קשה לפספס את הסאונד השדרותי שמאפיין את המוזיקה של מיכה ביטון, גם אם חלק ניכר מילדותו עבר עליו במשפחה אומנת בירושלים. הילד שעל דמותו התבססה דמותו של ציון מסדרת הספרים של גלילה רון פדר "אל עצמי" הוא כבר בן ארבעים - זמן טוב לחבוק אלבום סולו ראשון.
אבא מלמד ואמא מפנקת
"נוסע בזמן", אלבום הסולו הראשון של מיכה ביטון, (הפקה מוזיקלית אבי ווקנין), נפתח בצלילים אתניים עם סאונד מערבי ומילים שמתארות פסטורליה משפחתית בטעם של פעם:
"ריחות החמין מציפים את הבית בכל שבת בבוקר, הילדים קופצים למיטה של ההורים... אבא מחבק אמא מסרקת, הוא מלמד והיא מפנקת. שמחת ילדים אחים כולם, אהבה גדולה ולב רחב, כל שנה רך נולד, השכנים באים, חברים, משפחה, חגיגה ממש. סבא הסנדק, אמא מתרגשת. על שם מי הפעם נקרא לילד" ("תמונה משפחתית", מילים ולחן: מיכה ביטון)
עד גיל עשר גדל ביטון (40), בשדרות. "כל שנה היה נולד אצלנו במשפחה ילד או ילדה", מספר ביטון, "וריימונד הזמרת (אמה של יעל אבקסיס) הייתה מככבת אצלנו בהופעה בארועים. היא הייתה כבר ממש בת בית אצלנו, הייתה גומרת את הארוע וכבר היו מזמינים אותה לארוע הבא...".הפסטורליה נקטעה כשהיה בן תשע ואביו נפטר.
"הייתי מאוד מחובר לאבא שלי. הוא היה הראשון שגילה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, את הנטייה האמנותית שלי ופיתח את זה כשהייתי קטן. כבר בגיל חמש הוא נתן לי את הבטחון לעלות על במה, באחד מאותם ארועים משפחתיים אצלנו. אז שרתי שיר בספרדית, אחר כך שרתי כבר שירים של חברים שכבר אז יצרו בשדרות. היה אז מין דור כזה, חיים אוליאל, ולפניו היה חופי שהוא בעצם הכותב המקורי הראשון בשדרות. כבר כשהייתי בן שש, שבע, שרתי שירים מקוריים שלו. היו לי כבר להיטים בשדרות שכולם הכירו כמו `ריטה רותי`. אבל אחרי שאבא שלי נפטר הפסקתי ללכת לבית ספר, לא מצאתי בזה טעם... הייתי מסתובב לי בחורשות, חורז חרוזים, ממציא עולמות... ".
אמו שחששה לעתיד המחכה לו בין אותן חורשות, העבירה אותו, בסיוע העובדת הסוציאלית, למשפחה אומנת, שאצלה התגורר ארבע שנים. האם האומנת, הסופרת גלילה רון פדר, הפכה את סיפור חייו לסדרת הספרים הידועה "אל עצמי". את שיר הנושא לסרט שצולם בעקבות הספרים ביצע, כמובן, בעצמו.
"איפה אני בכל המיקס הזה?"
- התקליט החדש מוגדר כ"אלבום ובו שירים החושפים תהליך של השלמה פנימית וקבלה אישית". קדמה לזה תקופה של מרד וכעס?
"הזהות די מתבלבלת כשאתה עובר כל כך הרבה בחיים, ממקום למקום, מתרבות לתרבות. זה גורם לך לשאול את עצמך `איפה אני בכל המיקס הזה`, עד שאתה מבין שבמיקס הזה יש איזה תוצאה, אולי ייחודית ואולי אחרת, שאני צריך להפסיק להתכחש לה, ללמוד לחבק ולאהוב אותה. והגעתי לזה".
- הניתוק מהבית לא גרם לאיזה קשר שיש לשאר האחים שאתה לא חלק ממנו?
"זה ממש לא השפיע על הקשר שלנו. קודם כל, כל שבועיים הגעתי הביתה, בחגים הייתי בבית. משפחה אומנת זה מאוד שונה מאימוץ. אתה נשאר בקשר חזק עם המשפחה שלך. וחוץ מזה, קשר הדם יותר חזק מהמרחק, אנחנו ממש אחים בדם. הנה, את החלום שלי לעשות דיסק אח שלי מגשים לי בסוף, הוא נכנס לסיפור בהמון אהבה והשקיע את הכסף שהייתי צריך להקלטות האלבום, אז תביני איזה קשר מדהים זה".
- אתה עדיין בקשר עם גלילה רון פדר?
"גלילה היא סוג של חברה, מין אחות גדולה כזאת. גלילה הייתה המזון הרוחני שלי, ממש. הקטע של הנטייה הרוחנית והאמנותית שלי בא לידי ביטוי אצלה בבית מאוד חזק. זה היה פשוט בבית. כל מה שהיית צריך לעשות זה לאהוב את זה. היו שם עוד ילדים, ואף אחד לא לקח מה שהיה שם. אני יצאתי היוצר היחיד".
"הייתי צריך להיות היום עם דיסק רביעי"
לפני שמונה שנים הוציא ביטון אלבום עם להקת "טאנארא" שבה היה הסולן והכותב העיקרי. בשבע השנים האחרונות כתב והפיק פה ושם לאמנים אחרים ובעיקר כתב והקליט למעלה מארבעים שירים שגנז בדרך למה שהפך לאלבום הסופי.
"עד לפני שנתיים בערך הייתי חתום בפונוקול, ויש לי דעה מאוד קשה לגבי החברות שמחתימות אותך ואחר כך אין להן אורך נשימה להמשיך הלאה עם האמנים. כי אם היה להם אורך נשימה, הייתי צריך להיות היום בדיסק רביעי או חמישי. עד שאתה מגיע למסקנה שדי, אף אחד לא יעצור אותך כבר. אני לא מצטער שרק בגיל ארבעים יוצא לי דיסק ראשון. להפך. אני רואה בזה סוג של בשלות. ככל שאתה מתבגר יותר אתה שלם יותר ואוהב יותר את מה שאתה עושה. אני גם לא מצטער כי עשיתי דברים כל הזמן הזה".
בחמש עשרה השנים האחרונות ביטון גר במושב סמוך לשדרות, אך הוא פועל ויוצר בעיר, וכמו אמנים שדרותיים אחרים, מנסה לתרום את שלו להתפתחות התרבותית שלה. בשנה האחרונה הגשים חלום ישן שטיפח, והקים בשדרות בית ספר לאמנויות הבמה ביחד עם שי בן יעיש, הממונה על תיק החינוך בעיר.
"זה משהו שחלמתי עליו הרבה זמן , ודווקא בשדרות - מקום כזה שילדים יכולים להגיע וללמוד בו מוזיקה ותיאטרון ומחול, ותנועה. בית הספר קם ממש השנה, וזה לקח הרבה זמן והרבה עבודת שטח והרבה השקעה. אני בעצמי בוגר בית צבי, ומלמד שם תיאטרון".
המאפיין השדרותי
האלבום של ביטון מייצג את הערבוב המוזיקלי האופייני לאמנים יוצאי שדרות, ערבוב של אתניות ורוק שבא לידי ביטוי גם בעבודתם של אמנים נוספים יוצאי העיר, שהפכה בשנים האחרונות לסצינה מוזיקלית לא קטנה, והוסיפה לנוף התרבותי שמות כמו "שפתיים" וחיים אוליאל, קובי אוז ("טיפקס"), "כנסיית השכל", ו"אצולת הכאב" (הרכב עבר של המשורר שמעון אדף). ביטון מטייל מוזיקלית בין המערב למזרח משירים מערביים לחלוטין בתכנים ובהפקה שלהם ועד שירים עם דגש חזק יותר על האתניות מבית.
"גדלתי בבית על מוזיקה צפון אפריקאית, דברים כמו סלים אלאלי, פריד אל אטראש, עבד אל וואהב. שנאתי את זה כשהייתי ילד, אבל אחר כך אתה מבין שהמוזיקה הזאת הטמיעה את עצמה איפה שהוא בחדרים הפנימיים, לצד הרוק שגדלתי עליו, דברים כמו דיפ פרפל, לד זפלין, יוריה היפ, תמוז, שלום חנוך, אריק איינשטיין".
- זה לא בעצם המאפיין השדרותי?
"אפשר להגיד שכן. בשדרות כל אחד תמיד הביא איתו איזה משהו. אני למשל מזוהה עם בוב דילן. אני הראשון שהבאתי כביכול את השירים של בוב דילן ושל הסקורפיונס לשדרות, כי זה השירים שהייתי שר לאנשים שם. אנשים למדו את השירים האלה ממני, לא מהתקליטים, אז השירים הפכו למזוהים איתי עד כדי כך שהיו אומרים לי `שמענו את השיר שלך ברדיו, שמענו את `שרה` ברדיו"...
שיר הקסאמים
את האלבום חותם ביטון עם השורה "אני לא עוזב את העיר בעבור אף קסאם, גם אם זה עולה לי בדם" מתוך השיר "יצחק וישמעאל (שדרות הקסאם)".
"כתבתי את השיר בכל התקופה הראשונה של הקסאמים" הוא מספר, "במטחים הראשונים, הנוראיים. אחרי המטח האחרון שבו נהרגה אלה אבקסיס, ראש העיר אלי מויאל השבית את העיר כדי להגיד `עד כאן`, ואז ביקשו ממני לבוא לשיר בכיכר, כשכל התקשורת שבעולם היתה שם. זה שיר שלא ידעתי איך הוא יתקבל, אבל אחרי ששרתי אותו בכיכר, גם הקהל שהיה שם וגם התקשורת הזמינו אותי לשיר אותו עוד איזה שש שבע פעמים".
מיכה ביטון יופיע מחר (ג`) ב- 21:00 במועדון הקמלוט בתל-אביב עם הרכב שכולל את גיא ועקנין על התופים, יוסי אסולין על הבס, מאיר שטרית בגיטרה, ניב חובב בקלידים, וניר טייב בכלי הקשה. במופע ישיר לצד שירי האלבום החדש גם שירים מתקופת "טאנארא".לפרטים נוספים
23/05/2005
:תאריך יצירה
|