צליל תזמורתי משובח
יתרונה הגדול של "ריגולטו" הוא בכך שוורדי חיבר אותה. במלים אחרות בכל הפקה של "ריגולטו" המוזיקה של ורדי תמיד תנצח את כל המרכיבים האחרים שמהם מכינים אופרה וכך היה גם אמש באופרה הישראלית.
בהפקה הנוכחית - חידוש להפקה של דיוויד פאונטני משנת 1997- בולטת במיוחד למן הרגע הראשון עבודת התזמורת. המנצח דניאל קלגרי גיהץ קמטים ויישר מהמורות והוציא תחת ידיו צליל תזמורתי משובח של ההרכב כולו וגם של יחידים וקבוצות בתוך התזמורת.
בלטו במיוחד נגני כלי הנשיפה מעץ בקטעים סולניים מבריקים. אישית, אהבתי גם את הבַּנדָה (קבוצת הקשתנים) שעולה בסוף הנשף במערכה הראשונה לנגן את מחול ה"פריגוּרדין" הצרפתי. שריד שוורדי משאיר לסיפור המקורי הצרפתי "המלך משתעשע" של ויקטור הוגו , ששימש אותו בחיבור האופרה - ובה בעת ממשיך את מסורת תמונת הנשף, המוכרת היטב מ"דון ג'ובני" של מוצרט – להוספת גוון עממי לאווירה החצרונית של נשפיות הדוכס.
האופרה מביאה את סיפורו של הליצן בחצרו של דוכס מנטואה, שותף מלא לתככי מעסיקו ובינתיים בביתו הוא מגדל בת, ג'ילדה, במגדל שן הנעול לכאורה במנעולי פלדה. אלא שהאומנת מסגירה תמורת שלמונים, את קוד הפתיחה למחזר הבלתי נלאה, הדוכס, והוא שואל זהות של סטודנט עני כדי למשוך לרשתו את ג'ילדה.
צילום: יוסי צבקר
בינתיים נפגש ריגולטו עם רוצח שכיר המציע את שירותיו ומספר לו על שיטת עבודתו, הוא מסתייע באחותו מדלנה, כדי לפתות את הקרבן. במקביל חוטפים אצילי החצר חוטפים את ג'ילדה מביתה ומניחים אותה כשי לאדונם וריגולטו עצמו משתתף במעשה החטיפה בבלי דעת.
ריגולטו שב לטירת הדוכס, מגלה לחבורת האצילים שהצעירה שנחטפה היא בתו. לכאורה הוא מבקש לומר שהם חצו את גבולות חוקי המשחק, אלא שהם נהנים להפגין רשעות מול ליצן חצר שתמיד לועג להם. ג'ילדה עצמה יוצאת אל אביה ומספרת לו ביחידות שהתאהבה בדוכס. ריגולטו מזמין את שרותיו של רוצח שכיר לחסל את הדוכס, ולפני החיסול המתוכנן מראה לבתו שהדוכס כבר מבלה עם אישה אחרת והצהרות האהבה שלו ריקות מתוכן (כאן מושרת הרביעייה המפורסמת מתוך האופרה).
גם מראה עיניים אינו משנה את האהבה של ג'ילדה לדוכס, ברגע האחרון היא נכנסת לבית שבו מבלה הדוכס, היא יודעת ששם סכינו של הרוצח השכיר תמצא אותה והדוכס יחיה. ריגולטו מגיע למקום על מנת לקבל את גופת הדוכס, מקבל את השק ובו גופת בתו.
צילום: יוסי צבקר
ג'ילדה בארון תצוגה
הבימוי מציע פרשנות בוטה לעלילה, ריגולטו שומר את בתו האהובה ג'ילדה בבית, כאוצר היקר לו מכל, במעין ארון תצוגה, קובייה שקופה, גדולה וזהובה, שבה יושבת ג'ילדה כבר מפתיחת ההצגה.
היא, כבר מן ההתחלה אחת מן הקוביות האחרות על הבמה, הכוללות מזכרות לנשים אחרות שהיו לדוכס לפני ג'ילדה. ההתנהלות הדרמטית כולה מתמקדת בשולחן נשפים ארוך המתפקד כשביל, כאתר פיתוי, כדרך המובילה אל חדר המיטות הפעלתני של הדוכס, כנתיב של האציל הרוזן מונטרונה שמכאן מטיח קללה נמרצת בדוכס ובריגולטו וכאן גם יוצא בהמשך להורג.
עץ שפורח במערכה הראשונה קמל לחלוטין בהמשך (ברוח "מחכים לגודו"). הבמה על כל פריטיה מייצרת פרשנות חד כיוונית, לעתים יפה (נוכחות המקהלה) ולעתים מאולצת, מוכתבת תפאורה.
בעלילה המתנהלת בין התיבות השקופות, הפליאה לשיר זמרת הסופרן הילה בג'יו בתפקיד ג'ילדה. בג'יו פותחת בהיסוסים של נערה צעירה מאוד הנחשפת לראשונה למפגש עם הגבר הראשון שאינו אביה, ולכאורה נשמעת בלתי משכנעת אלא שבדיעבד נראה שכך היא בנתה את הדמות מן ההיסוס אל ההחלטה המודעת למות למען האהבה.
צילום: יוסי צבקר
מן הנוכחות השקטה בתחילת האופרה ועד לאריה האחרונה כשהיא מפרפרת לפני המוות, בג'יו היא הצלחתו הגדולה של הערב. ז'אן פרנסואה בוראס הטנור הצרפתי הוא הדוכס, (הוא שר את הלהיט הגדול של האופרה "האישה היא קלת דעת" -לה דונה א מובילה) והוא מרשים למרות כמה מעידות לאורך הערב.
את ריגולטו שר הבריטון המקסיקני קרלוס אלמגואר. הכניסה הראשונה שלו לאופרה מרשימה, גוון הקול האידאלי ולכאורה הנוכחות, אלא שוורדי בנה לטקסט של פיאווה דמות שקספירית, שיילוקית בעצמתה: האב המבוגר, שהולך מביטחון גמור בדרכו כליצן חצר שאיש שאינו יכול לו, אל עבר הגרוע מכל, הוא מאבד את בתו ליריבו השנוא ולבסוף מאבד אותה בשל בחירתה המודעת במוות.
אלמגואר בנה דמות חד ממדית שמוזיקלית אינה משתנה לאורך כל הערב. הוא מפגין את כוחו בתחילת הערב ואותה עוצמה נשארת גם בסוף כשהוא מבין שהוא נשאר לבד בעולם מול מעסיקו/יריבו שניצל וימשיך ליהנות מן הנשים קלות הדעת.
לאורה בריולי המצו סופרן האיטלקייה בתפקיד מדלנה, אחותו של הרוצח השכיר ואשת האהבהבים הבאה של הדוכס, איכזבה. בין אנשי החצר השונים בלט במיוחד נח בריגר בתפקיד הרוזן מונטרונה וכמוהו גם ולדימיר בראון בתפקיד ספרפוצ'ילה, הרוצח השכיר.
צילום: יוסי צבקר
גיא מנהיים (בורסה) יאיר גורן (מרולו) ואיילה צימבלר (ג'ובנה, אומנתה של ג'ילדה) ומקהלת הגברים של האופרה הישראלית, מילאו היטב את תפקידם והתרגום של ישראל אובל, קולח.
מוזיקלית "ריגולטו" באופרה הישראלית היא סיפור הצלחה. הדרמה ראויה לרענון.
האופרה הישראלית: "ריגולטו" מאת ורדי, מנצח: דניאל קלגרי, במאי: דיוויד פאונטני, במאית מחדשת: יוליה פבזנר, תפאורה: סטפנוס לזרידיס, תלבושות: סו וילמינגטון, תאורה: פול פיינט, מחדש תאורה: אייל לוי. התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, מקהלת האופרה הישראלית בהדרכתו של ישי שטקלר.