מוזיקה - "מצטער שאבא לא הספיק להגיע לכאן"

שיחה עם מיכאל בודר, מנצח של מנצחים, המתארח בתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון

עד כמה חשובה דעתם של נגנים על מנצח או על סולן המופיע איתם? האם המנצח הוא תמיד המבוגר האחראי, או שלעתים, כשמנצח אינו עומד במשימה, לדעת הנגנים, הם מתגייסים כאיש אחד למעשה שהוא מבחינתם הצלת המופע?

שאלות קיצוניות אלו, ועוד הרבה שאלות קטנות בתחום האפור שבין הערצה והערכה לדחייה מוחלטת של האורח לרגע, מרתקות גם את מי שבוחן אך ורק את המוצר הסופי, במקרה שלנו קונצרט. לכן חוויית החזרה הראשונה היא תמיד מסקרנת ומרגשת, גם עבור המנצח עצמו, גם עבור הנגנים, ובוודאי עבור הצופים.

התרגשות כזו בדיוק עלתה מהמפגש בין המנצח מיכאל בודר לנגני התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון, בחזרה הראשונה לקראת סדרת הקונצרטים שתיפתח ביום חמישי הקרוב.

בודר נחשב מנצח של מנצחים, כלומר בעל מוניטין בין עמיתיו למקצוע. בימים אלה הוא מסיים קדנציה בניהול בית-האופרה בברצלונה, ובסוף הקיץ יתחיל את תפקידו החדש, מנהל בית-האופרה של קופנהגן.

"רדו בי מגיל צעיר להתאמן כל יום"

זהו ביקורו הראשון של בודר בישראל, והוא חוגג. "מצטער שאבא לא הספיק להגיע לכאן", הוא אומר, ומספר שהוא בן יחיד לאב שהיה זמר אופרה ואם רקדנית. השניים נפרדו כשהוא היה ילד, אבל החינוך המוזיקלי הונחל לו בקפדנות יתרה.

לאביו, יליד הונגריה, שיחק מזלו והוא נכלל במכסה הזעירה של היהודים שממשלת שווייץ איפשרה להם למצוא בה מקלט מזוועות השואה שהתרחשו מעבר לגבולותיה. "בסוף המלחמה אבא, עם מקצוע כזה, זמר אופרה, חיפש עבודה ומצא אותה בגרמניה", מחייך בודר.

בודר עצמו החל את דרכו כפסנתרן. "רדו בי מגיל צעיר להתאמן כל יום. אני זוכר שמאוד כעסתי על ההורים שאילצו אותי לנגן. היום מובן שאני אסיר תודה".

בודר-ענק-2-מירי-שמיר.jpg

מיכאל בודר, צילום: מירי שמיר

ומה על הילדים שלך?

"יש לי ארבעה ילדים, אוהבים מוזיקה, אבל רק אחת מנגנת. היא חלילנית שמופיעה מדי פעם, אבל העיסוק המרכזי שלה בחיים הוא פסיכולוגיה. זה טבעי לי כמו שהיה טבעי להורי שהילד שלהם יהיה מוזיקאי".

הזכרת את המוצא ההונגרי של אבא, היום בהונגריה האנטישמיות היא עניין שבשגרה. מוזיקאים רבים מסרבים להופיע בה, בכללם ילידי הונגריה.

"כן, אבל את חוש ההומור היהודים ההונגרים לא איבדו. כששוחחתי לאחרונה עם דוד שלי, שנשאר שם, על המצב החדש, הוא השיב, 'כן, יש מצב חדש, אבל הוא גורם לי להיות שוב צעיר'. 'כלומר', שאלתי. 'אני שוב שומע אותן קריאות ששמעתי כשהייתי בן עשרים', הוא ענה לי".

"גילן היה בהחלט בית-ספר"

את מלאכת הניצוח למד בודר בגרמניה ובאיטליה, בעיקר בבית-האופרה של פרנקפורט, שניהל ביד רמה המנצח מיכאל גילן. עשר השנים בתחילת שנות ה-80 שבהן ניהל גילן, בעצמו בן לאם יהודייה, את בית-האופרה בפרנקפורט, זכו לכינוי "עידן גילן". תחתיו עבדו במאים ידועי שם, ובהם למשל רות ברגהאוס, והועלו הפקות ליצירות ורדי ווגנר, שנחשבו למעוררות מחלוקת.

מיכאל-בודר-צילום-מירי-שמיר.jpg

מיכאל בודר בחזרה עם הסימפונית הישראלית (צילום: מירי שמיר)

"גילן היה בהחלט בית-ספר", אומר בודר. "אפשר היה ללמוד ממנו מה לעשות וגם מה לא לעשות, בכל התחומים של עשייה מוזיקלית ושל עבודה עם נגנים וזמרים".

את הקריירה העצמאית שלו החל בודר כמנהל בית-האופרה של באזל, ומאז הוא מנהל קריירה של ניהול בתי-אופרה והופעות אורחות על תזמורות סימפוניות בעולם.

בקריירה שלך יש מקום בולט ליצירות חדישות.

"נכון, יש תמיד עניין גדול בהכנת יצירה חדשה לקראת הופעה לקהל. יש ביצירות החדשות גם מן המרענן ולבטח מן המאתגר".

ניהלת בתי-אופרה במקומות שונים. האם לא חששת לבחור יצירות שבסופו של דבר הקהל לא יחפוץ בהן ולא יגיע לאולם?

"זהו בהחלט שיקול, אבל הוא שיקול מקומי. כלומר יש ערים בעולם, כמו וינה למשל ועוד ערים באירופה ובצפון אמריקה, שבהן לכל סוג מוזיקה יש הקהל שלו: מוזיקה עתיקה, מוזיקה קלאסית, מוזיקה רומנטית ומוזיקה עכשווית. בספרד נכנסו גם שיקולים של העדפות קהל. בשנים האחרונות נכנסו גם שיקולים כלכליים. כשמקצצים את תקציב בית-האופרה בכ-30%, אין לך ברירה, אתה מנהל את הבחירות האמנותיות שלך בהתאם".

מיכאל-בודר-ענק-מירי-שמיר.jpg

מיכאל בודר, צילום: מירי שמיר

כמעט תמיד כשמנצח בכלל, ואתה בפרט, מתמודד עם האופרות של וגנר, העובדה הזו זוכה לציון בולט ומיוחד.

"יש כמה סיבות. ראשית, סיבה שיווקית. ברגע שניצחת על אופרות של וגנר ובעיקר כשהצלחת, בתי-אופרה בעולם כולו, שמחפשים לרענן את השורות, רצים אחרי מי שיכולים להתמודד עם האתגר בהצלחה.

"העניין השני הוא מהותי. מי שעבר את וגנר, וזה נכון למנצח ולנגן באותה מידה, מסתכל אחרת על מוזיקה. תראה מה קרה לעולם המוזיקה אחרי וגנר. אפילו מלחינים שניסו להתחמק ממנו, כמו דביסי למשל, הטמיעו ערכים מוזיקליים שלו. שלא לדבר על כל מלחיני וינה שאחריו, ובהם כמובן מאהלר, שטראוס, שנברג והאחרים.

"אבל לא רק אלה. נגן ויולה יושב ומנגן שנים את הרפרטואר המובהק של בטהובן, מוצרט ואחרים, ופתאום בווגנר הוא מרגיש את הכלי בצורה שונה לחלוטין. זה נכון לוויולה, שתמיד זוכה ליחס סלחני, וזה נכון ליתר הכלים שהם בעלי אופי סולני יותר או סולני פחות".