מוזיקה - אמש בקונצרט: באמת וירטואוזים

הווירטואוזים ממוסקבה בניצוחו של ולדימיר ספיבקוב הגישו אמש בהיכל התרבות ראשון לציון ערב בארוק עתיר קלוריות שהצדיק את שמם המהולל.

תכנית בנויה היטב

כשהולכים לשמוע הרכב שהוא בעל איכויות מותגיות, הכוונון הפנימי של האוזן נדרך במדד אחר. הצפייה לאיכות כאילו מובנית בתוך המנגנון הפנימי של המאזין. כמוני, כמו רובו של הקהל שמילא אמש את היכל התרבות בראשון לציון. שמו של האנסמבל ושמו של המנצח המוביל את ההרכב הולכים לפניהם ועושים את רוב העבודה. במלים אחרות - האולם מתמלא.

ספיבקוב ונגניו אמונים על סיורים בבמות הגדולות בעולם, מפונקים בביקורות מחמיאות בבירות המוזיקה החשובות. ספיבקוב יודע לבנות היטב את התכניות שלו וגם זה חלק מהסוד. יצירות של שלושה מלחיני בארוק איטלקיים מובהקים נוגנו בחלקו הראשון של הקונצרט: קונצ`רטו לכינור במי מינור, סונטה של רוסיני בדו מג`ור והסימפוניה ברה מינור אופ` 4 מס` 12 של לואיגי` בוקריני הידועה גם בכינויה "ביתו של השטן".

היצירות נבחרו בקפדנות על מנת להשיג שלוש מטרות. ראשית ומובנת מאליה, להראות עד כמה שולטים חברי האנסמבל כקבוצה בסגנון הבארוק. המטרה השנייה היא להראות שגם הוא עצמו, ספיבקוב, נחשב כסולן בצדק. השלישית, ההצגה הווירטואוזית של כל אחד מחברי האנסמבל שיצדיקו את כינוים.

עוצמות "הסער והפרץ"

מכלל האתגרים שלכאורה הציב ספיבקוב, הפחות מרשים הייתה נגינתו הסולנית בקונצ`רטו של ויולדי. לעומת זאת - כל אחד ואחד מחברי ההרכב נבחר בקפידה מוצדקת והיו ביניהם הרבה צעירים, ששימרו רעננות - סם חיים לכל תזמורת ובוודאי לתזמורות קטנות.

אם הקונצ`רטו של ויולדי היה החוליה החלשה הרי ההמשך היה טוב יותר. הסונטה של רוסיני הייתה דוגמה מובהקת לאיזון שנשמר בין קופצניות תוססת ומסחררת לבין נעימות רומנטיות באיכותן.

היצירה של בוקריני הייתה דרמטית מאוד מאוד (ולמעשה- היא תמיד כזאת). הקטע באמצע היצירה שנשמע כאילו נגנב מן המוזיקה שכתב גלוק לתיאור הירידה לשאול ביצירתו "דון חואן". יש ביצירה הזאת יסודות המהווים אבן דרך בהתפתחות המבנה הסימפוני, אבל זה חשוב פחות מן הדרמה ברוח "הסער והפרץ" ששטפה בזמנו את העשייה האמנותית באירופה. את העוצמות האלה הקנו בקלות, לפחות קלות נראית, המוזיקאים הרוסים וזה מעולה.

אפקט כיבוי הנרות

בחלק השני נוגנו שתי יצירות, הראשונה הייתה לרבים הגילוי של הערב כולו, "דניאלדה" של גיה קנצ`לי והסימפוניה מס` 45 של היידן. היצירה של קנצ`לי היא סוכריה אמיתית. חוש הומור נדיב הרבה הפתעות במלודיה, בשימוש בכלים, בקולות הנגנים ובמקצבים. הרבה עידון וחכמה יש ביצירה הזאת. מומלצת מאוד להקשבה ולצפייה נוספות.

הסימפוניה מס` 45, המוכרת בכינויה "הפרידה", היא היצירה שחיבר היידן כדי שמעסיקו הנסיך אסתרהאזי יבין שגם מוזיקאים זקוקים לחופשה מדי פעם. הפעלול שנקט היידן היה שבתום השמעת הפרקים המסודרים והיפים כשלעצמם, מסיימים הנגנים בזה אחר זה את תפקידם, מכבים את הנר שמאיר את עמוד התווים שלהם ויוצאים את הבמה. אט אט מחשיכה הבמה ועל הבמה נותרים שניים - היידן ואחד הנגנים. ספיבקוב ונגניו הכינו נרות ותיאמו את התאורה על הבמה כך שהאפקט של שחזור היצירה מול אולם מוחשך השיג כמובן תוצאות מיידיות.

עבודה מוזיקלית מרשימה

לאחר הנגינה הרשמית היו האמנים נדיבים דיים לנגן עוד ארבעה קטעי הדרן קצרים כשהמבריק שבהם הוא פרלוד מרשים של שוסטקוביץ`.

בסך הכל היה זה ערב מרשים עם חבורת נגנים מעולה שהפיקה עבודה מוזיקלית מרשימה. אם יש חסרון או חסרונצ`יק, הוא בכך שלשוחרי מוזיקת הבארוק הרגילים לנוסח המוזיקה הרזה מאוד שבאה מבתי מדרש של המערב, הנוסח המוסקבאי יישמע מעט עתיר בקלוריות. נו אז מה?

ערב איכותי ויפהפה כדאי לרוץ ולשמוע. מחר בחיפה ומחרתיים בתל-אביב

לפרטים נוספים

יוסי שיפמן