אימפרוביזציה עם מסגרת

צהריים. חם בקצה המזרחי של שדרות רוטשילד. בניין תל אביבי לשימור. בקומת הרחוב –מסעדה. שלט קטן מוביל אותי למפלס התחתון של הבניין, במדרגות שראו ימים יפים יותר.

דלת. גלריה מוארת, מלחין ליד מחשב. זמרת חוגגת במוזיקת בארוק באנגלית ובאיטלקית. שחקנית נעה בין יצירות אמנות, מחפשת דרך לדבר אִתָּן ואליהן. רמקולי המחשב משמיעים בליל של מוזיקה ודיבור. מישהו חוצה את הגלריה באופניים. בחלק המערבי של החלל הגדול פסל גדול ממדים - ספק אמבט ירוק ספק בעל חיים ממשפחת הזוחלים. מתחתיו כתם. כתם ירוק גדול על רצפת הגלריה הלבנה. ביניהם במאי מתבונן, בוחן. רושם הערות בזיכרון. 

חבורת האנשים הזו נמצאת בעיצומן של חזרות למופע בשם "אופרטה למנקה שניקתה את הכתם". זה לא קונצרט ולא הצגה אלא אירוע המוגדר כעבודה מוזיקלית-תיאטרלית המתקיימת באולם תצוגה לאמנות עכשווית, ויוצרת דיאלוג בינה ובין העבודות המוצגות, והקהל.
 
המלחין והוגה הקונספט הוא אמנון וולמן, והמשתתפים הם הזמרת נעה פרנקל (שגם משחקת), השחקנית אביגיל ארנהיים (שגם כתבה חלק מהטקסטים), בעל הגלריה מאיר לושי (החתום על משחק וכתיבה) ונגני קבוצת מוזיקה-נובה: קורדליה הגמן, עירא גבעול, רם גבאי.
 

אמנון וולמן (צילום: מקסים ריידר)


העבודה עצמה  מתבססת על טקסטים שנכתבו על ידי המשתתפים בהשראת החלל, והמוזיקה שעליה חתום המלחין  וולמן וחברי הקבוצה מורכבת מהקלטות של הטקסטים המדוברים, מיצירות קלאסיות ידועות ומחומרים חדשים של וולמן בשיתוף נגני מוזיקה-נובה.

שמה של העבודה לקוח מסיפור אחד, שקרה באמת, ששימש כמקור השראה. לפני כשנה גויסה מנקה אחת לעבודה במוזיאון בדורטמונד. באחד החדרים היא ראתה עבודת אמנות שכללה קערה מוכתמת. הכתם נראה לה לא שייך ליצירה. היא החליטה לנקות אותו ראה זה פלא תוך זמן קצר הכתם נעלם. יצרן חומר הניקוי מן הסתם היה גאה בה, אך המוזיאון קצת פחות.
 
"הקערה" היתה יצירה של האמן הגרמני מרטין קיפנברגר שנקראה "כשהתקרה החלה לדלוף" וכללה מיכל שאליו נקוו הטיפות מן התקרה ובמשך הזמן הפטינה המצטברת יצרה את הכתם. הכתם נמחק והיצירה שהושאלה למוזיאון היתה מבוטחת בלא פחות משמונה מאות אלף יורו. בהמשך התברר שעובדי הנקיון הונחו שלא לנקות את העבודות ולשמור על מרחק מהן. אלא שהעובדת הנמרצת, שגויסה במיקור חוץ, לא קיבלה את ההוראות הכתובות. הטיפות מן המוזיאון בדורטמונד מצאו את דרכן לאופרטה שתוצג בגלריה בתל אביב.
 
אבל זו היא רק נקודת המוצא. לדברי המלחין והמנהל המוזיקלי אמנון וולמן: "זהו מפגש עם קבוצה של אמנים שרוצים לעבוד ביחד. הדבר הכי בסיסי כאן הוא שהעבודה היא קבוצתית. אין דמות אחת שהיא אוטוריטה. אני יכול לקחת זכות על חלק מן הרעיון הבסיסי אבל אין לו משמעות.
 
"הרעיון הראשוני היה לאסוף את הקבוצה ולצאת בעבודה משותפת. הפגישה הראשונה היתה כאן, בחלל האמנות הזה. כאן דיברנו על אמנות. נוצר דיון בשתי רמות ברמה רצינית וגם ברמה שהייתי קורה לה 'מן הרחוב'. סביב זה נכתבו טקסטים על ידי המשתתפים. הטקסטים עדיין אינם החומרים שישמשו ביצירה אלא טקסטים שמספקים מסגרת".
 
"לושי, אביגיל ואני כולנו כתבנו טקסטים" ממשיכה נועה פרנקל. "אמנון מביא את העולם המוזיקלי שלו שאני חושבת שאני מתחברת אליו, בשילוב של בין אימפרוביזציה...והמסגרת.

לי חשוב היה להביא למסגרת הזו משהו מן הרפרטואר הקלאסי, קצת פֶּרסֶל קצת בּוּלֶז. אנחנו  מוציאים קטע קלאסי מן הקונטקסט שלו ומשתמשים בו כחומר עבודה מוזיקלי או דרמטי שיכולים לקרות לו הרבה דברים. הקטע יכול ליפול, להתהפך, להיהרס, צלילים מעולמות אחרים לגמרי יכולים להיכנס אליו: רוֹק, רעשים, מה שזה לא יהיה...
 
"חלק ממה שאנחנו עושים זו אימפרוביזציה...אבל אותי מעניינת אימפרוביזציה שיש לה חוקי מסגרת. נוצרת כאן דינמיקה של אימפרוביזציה בין כל מי שעל הבמה, גם השחקנים-זמרים וגם הנגנים, כשאמנון וולמן המלחין הוא אחד הנגנים (מנגן על מחשב ואחראי לסאונד אלקטרוני).
 
"אין כאן סיפור במובן של סדרת התרחשויות 1..2..3..סוף. אבל יש מסגרת, יש מחשבות, דיבור על אמנות ואפילו דמויות שאני לא רוצה לחשוף כעת (הקהל יגלה אותן בעצמו). אבל יש אינטראקציה בין הדמויות, החפצים, המוצגים שבחלל הגלריה. אנחנו מנסים לעשות משהו שיש בו היגיון ולשבור אותו, אולי זה אי-גיון. בשבילי זהו סוג של Alice in Artland (אליס בארץ האמנות)." 

להיכנס לראש של המוזיקאים

"מה שנעשה פה זה הרבה מהבטן. לא שכלתנות ולא פילוסופיה מודרכת אלא תחושת בטן" אומרת אביגיל ארנהיים (שחקנית וכותבת). "הטקסטים שאני כותבת בדרך כלל באים משם ומתייחסים למה שמוצג פה בחלל הגלריה, או לתסכולים אישיים. מה שהופך את הדברים הכתובים והמאולתרים ליצירת אמנות, זו האינטראקציה שיש ביניהם והשילוב של המדיות השונות. 
 

אביגיל ארנהיים (צילום: מקסים ריידר)

"אני שחקנית, משחקת, אבל כאן בקונטקסט הזה אי אפשר להגיד שאני שחקנית - אני יותר מספרת. כמובן שהבמאי מדריך אותי הופך את זה לאירוע שווה צפייה. בעיקר, אני חושבת שהכוונה של כל אחד מאיתנו שנמצא פה, היא לעורר את החושים לחשיבה שונה למשך שעה,  להסתכלות קצת אחרת על היצירות שמוצגות פה, על המוזיקה שאנחנו עושים...ועל המחשבות שאנו מעלים באותו רגע בטקסטים האלה.
 
"קשה מאד ליצור חמישים דקות שבהן כל המטרות האלה תושגנה"  מודה ארנהיים "אבל לתחושתי, בכוחות שיש לנו כאן, אנחנו מצליחים. יש כאן גם הרבה הומור, שבינתיים קיים בינינו, אבל גם מי שיצפה במופע יקלוט את הרוח, כמו למשל בקטע הבא: "הסתכלה האשה במבט מלומד. / הסתכל הגבר במבט מפוחד/ אמרה לו: רוצָה!/ שאל: בשביל מה?  ניגש הסוחר לאישה ואמר: התלבשת היום כמו נסיכה/ הזדקפה האשה וסקרה האולם ואז אמרה לו: תודה./ אמר הסוחר לגבר: עוד שנה המחיר יהיה פי שניים. הסתכל הגבר על אשתו וחש רעידות ברגליים".
 
הבמאי נעם בן אז"ר מדגיש "אנחנו יוצרים אירוע מוזיקלי, תיאטרלי, לא הצגה! יש כאן אתגר מאוד גדול לבמאי תיאטרון. אתה לא מתעסק עם מחזה, אין תיאטרון, אין קיר רביעי. יש חלל, חלל אמנותי.  יש אסופה של אלמנטים. שאותם צריך לקחת ולארגן מהם חוויה שיש בה כח", הוא אומר ומסתייע בתנועות ידיים נמרצות. "היופי באירוע זה ללכת על כל מה שאין וממנו ליצור את החדש. להיכנס לראש של המוזיקאים להביא את הדברים שלי וליצור מתוכם...".

אביגיל ארנהיים ונועה פרנקל (צילום: מקסים ריידר)

מתבונן שנשאב ליצירה
 
אולי הדמות המפתיעה ביותר בחבורת היוצרים היא זו של מאיר לושי, בעל הגלריה: "ראיתי את 'שלאגר' (עבודה קודמת של אמנון, אביגיל ונועה) ואני מכיר את אביגיל המון שנים. אני עוסק באמנות, המקום הזה שלי ואני חושב שמקום כמו זה צריך לשלב את כל סוגי האמנות. אחרי שנהניתי כמתבונן, נשאבתי. בהתחלה רק הקשבתי. לאחר כמה פגישות אמנון ואביגיל אמרו: 'תכתוב משהו', אז כתבתי. כתבתי בעיקר הבלחות.
 
"אני ממש לא רואה את עצמי כשחקן. אני מתרוצץ כאן בין אחד לשני וזה התפקיד שלי....אני לא סתם מחזיק גלריה לאמנות עכשווית בתל אביב ועוד במימון פרטי, אני מאמין שלאמנות יש תפקיד בעל משמעות. תחושה שהלכה והתחזקה במהלך העבודה עם הקבוצה. ברור לי שאנחנו 'מגחיכים' תופעות שקשורות לעולם האמנות. החל משם המופע וכלה בתכניו. החשוב שהוא קורה כאן ועכשיו".
 
"לושי, מעיד עליו  אמנון וולמן, "בא עם ידע בריקוד ובאמנות. בסיטואציה הזאת הוא גם הדמות היחידה שנלחמת על המשמעות של הטקסט. כל האחרים הם מוזיקאים ברמה כזו או אחרת. היינו  מוכנים להקשיב לטקסט ולא להשתמש בו כמשהו שמעביר תוכן. לושי מייצג את הצד שעבורו לתוכן יש משמעות".
 
"גם אני, "מסכם וולמן, "חושב שהדברים אמורים להיות בהקשר העכשווי של המאה העשרים ואחת. גם פרסל יצר במאה ה-17, מבחינתנו הוא חלק מההווה. נועה פרנקל שרה פרסל כל שני וחמישי כחלק מן העבודה שלה ולכן פרסל הוא חלק מהווה של היצירה,  לא נוסטלגיה למוזיקה מעידן אחר.
 
"המוזיקה שלי יחד עם המוזיקות האחרות מתחברות ליצירת רצף קוהרנטי של המאה העשרים ואחת, של 2012 וזה בא לידי ביטוי בין השאר בחיבור ברעשים שבאים מן המחשב". 
  
 
המופע "אופרטה למנקה שניקתה את הכתם" יתקיים בימים שישי ושבת, 7-6 ביולי 2012, בשעות 14:00 (שישי), 11:30 ו-20:30 (שבת), בחלל לאמנות עכשווית, שד' רוטשילד 19, תל-אביב. לפרטים: 050-2763249.