"זה בעיקר מחזה על נקמה", ישוב ויאמר רוברט סטורואה, במאי "הסערה" בתיאטרון אֶטצֶטֶרָה המוסקבאי, שיתארח בתיאטרון גשר בסוף החודש.
 
יש לו, לסטורואה, הרבה מה לומר על נקמות במחזות של שקספיר, אבל גם על נקמות בכלל. סטורואה, שהוביל את תיאטרון רוסטאוולי, התיאטרון הממלכתי הגיאורגי, יותר מ-40 שנה, מצא את עצמו מפוטר בעקבות התבטאות פוליטית שהעלתה את חמתם את השלטונות.

"אני לא רוצה שאת גיאורגיה יוביל שליט ממוצא אתני שונה"

ביקורו הראשון של סטורואה בפסטיבל ישראל לפני שנים, עם ההפקות "ריצ'רד השלישי" ו"מעגל הגיר הקווקזי", הותיר יותר מחותם בזיכרון הקולקטיבי של צופי התיאטרון בארץ. למעשה הצלחתו של הביקור הראשון הניבה הזמנות לביים גם בישראל. ואכן, בהבימה העלה סטורואה את "טרטיף" (משה בקר בתפקיד ראשי) ובתיאטרון הקאמרי את "פעורי פה" של חנוך לוין. "אשמח שוב לביים מחזה של לוין, אם תהיה הזדמנות", הוא מעיר. בהמשך ביים גם את "המלך ליר" (יוסי פולק בתפקיד הראשי).

לא כל ההצגות היו להצלחות גדולות, אבל גם אם הביקורות לא היו תמיד אוהדות, מדובר באירועים תיאטרוניים מרשימים. הנוכחות האמנותית של סטורואה מבטיחה הרפתקה, תיאטרון שהוא תמיד ההפך הגמור ממתכונת תיאטרון הכורסה המקובל, שאינו מעמיד דרישות טכניות מסובכות. סטורואה מייצר חגיגת תיאטרון.

בשנה האחרונה מתמודד סטורואה עם דרמה פרטית מסעירה לא פחות מההרפתקאות האמנותיות שלו. לאחר שנים שניהל את התיאטרון הממלכתי בארצו, נאלץ לפרוש מן הניהול בעקבות התבטאות שקוממה עליו את מיכאל סקאשווילי, נשיאה של גיאורגיה.

"סקאשווילי אינו יודע מה דרוש לעם הגיאורגי, כי הוא ארמני. אני לא רוצה שאת גיאורגיה יוביל שליט ממוצא אתני שונה", אמר סטורואה, והושעה מתפקידו לאחר שנאשם שיצא בהצהרות קסנופוביות (הלוקות בשנאת זרים) נגד הנשיא.


רוברט סטורואה, תמונת יח"צ

הפיטורים, נטען בעיתונות הבינלאומית, היו ביטוי למאבק של תפיסות עולם שונות בגיא ורגיה, בין הדור הצעיר של ההנהגה, האוחז בתפיסות עולם מערביות, לטוב ולרע, לאינטליגנציה הגיאורגית הוותיקה, שהובילה את העשייה התרבותית גם בתקופת השלטון הסובייטי.

לאחר העימות והפיטורים, טענו נגדו מתנגדיו שהוא מקפיד לעסוק במחזות על רודנים. סטורואה הודף את הטענות. לדבריו, רודנים עיניינו אותו מאז שהוא עוסק בתיאטרון. הוא חוזר ומזכיר את העובדה שלאורך חייו (יליד 1938) הכיר מקרוב את החיים תחת שלטונו של סטלין ובמקביל ידע על השלטון של היטלר. האדם הרע עיניין אותו תמיד.

"הכיוון הוא אכן לנקמה, ואז בשנייה האחרונה הוא משנה כיוון"
 
עבודה לא חסרה לו. היו שרמזו אפילו שיקבל את ניהול תיאטרון טגנקה הנודע שבמוסקבה, רמזים שסטורואה הכחיש נמרצות. בסופו של דבר הוא עובד כבמאי אורח ראשי בתיאטרון Et Cetera במוסקבה. "באתי לעזור לחבר, השחקן אלכסנדר קליאגין, מנהל התיאטרון, שהוקם לפני 15 שנה", הוא מספר.
 
תיאטרון אט-צטרה יעלה בתיאטרון גשר שתי הצגות: "הסערה" של שקספיר ו"מורפיום", על-פי סיפור של בולגקוב, שביים ולדימיר פנקוב, בעצמו מוזיקאי פעיל, בסוגה חדשה שנקראת Soundrama, תמהיל של צלילים, מלים וקולות שמהם רוקח הבמאי את סיפורו. את הגישה הזאת של חיבור צלילים וקולות מיישמים אמנים המזוהים עם הסוגה החדשה בהצגות לא מעטות.
 
"הסערה", מחזהו האחרון של שקספיר, מתרחש על אי שבו מתגוררים פרוספרו, הדוכס המודח של מילאנו, ובתו מירנדה. הם הגיעו לשם כניצולים מספינה רעועה שעליה הועלו על-ידי אחיו של פרוספרו, אנטוניו, ומלך נפולי אלונזו, שחשקו בשלטון.

המחזה נפתח כאשר אויביו של פרוספרו נקלעים לאי. פרוספרו, בעזרת רוחות ושדים שבהם הוא שולט, "סייע" להם להגיע. מרגע הנחיתה הם בידיו. "הם": אריאל אשר על הרוחות וקאליבן, חצי אדם, חצי חיה, שטוען שפרוספרו גזל ממנו את האי.

פרוספרו יכול להביא למותם של כל יריביו, להעניש את כולם על מעשיהם, אבל הסוף הוא רווי תקווה ואופטימיות. העולם יחזור לסדר הישן. לסטורואה ולשותפיו בהעמדת המחזה זהו חומר נפלא: אפשר לקצר, לשנות, ובעיקר לתת ליסודות הצבעוניים לשלוט.


"מורפיום", תמונת יח"צ
 
אתה טוען ש"הסערה" הוא מחזה על נקמה, אבל בסופו יש הרבה חמלה וסליחה.
 
"פרוספרו מוכן לנקמה האולטימטיבית, אין כל ספק בכך. הפעולה במחזה זורמת לקראת נקודה שבה בהינף יד אחד כולם ייתלו. אבל כאן הוא עובר הארה, כמו ברבים מסיפורי המקרא, הארה פוקחת עיניים. הוא עובר שינוי, מטמורפוזה. התרחשות על-טבעית קשה להבנה, כמו שבשנייה אחת גולם חסר צורה הופך לפרפר, לחרק יפהפה.

"הגיבור השקספירי הוא איש קצוות. הוא רוצה נקמה, אבל בה בעת הוא רוצה לגלות רחמים. גם בהצגה שלי הכיוון הוא אכן לנקמה, ואז בשנייה האחרונה הוא משנה כיוון. זוהי גם לדעתי הסצינה היפה ביותר של אלכסנדר קליאגין, המגלם את פרוספרו בהפקה הנוכחית".

"השיבו לי את אופליה שלי, את יוליה שלי!"

"כשהתחלתי לעבוד על 'הסערה'", מספר סטורואה, "רציתי בסוף פיצוץ, עוד פיצוץ, אבל לא יכולתי. בסוף העבודה הרגשתי סחוט, המורכבות העל-אנושית... גם בעבודה היומיומית שלי אינני סולח. למרות שיש במקצוע שלי הרבה הזדמנויות, אבל מי רוצה לסלוח לכל דבר שקורה בתיאטרון?

"מספרים על מרדז'נוב (מי שנחשב למייסד התיאטרון הממלכתי בגיאורגיה), שבסוף ימיו תיכננו עמיתיו השחקנים לסלק אותו בהיעדרו, כשהם יהיו בעיר אחרת. הוא נסע לאותו מקום, הגיע לאולם בשעות החזרה, ואכן שמע אחד מתלמידיו מדבר בגנותו. מרדז'נוב, שעמד בצד, פרץ פנימה וקרא, 'השיבו לי את אופליה שלי, את יוליה שלי! ". הסיפור הזה כל-כך הרשים אותי. כנראה שהתרגלתי למחילה בתיאטרון, למרות שלעתים קשה מאוד להתגבר על התשוקה לנקום".
 
אתה עובד בקביעות (כמעט) עם המלחין גיה קנצ'לי, שזכה כאן בפרס וולף היוקרתי, למרות שהוא כבר חי במערב אירופה. כשפגשתי אותו כאן הוא אמר שהוא תמיד יעבוד איתך, לא משנה במה הוא עסוק באותו זמן.
 
"כן, למעשה אנחנו שלושה שעובדים עשרות שנים יחד: קנצ'לי, המעצב גיאורגי אלקסי מסחישווילי ואני. בהפקה הזאת ניסינו גם מקורות צליל חדשים. יש בהפקה קטעים לא ורבליים, ודווקא שם מצוי מקור הקסם המהלך על הצופים. בהצגה הזאת צבעוניות ומוזיקליות מכתיבות את הקצב ומבליטות את התכונות הדומיננטיות של כל דמות".

בהצגות שלך יש נוכחות רבה של אלמנטים ויזואליים, ולאחרונה גם הרבה טכנולוגיה.
 
"הצורך בטכנולוגיה העכשווית אינו חדש ואינו מקורי. תחשוב על כך ששקספיר עצמו, כשהעמיד על במה את סיפור אנטוניוס וקליאופטרה, לא השתמש בשיטות מצריות, אלא במה שעמד לרשותו בזמן חיבור המחזה באנגליה. הקהל בעידן האליזבטני קיבל את המופע במוסכמות התקופתיות. אני חשוב שבמאי צריך להתעדכן. הסיפורים האנושיים לעולם לא ישתנו. טבע האדם לא ישתנה. מבע אנושי תלוי אהבה, שנאה, קנאה, ואלה תמיד יהיו. הוא לא ישתנה בזכות פוליטיקה או בזכות גחמה רגעית. מה שמשתנה זו צורת ההעמדה, זה התרגום שלפעמים כבר אינו תואם את שפת בני התקופה. אבל כל אלא הם אמצעים לתת לקלאסיקה ביטוי נוסף".
 
אתה מזוהה עם האמנות בגיאורגיה לפני עצמאותה ואחריה. משהו השתנה, חוץ מן העובדה שאתה עובד במוסקבה עכשיו?

"לי נראה שהמדינות שהרכיבו את המעצמה שהתפרקה לפני שני עשורים ממשיכות כל אחת בדרכה, כמובן כפוף לעושרן, למספר תושביהן ולמאפיינים הלאומיים. גיאורגיה היתה תמיד מדינה קטנה, שבה היתה משיכה גדולה לאמנויות. הגיאורגים תמיד נהנו מאמנות, גם בימים קשים. עם האמנות היה קל להתמודד אפילו עם עוני. נראה לי שזה לא השתנה".

"הסערה" הוא המחזה האחרון של שקספיר. זהו גם המחזה היחיד שמקורותיו הספרותיים אינם ברורים, וההנחה היא שהוא הגה את הסיפור. יש לך השערה למה הוא לא המשיך לחבר מחזות בשנים האחרונות לחייו? 
 
"כששקספיר חיבר את 'הסערה', התופעה האנושית כבר היתה נהירה לו. הוא היה איש תיאטרון וחזר לעיירה שממנה בא. הוא כבר היה בעל בעמיו, והוא הבין שאת טבע האדם הוא לא ישנה באמצעות המחזות. הוא היה אדם מפוכח. למרות שמתבוננים בו בעיניים רומנטיות, והוא זכה בפופולריות בעיקר במאה ה-19 הרומנטית, הוא היה מפוכח וציני.

"שקספיר הבין שעבורו הכל הסתיים. הוא אומר באמצעות פרוספרו שהוא סולח לכולם, לכל אלה שרצו ברעתו, לא מפני שהם לא אשמים, אלא משום שמה שהוא עשה היה שטותי ומטופש. כתבתי לעצמי וחשבתי שזה ישפר משהו – שום דבר לא השתפר. אני עוזב".

"הסערה" תוצג בימים שלישי-חמישי, 29-31 במאי 2012 ב-20:30  בתיאטרון גשר. לפרטים: 03-5157000.

לרכישת כרטיסים