאני מחפש.

"הכותרת באנגלית קשורה לכך שמדובר בטקסטים שאת חלקם שמעתי פתאום באנגלית, ואת חלקם בפיליפינית אם אני לא טועה, את חלקם שמעתי לא ברור וזה הפך לג'יבריש, אז זה קיבל איזה מין בליל של שפות אבל כזה ששומר על הקשר עם העברית כי תמיד המבטא נשאר ישראלי".

ומה קורה הלכה למעשה מבחינת הביצוע, לעומת החומרים הכתובים שאיתם התחלת?

"הביצוע שונה לגמרי. הביצוע כרגע הוא איזו נקודה מסוימת בתהליך של העבודה, כשאני בעצם מעלה לבמה את הפרזנטציה שעשיתי כשבאתי להציע את זה לפסטיבל.

"שלחתי את הטקסטים לנאוה צוקרמן ויאיר ורדי, האוצרים של הפסטיבל, ובמפגש התחלנו לדבר על הטקסטים וקצת לקרוא מהם, ואז נוצר איזה מין דיאלוג שלכשעצמו היה מאוד מעניין. גם במעבר לבמה היה נראה לי שזה פשוט הדבר הנכון, שאם אני כבר מעתיק לבמה את השיחה שהתנהלה בפרזנטציה, אני צריך להעתיק גם את האנשים שהשתתפו בה.

"לקחנו פחות או יותר את הסיטואציה שהייתה בחדר כשעשינו את הפרזנטציה וניסיתי לזקק את המהות שלה ולראות איך הדיאלוג הזה בעצם קשור ומאיר, אולי, בצורה חדשה, את הקטעים הקצרצרים האלה, וגם על הבמה זה דיאלוג שלי איתם. אני בעצם פולש אל תוך הקהל עם איזו מין רמפה, מעין אובייקט שעליו יש כסא גלגלים, שנמצא במרחב של הקהל, נאוה ויאיר יושבים מולי במושבי הקהל בשורה השנייה או השלישית, ומסביבנו הקהל.


מימין: נאווה צוקרמן, צילום: יח"צ, משמאל: יאיר ורדי, צילום: ארלה הצמצם הבוער 

"זה אמור גם לשנות ויזואלית את נקודת המבט של הקהל, כי אתה לא על הבמה. הבמה ריקה. בעצם ניסינו להעתיק את המרחב הזה שנוצר בינינו בתוך הסיטואציה הזאת ולנסות לבדוק אותה במרחב החדש הזה.

"גם בשבילי זו נקודת מבט חדשה. זו בעצם פעם ראשונה שאני עולה על הבמה, אני בכלל מהכיוון של מאחורי הקלעים, מחזאי ובמאי, ופעם ראשונה שאני בודק נקודת מבט אחרת לחלוטין. פתאום אני מוצא את עצמי עושה את כל מה שאני מבקש בדרך כלל מהשחקנים, שזה די מוזר".
 
להיזרק למקום תלוי על בלימה
 
עם מה מעמת אותך המיקום הבימתי החדש שלך, בפרונט?

"זו חוויה אחרת לגמרי. זה לחוות את היצירה מבפנים. בדרך כלל אני נותן איזו הדרכה ממקום די מוגן ובטוח, ונותן לשחקנים את הכלים איך להעביר את הטקסט, ופתאום אני מדבר את הטקסט, ומבין את המקום שלהם בתוך הסיפור הזה. אתה כאילו פונקציה אחרת לגמרי. סוג של צינור לדברים, ולא זה שבונה את הצינור, לצורך העניין.

"זה שם אותי במקום שאין לי מושג מה קורה בו, זה מאוד חדש לי. אני מוצא את עצמי בפעם הראשונה לומד טקסטים בעל פה כדי לאלתר אותם בסופו של דבר ולהיזרק כל פעם למקום שהוא תלוי על בלימה, כמו שאני נמצא שם בקהל. הפלישה הזאת שהיא באמת רגע אחד לפני התדרדרות אחורה, לקחת את כל המקומות שמפחידים אותי ומסוכנים לי, להיזרק לשם, לראות מה זה מביא".

נדמה שכמעט מיותר לשאול איך העבודה הזו מתכתבת עם נושאי הפסטיבל השנה, "התכתבות" ו"הקשר"...

"ברגע שאתה לוקח ציטוט ומעביר אותו לבמה זה כבר הקשר. אנחנו לא צורכים היום כמעט שום דבר בלי ציטוטים. ההקשרים הם גם בשיחה מול הקטעים, זה ממש מלא בקונטקסט. כל העבודה הזו כולה הקשרים. גם התכתבויות יש פה המון, עם תיאטרון פוטוריסטי שנעשה בשנות השלושים, התכתבויות עם מדיומים אחרים. זה הרי כאילו מאוד אנטי תיאטרלי לעשות מחזה של עשר שניות ולעבור למדיות אחרות".

אין לך איזה חשש שמדובר אולי במשהו שהוא כמעט תיאורטי מידי מבחינה בימתית?

"כל המחשבה היא לנסות לקחת את הדבר הזה ולייצר מהשיחה הזאת איזה משהו ששובר את הדבר התיאורטי. מה יש מתחת לטקסט שמדברים אותו, מה קורה שם מבחינה רגשית, מה אנחנו מנסים לחקור מתחת לפני השטח. אלה שאלות שהפסטיבל הזה הוא בדיוק המקום לנסות ולשאול אותן. אין לי תשובה לכלום לגבי העבודה הזאת".

כשאתה מגיע יחף פתאום הדברים קורים
 
שזה, אגב, אחד הדברים המקסימים שעולים מהשיחה הזאת מבחינתי. העובדה שאתה בא הרבה יותר "לא יודע" מ"יודע". צריך המון אומץ בשביל זה

"זו החלטה ממש מודעת, שאין לי מושג לאיפה היא תוביל, אבל הגעתי למסקנה בשנים האחרונות שכשאני מגיע לחדר חזרות 'יודע' לא קורה כלום, וכשאני מגיע 'לא יודע' דברים מתחילים להיפתח. אני חושב שזה ככה בכל יצירה. כשאתה מגיע יחף פתאום הדברים קורים אחרת.

"העניין של ה'א-ז'אנריות', הדבר הנזיל הזה שאין לו באמת הגדרה, מרתק אותי כי הוא פלטפורמה לצאת כל פעם מעצמי, לבדוק את ההגדרות ששמתי על עצמי ולראות את זה מחדש. כאילו גם היצירה עצמה יוצאת מהמקום הרגיל שלה – שוב, עניין של הקשר – ואז אתה יכול לראות דברים אחרת. המושג הזה 'לצאת מעצמך', יש לו איזה תוקף יותר חזק בעבודות מהסוג הזה. מבחינתי מה שמרתק שם זה סימן השאלה הזה, שאני באמת לא יודע עליה הרבה".

עד כמה העבודה הזו של פרפורמנס טבעית מבחינתך על רקע העבודה התיאטרונית שממנה אתה בא למופע הזה?

"המושג של פרפורמנס זה משהו חדש מבחינתי, זה חיפוש חדש שקורה תוך כדי התפתחות, ברגע שאתה מסיר איזה ניסיון להגדיר כל הזמן. כתבתי מחזות, כתבתי קצת לטלוויזיה, אני עושה סדנאות כתיבה, אני כאילו מכיר את עצמי קודם כל כבנאדם של טקסט, וזה באמת פרפורמנס של טקסט מבחינתי. זה יציאה לרגע החוצה מחדר העבודה לבדוק את הטקסט בהקשר אחר, כשהוא מקבל חיים אחרים.

"למרות שאני מתוך תיאטרון, אני מאוד אוהב התמזגויות של תחומים אחרים, כמו תנועה ומחול שבשנים האחרונות נראים לי טסים קדימה הרבה יותר מתיאטרון. דברים ששמים הקשרים אחרים לטקסט, מפרקים את הדרך שבה אנחנו רגילים לראות סיפור, ויוצרים אותו גם כשאין טקסט, מתוך אסוציאציות, מתוך משהו שהוא לא הנרטיב הרגיל, כביכול, שאנחנו מכירים, אלא מפורק יותר. אלה המקומות שהיום הרבה יותר מגרים אותי, והם לא נמצאים הרבה בתיאטרון".

זו גם הסיבה, לדעתי, שהפרפורמנס הוא די הדרך של התיאטרון להמציא את עצמו מחדש

"כבר שנים אני אומר שיש לתיאטרון גיבנת ענקית שהוא לא מצליח להוריד אותה. הוא כבול בתוך ההגדרה של עצמו, ויש באמת משהו בפרפורמנס שמאפשר לתקוף אותו מכל מיני נקודות אחרות.

"אני מנסה היום לעבוד עם אנשים מתחומים אחרים, ואני מרגיש שבאמת המקום שהתיאטרון יכול להיוולד מתוכו מחדש זה לגעת במקומות חדשים ולא לשקוע בתוך עצמו. הכל היום כבר מקודד, הכל נאמר במילה, התיאטרון חייב להמציא את עצמו מחדש, לנסות כל הזמן לחפש הצדקה חדשה, ולתת חוויה אחרת".

"פרייבט קולקשן – טקסט פרפורמנס" תעלה כחלק ממקבץ עבודות הפסטיבל "ראה שם 2" בשבת 26 במאי 2012 ב-19:30 ובראשון, 27 במאי ב-13:30 וב-19:30 בתיאטרון תמונע במסגרת פסטיבל א-ז'אנר (27-25 במאי).