החודש יתקיים בצוותא תל-אביב פסטיבל "דור חדש בתיאטרון" – פסטיבל ההצגות השנתי של בית-הספר למשחק ניסן נתיב.
במסגרת הפסטיבל יעלו ארבע הצגות, ביניהן שתי הפקות מקוריות, המבוצעות על-ידי תלמידי שנה ג' של בית-הספר בירושלים ובתל-אביב.
אחת ההצגות המסקרנות, שגם תפתח את הפסטיבל, היא "קופידון עייף", מחזמר על-פי שירי השנסונייר האלמותי ז'ורז' ברסנס, שנכתבה על-ידי תלמידי שנה ג' יחד עם אלינור אגם-בן-דוד, שגם ביימה את ההצגה.
"הבנתי שאני שחקנית נוראית וסקסופוניסטית לא משהו"
בן-דוד היא בעלת רזומה מרשים, דוברת עברית, אנגלית צרפתית וספרדית, ועל אף שעלתה לישראל רק בשנת 2000, הספיקה כבר ללמוד משחק בניסן נתיב ומוזיקה ברימון, אך כפי שהיא מעידה על עצמה, "הבנתי שאני שחקנית נוראית וסקסופוניסטית לא משהו".
לאחר מכן פנתה ללימודי בימוי תיאטרון וניהול מוסדות תרבות באוניברסיטת תל-אביב, ועד מהרה הבינה שאת הידע האמיתי תרכוש תוך כדי עבודת הבימוי עצמה.
כיום בן-דוד היא במאית בת 29, ומאחוריה עבודות בימוי רבות בבתי-ספר למשחק, כמו גם בקאמרי, בבית ליסין ובתיאטרון הארצי לנוער, ובפסטיבלים שונים לתיאטרון. כמו כן שימשה עוזרת למנהל האמנותי בתיאטרון המדיטק בחולון.
"קופידון עייף" (צילום: אשר סבידנסקי)
האם את מוצאת הבדל בעבודה עם תלמידים בבתי-ספר למשחק לעומת שחקנים מקצועיים בתיאטרון רפרטוארי?
"בעיני זה מרגש באותה מידה, כי התהליך יותר חשוב מהתוצאה. אני מחפשת ליצור תיאטרון שיהיה ייחודי לי, עם שפה משלי, ומה שמניע אותי הוא תהליך החיפוש. שום דבר לא מובן מאליו. אני לא מוותרת על שום רעיון ועל שום אלמנט בימתי".
מהם מקורות ההשפעה שלך?
"אני רואה הרבה תיאטרון בחו"ל, בעיקר בצרפת. לפני שהפכתי לאמא ראיתי בתוך כמה ימים 15 הצגות בפסטיבל אביניון, וזה לא היה יוצא דופן. פעם בכמה חודשים אני טסה לראות תיאטרון בפריז, וחוזרת עם המון רעיונות שאני מנסה לממש כאן. אני גם יודעת לצאת מהצגה באמצע אם אני סובלת".
מהדעתך על התיאטרון בארץ היום?
"התיאטרון בארץ יותר נועז ומתקדם. ככלל, הסיכוי לראות הצגה טובה הוא קטן, אבל כשמוצאים אחת כזאת, זה מדהים. התיאטרון הרפרטוארי היום יוצר הצגות שהן לא רק מסחריות. הקאמרי למשל מצא את הדרך לשלב בין האמנות למסחריות, או החאן, תיאטרון קטן וצנוע שלא מנסה לגלוש למקומות מסחריים ולא מתפשר על האמת האמנותית שלו. אם תיאטרון לא מתחדש, הוא גוסס".
"קופידון עייף" (צילום: אשר סבידנסקי)
"חיפשתי מחזה לא ריאליסטי, שמאפשר לי להשתולל"
"בשבילי התיאטרון הוא אמנות חיה, לא מסך קולנוע", אומרת בן-דוד. "השפה התיאטרלית כוללת הכול: תאורה, מוזיקה, משחק, שירה, נגינה, כל מה שחי על הבמה, בלי שהצד החזותי ישתלט על הטקסט. הקהל צריך לחוות חוויה תיאטרלית שלמה במלוא מובן המלה, צריך ליצור קסם, משהו שיוצא מהשגרה. תיאטרון זה לא כמו לראות טלוויזיה. מה שמבטא את זה באופן הכי מושלם בעיני זה התיאטרון לילדים".
למה דווקא תיאטרון לילדים?
"כי ילדים זה הקהל הכי כן, אמיתי ומיידי. הם יודעים לחוות את החוויה. הם צוחקים כשמשהו מצחיק אותם, משתעממים כשמשעמם להם, מרותקים כשמרתק.
"באחת מהצגות הילדים שביימתי במדיטק עמד ילד בקדמת הבמה וכמעט נחנק מצחוק. החוויה היא אמיתית, ואין כאילו. יחד עם זה, יש הצגות ילדים מסחריות, שנוטות יותר מדי לצד הבידורי, כדי לספק את רצון ההורים. אני לא מתחברת לזה".
"קופידון עייף", ההצגה שביימת, פותחת את פסטיבל הסטודיו למשחק של ניסן
נתיב. מלבד לימודייך שם, מה הקשר שלך לסטודיו?
"מאז שלמדתי בסטודיו, כשהבנתי שלא אהיה שחקנית ממש טובה, ביימתי כבר ארבע הצגות. הסטודיו הוא כמו בית בשבילי, הם מאוד תמכו בי. ביימתי שם לראשונה בגיל 24 וזכיתי לתמיכה ואמון מלאים. זה בית-ספר מאוד יצירתי, כשהאמנים חייבים להיות אמנים יוצרים, עם גישה בימתית מלאה. ההפקות הקודמות שלי היו מחזות של חנוך לוין, וגם השנה הגעתי לכיתה בידיעה שאביים שוב מחזה של חנוך לוין עם הרבה משתתפים, מחזה לא ריאליסטי, שמאפשר לי להשתולל".
ומה קרה?
"יום לפני הקריאה הראשונה הבנתי שאני משנה כיוון ויוצרת יחד עם התלמידים הצגה מהתחלה. יצירה מוזיקלית. הם ישבו עם עיניים פקוחות לרווחה כשהצעתי לעשות משהו שונה. הצעתי להם לקחת שירים של ז'ורז' ברסנס, שאני מאוד אוהבת, ויחד בנינו את הדמויות והסיפורים והשתמשנו בשירים שלו כסיפור המסגרת. לתהליך הצטרפה אלינו מחזאית נוספת, כנרת פלד, וכך מצאנו את עצמנו, 17 שחקנים, במאים, כותבים ומוזיקאים, עושים תיאטרון ביחד".
"קופידון עייף" (צילום: אשר סבידנסקי)
והתוצאה?
"התוצאה היא עיירה בפאתי פריז ובה שלל דמויות שמשוטטות ומחפשות אהבה בכל מיני דרכים, צורות ואופנים – אהבה זוגית, אימהית, מינית. ביניהן מסתובב קופידון, שמתעייף במהלך ההצגה. המסגרת הסיפורית היא סביב שלוש מערכות, שלוש הלוויות, ואנשים שהיו רוצים לחיות, אבל מתים מאהבה. הסיפורים הם רומנטיים אבל קצת מנותקים מהמציאות – לא באמת היום, לא באמת פריז.
"נוצרה שפה בימתית קצת מנוכרת, עם הרבה מאוד שירים. המנהל המוזיקלי הוא ליאור רונן, על הבמה שני שחקנים שגם מנגנים, בקיצור – תיאטרון אחר. ככלל, אני אוהבת לעבוד עם יוצרים קבועים. כמו התפאורנית דניאלה מור, שמכירה ומבינה אותי בלי מלים, ומעצבת התלבושות יהודית אהרון, שיודעת להפוך זבל לאמנות. בשבילי התהליך באמת היה שונה מכל מה שעשיתי עד היום. אף פעם לא יצרתי עם אנשים ביחד בעבודה משותפת".
איך את מתייגת את עצמך כבמאית?
"העבודה כבמאית היא בסך-הכל עשרה אחוז בימוי וכל השאר, תשעים אחוז, אני נדרשת לקרוא הר של מחזות, ליזום פגישות, להקיש על דלתות, למכור ולשווק את עצמי, ואם אני מוכשרת – אני צריכה להוכיח את עצמי".
מה מחכה לך בעתיד?
"בשנה הבאה אני אמורה לביים שני מחזות לילדים. בגדול אני מאחלת לעצמי לביים מה שיותר. אני לא עוצרת, אלא מביימת ויוצרת כל הזמן, נהנית מכל רגע ומנסה להתקדם בדרך שלי. אשמח גם אם יום אחד אוכל לנהל תיאטרון ולשאת באחריות שתפקיד כזה דורש".
"קופידון עייף" תעלה בין התאריכים 18-13 ביולי 2012 בסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל-אביב. ביום חמישי ה- 19 ביוולי וביום שישי ה-20 ביולי ב-14:00 תעלה ההצגה בצוותא תל-אביב במסגרת פסטיבל "הדור הבא" של ניסן נתיב. טל': 03-5182410. צוותא: 03-6950156.