|
|
|
 בין רחובותיה הצרים של מונפלייה נערך כבר 32 שנה פסטיבל מחול בהנהלתו של ז'אן-פול מונטנרי, מעריץ מחול מושבע עם נחישות וטעם אמנותי שמפנה גב לשיקול כלכלי או לצורך לשאת חן. בדרכו העיקשת מצליח מונטנרי להביא לפסטיבל את היוצרים המעניינים ביותר של התקופה, בלי לוותר על סדר יום חברתי
|
|
|
|
|
רגעים מפסטיבל המחול הצרפתי: הכאוס המופתי של פורסיית, המינימליזם המצמרר של הוגה ועוד מונפלייה היא עיר צרפתית עתיקה, מוקפת חומה, עם היסטוריה ימי-ביניימית מפוארת ונוף רך ומנחם, עטורה גבעות ירוקות. אחת מאותן פנינים אירופיות שאינן עומדות כל הזמן בפני פירוק, בנייה מחדש או כל סוג אחר של הרס.
היא שם. ובין רחובותיה הצרים, הכיכרות, עצי הערמונים והמולת הקיץ המאושרת, נערך כבר 32 שנה פסטיבל מחול בהנהלתו של ז'אן-פול מונטנרי, מעריץ מחול מושבע עם נחישות וטעם אמנותי שמפנה גב לשיקול כלכלי או לצורך לשאת חן.
בדרכו העיקשת מצליח מונטנרי להביא לפסטיבל את היוצרים המעניינים ביותר של התקופה, בלי לוותר על סדר יום חברתי: אם זו אפריקה שהוא שב ומגלה, האשה המרוקאית שהוא נותן לה קול, סמינרים והקרנות סרטים על חברות או יחידים שהוא מתעקש לשלוף משולי החברה השבעה ולהפנות אליהם זרקור.
השנה בחר מונטנרי להפנות זרקור ללהקות מחול ממרחב הים התיכון והעולם הערבי, והקרין מדי יום סרטים איראניים של יוצרים ידועים, כמו גם סרטים מחתרתיים. יוצרים מתוניס וגולים מאיראן העלו עבודות באולמות הסטודיו של המרכז למחול, מנזר יפהפה שהפך למשרדי הפסטיבל, אולמותיו וחצרותיו.
הערבוביה המפוארת של ביל פורסיית
ביל פורסיית העלה נוסח מחודש של "כן, איננו יכולים" ("(Yes, We Can't, יצירה פרועה, מצחיקה, המתחילה באקורד הסיום המתמשך והחגיגי של מופע אופרה או מיוזקל, כאשר כל אחד רוצה להיות האחרון, אבל ממש האחרון, להיראות על הבמה.
קשה לתאר את הקרנבל הפרוע המתרחש על הבמה, כאשר המחול מתקדם לכאורה לתחילתו. מחול קלאסי, אקרובטיקה, הגזמה אופראית וריקוד סרט-משי אדום ומתפתל כמיטב המסורת הסינית קוטעים זה את זה ברצף של הברקות, הפתעות, ביצועים וירטואוזיים של קלישאות מחוליות וזמרה של רקדנים המפתיעים בביצועים קוליים מעולים.
"כן, איננו יכולים", בילי פורסייט (צילום: דומיניק מנטוז)
נאום ההצטדקות על הבלגן מופיע לקראת סוף המופע, הפעם בצרפתית (הקהל הצרפתי עדיין לא מוחל על דיבור בשפה אחרת), רק כדי להתחיל שוב בערבוביה המפוארת שרק יוצר כמו פורסיית מסוגל לשלוט בה.
הגיבנת של ריימונד הוגה
ריימונד הוגה, יוצר עטור פרסים שהופיע בניגוד אלגנטי למהומה הפרועה וחדת השכל של פורסיית, העלה באולם הסטודיו המרווח והחמוּר את "פה דה דו" (Pas de Deux). מדובר בריקוד בשניים, אחד מנכסי צאן בברזל של הבלט הקלסי, שבו בדרך כלל זוג רקדנים ראשיים מפגינים את כשרונם בריקוד משותף.
ב"צעד בשניים" מגלם הוגה בתנועה מינימלית געגוע, אהבה וקרבה, יחד עם רקדן יפני צעיר בשם טאקשי אואנו, כשכל הושטת זרוע היא דיבור של אהבה. הוגה משתמש בעבודותיו המינימליסטיות בחפצים, ומצליח ליצור על הבמה מערכת של סימנים המתפענחת ומתעשרת מרגע לרגע.
המופע מתחיל בדממה, כאשר מאחת הפינות מגיח אונאו בכפכפים יפניים מוגבהים, הולך וטופף לאורך הקיר עם כלי מצקת מבמבוק. או אז מגיח מן הפינה הנגדית הוגה עצמו, באותם כפכפי לקה גבוהים, אוחז שמשיית נייר יפנית, ומהדס עד שהשניים נפגשים. התוצאה היא יצירה מסתורית והרמונית.
יש לציין שהוגה גיבן. במשך שנים היה הדרמטורג של פינה באוש, כתב ספרים ומאמרים, ולימים החליט לעלות בעצמו על הבמה. יצירותיו, לרוב עיבוד אישי ויחיד במינו של קלאסיקות כמעט שחוקות כמו "בולרו" או "פולחן האביב", הן נגיעה במהות הגבישית של היצירה; ברפרוף הכנפיים של הברבור, בטפיפה של נעלי הבלט, באהבה הבלתי אפשרית כאשר מיניאטורות כמו כנפי נייר המתעופפות עם הנשימה הן גילום השבירות של סיפור האהבה הטרגית שבין הנסיך לברבור המכושף.
כאשר הוגה חושף את הגיבנת ומעלה אותה לדרגת חפץ כמעט מקודש בזמן שהוא יוצק אותה בגבס על הבמה, המבוכה שעלולה ללוות חשיפה כזו הופכת לשפלות רוח של הצופה, ואחר-כך להערצה. הוגה לעולם אינו מעורר רחמים. עוצמתו והידיעה המוחלטת של דרכו על הבמה כובשות לב.
"פה דה דו", ריימונד הוגה וטאקשי אואנו (צילום: רוזה פרנק)
בהמשך ה"פה דה דו" נוצרים קשרים נוספים בין השניים, ופסי משי רחבים הנראים כחגורות קימונו או אביזר דתי הופכים לסמל של התקשרות, של דאגה הדדית, של עיטוף חגיגי של הגוף, כתחליף עור. הקבקבים משמשים סוג של יכולת התרוממות כאשר נשענים עליהם קדימה (האיזון קשה), ומצח נוגע בחזה הוא המגע הגופני היחיד ומכמיר הלב, לצד הושטת כף היד להכיל את הראש שיישען עליה.
הוגה מרבה להשתמש במוזיקה שהוא דולה מתקליטי פופ ישנים, מסרטים, מהקלאסיקה; אדית פיאף, אראם חאצ'טוריאן, באך ואחרים. גם אביזרים יוצאי דופן: חפצים זעירים כמו זכוכית מגדלת או תצלומים. הפעם הוא משתמש בלוח מואר של טאבלט שעליו דמותה של גרט פאלוקה, אחת הרקדניות הגדולות של מחול ההבעה הגרמני. הוגה מראה אותה לקהל, ואחר-כך טומן את הטאבלט בילקוט שעימו עלה לבמה, כמו אדם הנושא עימו את זכרונותיו החיים.
הטראומה של עלי מויני
עלי מויני, מוזיקאי ודרמטורג יליד טהרן, העובד בעיקר בצרפת ובפורטוגל, העלה בפסטיבל את היצירה "זה מזעזע אותי, אך לא אותך" – מחקר על התגובה האנושית במצבי לחץ ופוסט-טראומה.
אחרי ראיונות רבים ועבודת מחקר ממושכת יצר מויני עם ארבעה רקדנים שחוו מצבי לחץ קיצוניים מופע שיש בו מסך וידיאו התלוי במרכז במה מרובעת, כאשר השאלות של "המנחה" גורמות לרקדנים להיזכר, להגיב גופנית, וכל זה באיפוק רב המדגיש חוסר איזון חברתי.
עלי מויני (תמונת יח"צ)
הרקדנים שאינם במרכז הסיפור נעים מפינה לפינה כמו קהל אנונימי, והגיבור באותו הרגע חושף תגובה שיכולה להיות קיצונית לאזכור המילולי.
השמחה של מורד מרזוקי
יצירה אהובה במיוחד על קהל הצופים היתה של מורד מרזוקי, שאסף 18 רקדנים מברזיל, רובם רקדני היפ-הופ וקפוארה, הזמין כמה כוריאוגרפים צרפתים, ויצר ערב של מחול-רחוב סוער ומשמח.
הרקדנים הצעירים הפליאו בלהטוטים מרהיבים הלקוחים משפת ההיפ-הופ האמריקאי וסחפו בסערה את האולם כולו.
הזעם שהוליד את המחול הזה במקור נעלם מן המופע של מרזוקי. זהו בידור מחול מעולה, והמוזיקה המלווה אותו רק מרבה שמחה. לקראת הסוף נשמעת מוזיקה בארוקית, ולפתע מקבל המחול הפיזי הזה נופך אחר, אולי אפילו של עצבות.
המוזה של טאשיגאווארה
סאבורו טאשיגאווארה הוא יוצר, רקדן, כוריאוגרף ואמן פלסטי מיפן, שביצירתו המוזיקה, החלל והמחול מפענחים זה את זה ויוצרים יחידה סגורה של דיוק, תנופה והמשכיות.
לפני כחודשיים העלה בפסטיבל ישראל יצירת מחול בשם "מראות ומוזיקה", שהדהימה עם מחול מופשט ללא כל רמז לסיפור, עם תנועה מדויקת וזורמת שנמשכה מעבר למשך רגיל של משפטי תנועה, נסחפה וסחפה בלי להרפות את האחיזה בדיוק התנועתי.
Skinners , סאבורו טאשיגאווארה וריוקו סאטו (צילום: ג'אן אישיקאווה)
במונפלייה העלה טאשיגאווארה מופע דומה בשם Skinners, Dedicated to Evaporating Things. טאשיגאווארה רקד עם ריוקו סאטו, רקדנית העובדת עימו כבר שנים, שאין די מלים לתאר את זריזות רגליה, גמישות גווה ויופיה.
טאשיגאווארהתיאר אותה במסיבת העיתונאים של הפסטיבל ואמר, "מצאתי בגופה, במהות שלה, שבריריות, אלימות, מקור דק של אנרגיה כמו התיל הדק שבתוך נורת החשמל, הקו הדק שנותן אור. עם השוק הקטן ביותר הוא נכבה, ואני אוהב את האיכות הזו. זה חוט להמשיך בחיים: שביר, חזק, דק. יש בזה תקווה. הוא עלול להינתק באחת, ואני אוהב גם את הרגע הזה".
19/07/2012
:תאריך יצירה
|