"הבנתי שהבמה זה המקום שלי"
"זה באמת לא דומה לשום דבר שאפשר להגדיר", אומר המוזיקאי אבי בנימין על הפרויקט החדש שלו, "פסקול חי לסרטים שאינם קיימים" שיעלה היום, חמישי, 6 ביוני 2012, במוזיאון תל-אביב לאמנות.
"מצד אחד זו לא הצגה למרות שיש אלמנטים של הצגה, זה גם לא סרט, למרות שמהתחלה ועד הסוף אנחנו רואים משהו שצולם ממש כמו סרט. זו גם לא הופעה למרות שזו הופעה, כך שזה לא שייך לשום מגירה מוגדרת".
בנימין הוא מלחין הבית של תיאטרון גשר האוחז ברזומה עשיר ורב שנים של הלחנה לתיאטרון ולקולנוע, ובעברו גם שילוב מעניין של פסנתרן קלאסי ואיש להקת רוק שהופיעה ברחבי אירופה.
עכשיו הוא מביא אל הבמה מופע המערב תחומים ומאתגר את קהלו בהומור רב לצאת מגבולות המוכר לעולם שבו דמיון ומציאות מתערבבים זה בזה ושבו אחורי הקלעים של יצירת הקולנוע מגיעים אל מרכז הבמה.
בנימין משתמש בדמיונו העשיר במיוחד כדי לחבר בין מצבים אמנותיים שונים שפגש במסגרת התחנות המוזיקליות השונות בהן עבר לאורך השנים.
"התחלתי את הקריירה שלי מזמן כפסנתרן קלאסי ונגן בלהקת רוק, ותמיד הייתי איש ששייך לבמה", מספר בנימין. "אחרי זה הגיעה תקופה שנייה שבה הייתי מלחין מוזיקה לסרטים ולתיאטרון, גם באסטוניה ובמוסקבה, וגם ב-20 השנים האחרונות בארץ. עכשיו מגיע השלב השלישי.
"חזרתי לבמה כי הבנתי שאני לא יכול להיות בלי, הבמה זה המקום שלי, אבל הפעם חזרתי לא כנגן רוק – אני כבר קירח ולא יכול לנגן רוק כמו לפני 30 שנה וגם להתחרות בצעירים שמנגנים בתחום הקלאסי זה כבר לא פשוט. אפשר להגיד שהייתה לי איזו הברקה, וניסיתי איזו מין צורה חדשה שלא דומה לכלום שקיים בעולם היום. מה שאני עושה זה מופיע ומנגן ומבצע פסי קול. פסקול זה קודם כל אומר שביצירות שאני מופיע איתן יש סיפור, יש כמובן מוזיקה שאני מנגן, וחוץ מהמוזיקה אני גם משתמש בסאונד אפקטים ובפולי".
מה זה פולי?
"פולי זה כל רעש שבנאדם, נגיד, עושה. הוא קם לקחת משהו מהמטבח, שומעים את הצעדים שלו, שומעים את הכלים שהוא מזיז במטבח, בקולנוע קוראים לזה פולי. רעשים שנותנים הרגשה שמישהו עושה משהו למרות שלא רואים את זה. בנוסף, יש לי במופע גם דיאלוגים, טקסטים, ואני גם שר שם, כי בהחלט לגיטימי שיכול להיות שיר בפסקול של סרט".
רגע, טיפה הלכתי לאיבוד פה... פסקול זה הרי אומר שצריך להיות, כמו שאמרת, סיפור שאתה מגיב אליו באמצעות הפסקול שאתה יוצר. אז איך נראה פה התהליך? מאיפה בא הסיפור?
"פה התהליך נראה אותו דבר אבל בדיוק הפוך... הסיפור בא מכל היצירה דרך הדיאלוגים והטקסטים שכתבתי, והצלילים שמספרים את הסיפור, כי תמיד במוזיקה יש את העוד משהו ששומעים, אפקטים, בנאדם נוסע ברכבת, מגיע. אבל קודם כל אני מוזיקאי, כך שהייתה לי בהתחלה הרגשה איזו יצירה צריכה להיות, ורק אז נולד סיפור. אני דואג שהסיפור יהיה ברור מהתחלה, כדי לא להיכנס להרבה פרטים, כי המטרה היא לא לספר את הסיפור אלא להשמיע את הפסקול.
"אם אני עושה נגיד פסקול לסרט שאינו קיים בסגנון של ברוס ויליס, אני כבר יודע פחות או יותר מה יכול להיות הסיפור, ואני גם יודע מה יכולים להיות הטקסטים שם. או שאני מתחיל לעשות פסקול בסגנון של סרט של לאנס פון טרייר, שזה כבר סרט אינטלקטואלי אירופאי, או קומדיה, או דרמה רומנטית קלאסית תקופתית שנולדה דווקא מסיפור פחות או יותר ידוע שמבוסס על סיפורו של יצחק בשביס זינגר, 'העבד', שאפשר להגיד באיזו מובן שזו מלודרמה שקורית במאה ה-17. אז לקחתי גם אותה, כי המאה ה-17 זה חרבות, סוסים, זה איזשהו נוף צלילי מאוד ספציפי".
"יבגניה פועה פנטסטי"
לצדו של בנימין במופע, באופן מסוים (הסבר בהמשך), שלוש שחקניות: מיכל וינברג, נטע שפילמן ורעייתו של בנימין, השחקנית יבגניה דודינה, וכן תלמידים מבית הספר למשחק "בית צבי".
באיזה אופן מעורבות השחקניות והשחקנים במופע הבימתי?
"שלוש השחקניות מופיעות על מסך ענק שנמצא על הבמה כאילו שהן אונליין איתי, כשהמסך מוצג באלכסון, כך שאני כל הזמן באינטראקציה איתו, והשחקניות עוזרות לי בסאונד טרקים. במה הן עוזרות: אני לא טוב בדיבור של קול נשי... הן עושות את הדמויות שבסרטים, אבל הן לא משחקות אותן כמו שחקניות אלא כמו בתהליך קולנועי שנקרא דיבוב פוסט סינק. הרבה פעמים אחרי שהסרט צולם, לוקחים את השחקנים לאולפן ומקליטים מחדש את הסאונד בסרט, וזה בדיוק מה שאני צילמתי.
"עומדת שחקנית באולפן מול מיקרופון, עם אוזניות, ומקליטים אותה לסרט, והן מתפקדות ביחד איתי כשאני על הבמה, בדיאלוגים או בשירה. זאת אומרת שאני מראה על הבמה תהליך עבודה של איך עושים סאונד טרק בסרט, כי לא כולם יודעים את זה.
"בסרט שמבוסס על 'העבד' של זינגר המצאתי מצב של סרט שלא קיים שמוקרן ביפן, והכינו לו עותק עם תרגום ליפנית, ואז, כשאני עושה את זה, ביידיש (כי זינגר כתב את זה ביידיש) אני שר בסגנון רוק-בלדה מאוד אמוציונאלי, כי זו מלודרמה וסיפור אהבה, ובאותו זמן, בפאוזות בין השירה שלי אנחנו שומעים כל הזמן תרגום ביפנית.
"על המסך רואים בחורה שעושה את התרגום הסימולטני, כשהיא מעשנת, מחכה לתורה, יש לה פאוזות שבהן קצת משעמם לה והיא מחכה מתי תגיד את המשפט שלה ביפנית, ואני בינתיים שר תפקיד מאוד דרמטי. כל הדבר הזה נותן אפקט כמו של מים חמים ומים קרים שהבנאדם מקבל בבת אחת מהבמה. אני שר שם גבוה, והיא בינתיים ביפנית, והתרגום הזה נהיה חלק מהיצירה".
בעצם צילמת סרט?
"היו כמה ימי צילום בכמה לוקיישנים שונים כי הייתי צריך לצלם שחקנים במצב העבודה שלהם, כשהם עושים את הפוסט סינק באיזה אולפן. יש למשל קטע אחד שאני מספר משהו על הכלים המוזיקליים וברגע נשמע קול צחוק כמו הצחוקים האלה ששומעים בתכניות טלוויזיה קומיות. מה שאת רואה זה קבוצה של שחקנים שעומדים מול מיקרופון, לא רואים שום תמונה, וצוחקים כמו משוגעים בדיוק במקום שבו אני אומר להם לצחוק".
גם רעייתך הפרטית, יבגניה דודינה, לוקחת חלק במופע. יש משהו מיוחד בלעבוד עם אשתך במסגרת כזו?
"בדרך כלל אני חושב שזה רק מסבך את העניין, אבל במקרה עם הסאונד טרק היה לי די קל, כי בעצם מה שהיא עשתה זה כזה אלתור. מדובר היה על פסקול לסרט שאינו קיים בשם 'קונפליקט נוירוטי'. זה סיפור שהמצאתי על דולי, הכבשה המשובטת, ומיבגניה ביקשתי שתעשה דיבוב של הדמות הראשית, דולי, שזה אומר שהיא צריכה לפעות כל הזמן. אז היא פועה ופועה, וזה די מצחיק. היא עושה את זה מעולה, פשוט פנטסטי".
אבי בנימין, צילום: ארנסט ארנוב
ויסוצקי, שופן ופרנק זאפה
מכל מה שאתה מספר נשמע שהעבודה על המופע הבאמת לא שגרתי הזה מאוד מרחיבה את המגוון האמנותי שאתה עוסק בו. פתאום אתה מוצא את עצמך כותב סיפור, מביים כמעט סרטים
"זה משהו פנטסטי מה שקורה איתי, כי אני מקצוען. אני מוזיקאי, ואני מאוד לא אוהב כשמתחילים לספר לי מה אני צריך לעשות כי אני יודע שאני מקצוען ואני לא אוהב כל מיני עצות של אנשים שלא כל כך מבינים בזה, ובגלל זה אני גם מאוד מאוד מכבד עבודה של אנשים אחרים ולא מתערב בה.
"אף פעם לא ניסיתי לכתוב, לא לשיר, לא לספר, כי ידעתי שאני עושה את שלי והם עושים את שלהם, ופה פתאום הרבה דברים נפתחים אצלי. התחלתי לכתוב, שזה מאוד מאוד מעניין, ואני גם משחק שם ומספר, וקודם כל אני מנגן, שזה בשבילי תענוג, כי הגן של הבמה יושב עמוק בתוכי".
כמה זמן לא היית על הבמה?
"20 שנה, ולפני זה הופעתי בצורה פשוט משוגעת, כי היו מקרים שמצד אחד היה לי ערב סונטות של בטהובן, ושלושה ימים אחר כך הייתי צריך להופיע בקופנהגן בפסטיבל רוק, שזה משהו אחר לגמרי.
"הפיצול הזה היה אצלי כל הזמן, והתיאטרון קצת חיבר לי בין כל המוזיקות. כי מצד אחד כל האהבה שלי לויסוצקי, ומצד שני לשופן, ומצד שלישי לפרנק זאפה, ואיך תחבר את כל המוזיקות השונות האלה כשאתה רק בנאדם אחד.
"אבל בתיאטרון, בגלל שאני מגיב לדרישה של ההצגה וכל הצגה בוחרת שפה אחרת לספר בה את הסיפור, אז זו יכולה להיות שפה עכשווית, ואז אפשר להשתמש עם מוזיקה של הביטלס להצגה של שקספיר כמו שעשיתי פעם, ועכשיו פתאום החלטתי שאני צריך להביא את כל הדבר הזה לבמה".
אבי בנימין יעלה את המופע "פסקול חי לסרטים שאינם קיימים" בהשתתפות יבגניה דודינה, מיכל וינברג ונטע שפיגלמן ביום חמישי, 7 ביוני 2012 ב-21:00 במוזיאון תל-אביב לאמנו.ת. כרטיס: 90 ₪. טל': 03-6077020.