דגש על תכנים ולא על הדר

"מנגינה כחולה עם תלתלים" הוא הפרק הפותח את הסדרה "פליי ביי ד'ה בוק" (כך במקור) מבית "סדנאות הבמה", מיזם תרבותי המשיק ספרים חדשים באמצעות הפקה בימתית שתעלה לבמה ספר חדש אחת לחודש.

על בימוי הסדרה כולה מופקדת ירדן בר כוכבא, היוצרת עם קבוצת השחקנים שלה פרשנות בימתית לספרים שנכתבו בידי אלדד כהן, אשכול נבו, יעל הדיה, חגי ליניק, אורלי קסטל-בלום ודלית אורבך.

אם לשפוט על פי ההצגה הראשונה שמציג המיזם נראה כי מרכז "סדנאות הבמה" ("בית ליוצרי המחר ומרכז אמנויות לקהל הרחב" על פי הגדרתו) מתעתד לחזק את הצד הפחות ממוסד של העשייה התיאטרונית הישראלית לילדים, ולהעניק להם חוויה שיש בה טעמים שונים מאלה שהם זוכים לה בתיאטרון הרגיל.

אתה אלה ניתן לחוש כבר מהרגע בו אנחנו מגיעות למרכז, הממוקם בסלמה 46, לא המקום השגרתי בו אנו פוגשות הצגות ילדים, ומעוצב בצניעות אך ביצירתיות השמה דגש על תכנים ולא על הדר.

את "מנגינה כחולה עם תלתלים" ניתן היה בקלות למקם גם באחת מאותן הצגות מיינסטרים מובהקות, אולם בגרסה של "סדנאות הבמה" הוא זוכה לבימויה המרענן והפחות קונבנציונלי של בר כוכבא, המעניקה גרסה בימתית חווייתית ומקורית לספרו של אלדד כהן, על ילד "בכיתה א', או ב', ואולי בגן, שיום אחד הלך לישון ולא נרדם".


תמונת יח"צ

ללא המנגינה שלו, הכחולה עם התלתלים, שאותה ראה לפני השינה, לא מצליח הילד להירדם למרות כל ניסיונותיו ("גם אני לא נרדמת ככה לפעמים", תומכת הקטנה), והוא יוצא למסע חיפוש אחריה.

בדרך הוא פוגש נגן רחוב קצת נרגן אך משעשע, ואישה עם תוף שמספרת לו כי הסיכוי האמיתי שלו למצוא את המנגינה שהוא מחפש, הוא בביתה של השרה למנגינות נעלמות, שם מחכות לשלושה, בדרכם לסוף הטוב, מנגינות בצבעים שונים ובעלות אופי שונה, מאדומות שובבות ועד שחורות ודרמטיות.

הבימוי היצירתי של בר כוכבא מעורר את הסיפור לאנרגיה מלאת חיים של שחקנים שחלקם פועלים וחלקם תומכים מהצד בקולות המשלימים את הפעולה הנראית לעין, בשירה ובתנועה.


תמונת יח"צ

הצד המוזיקלי בהצגה זוכה באופן טבעי למקום נכבד, והוא מופקד בידי המוזיקאי דידי שחר, עימו שיתפה בר כוכבא פעולה גם באלבום המבוגרים שלה. שחר ייצר מוזיקה שמתפרצת לבמה על ידי השחקנים בניחוחות כמעט בלקניים, שמגובים על ידי שני מוזיקאים מצוינים בצדי הבמה, ויטלי פודולסקי באקורדיון, ועודד גייצהאלס באקורדיון ובכלי הקשה.

גם התלבושות שיצרה שירה וייז מיישרות קו עם האנרגיה הבימתית, ובניגוד אולי למחשבה שהצגה על ילד שמחפש מנגינה לפני השינה עשויה לייצר תחושה של רוגע מנומנם, התחושה הכללית היא של תנועה בלתי פוסקת, ומהי מוזיקה אם לא תנועה.

כוחה של חוויה נמדד גם באמצעות הדברים איתם אנחנו נשארות לאחריה, והמדד הטוב ביותר מבחינה זו היא העובדה שאת הדרך הביתה אנחנו עושות תוך כדי שיחה על צבעיהן השונים של המנגינות הפרטיות של הקטנה, שמתעקשת כי המנגינה הוורודה והרועשת שלה היא זו שמעירה אותה כל הזמן ולא נותנת לה להירדם בלילות.


תמונת יח"צ

"מנגינה כחולה עם תלתלים", מרכז "סדנאות הבמה". בימוי: ירדן בר כוכבא, עיבוד מוזיקלי: דידי שחר, נגנים: ויטלי פודולסקי, עודד גייצהאלס, שחקנים ומנגנים: מיכל בנאי, איריס הפנר, נועה יהודאי, ליבי טננבוים, תמרה ניר וגל ישראלי, תנועה: סיגל גור-לביא, עיצוב תפאורה ותלבושות: שירה וייז, תאורה: גילי גלזמן.