"תיאטרון-פיוט ממציא את עצמו תוך כדי תנועה". אייר וולפה מספרת על המופע "אנוע כשיכור"
בשנים האחרונות הולכת אמנות הפיוט וצוברת פופולאריות בישראל, לצד התחזקות הזיקה ליהדות בקרב קהלים רבים, בייחוד אמנים.
פסטיבל הפיוט החמישי, המתקיים השבוע בירושלים ביוזמת בית אבי חי וגופים אחרים, מארח, לצד מופעי המוזיקה, גם פורמט חדש שטרם נראה במקומותינו – תיאטרון-פיוט.
המופע "אנוע כשיכור", בהפקת הזירה הבינתחומית, מבוסס על פיוטיו של המשורר האלמותי ר' ישראל נג'ארה, ומעמת את הכמיהה לקדושה עם כוח המשיכה שבין גבר לאשה שניצוץ אהבתם דעך.
את המופע ביים גיא בירן, לחני הפיוטים הופקדו בידיו האמונות של ישראל ברייט, ואת הזוג המשתוקק לניצוץ האלוהי מגלמים השחקנים דני שטג ואייר וולפה.
אלמנט בוהמייני של חולין
וולפה היא שחקנית ותיקה בנישת התיאטרון האלטרנטיבי, וחברה באנסמבל עיתים של רנה ירושלמי, מקבוצות התיאטרון הנסיוני המובילות בארץ. השנה מועמדת וולפה לפרס קיפוד הזהב על משחקה בהצגה "חוטאים" מאת יהושע סובול, בביצוע אנסמבל עיתים ובשיתוף עם תיאטרון הקאמרי.
מה זה בדיוק תיאטרון-פיוט?
"זה פורמט חדש שממציא את עצמו תוך כדי תנועה. המופע מבוסס על שירתו של הפייטן הענק ישראל נג'ארה, שכתב פיוטים שלפני 500 שנה נתפסו כחדשניים ואפילו חתרניים. השירים שלו עוררו השתאות ואפילו התקוממות בקרב הממסד הרבני התורני, שטען שהם מכילים אלמנט בוהמייני של חולין ועל כן יש בהם מחילול הקודש. מי שבאמת מעמיק בשירים רואה שמדובר בעצם בשירי אהבה בין כנסת ישראל לאלוהים.
"על הבסיס הזה הבמאי גיא בירן כתב דיאלוגים קצרים בין בני זוג שנמצאים כבר זמן כלשהו ביחד, ושגרת היומיום מעיבה על יחסיהם. הגבר שואף לנשגב, לעומת האשה שנותרת מאחור וכמהה לגבר שכמה לאלוהיו. שניהם כמהים לקדושה שנעלמה מחייהם".
"אנוע כשיכור" (צילום: נדב אריאל)
מה אופי הדיאלוגים? של קדושה או חולין?
"גם וגם. אלה דיאלוגים קצרים שחלקם על גבול השגרה המעיקה של 'תאכל משהו, תשתה משהו' פולני כזה. החלק האחר הוא העברת מחשבות טלפתית, זרם תודעה ללא מלים. הדיאלוגים נעים בשילוב עם השירים שישראל ברייט הלחין ושרות ענבל ג'משיד, מיכל לוטן וניצן ברנשטיין. הסירנות האלה מגלמות את הקולות שבראשו של הגבר השואף לנשגב, ולא שם לב שאשתו היא התגלמות הנשגב עלי אדמות.
"הדיאלוגים מתמקדים בעימות ביניהם ובמאבק שלהם על הביחד. הזמן במופע לא ליניארי, וברגעים מסוימים לא ברור אם מדובר בזכרונות או בתפיסה מקיפה ועמוקה יותר של הנשמה, של המודעות".
"אנוע כשיכור" (צילום: נדב אריאל)
הכלאה ריאליסטית-פיוטית
איך היתה העבודה עם דני שטג?
"מאוד מעשירה ומענגת. במופע יש המון
אינפוט שלו כאדם מאמין ושומר מצוות. הוא אפילו שומר נגיעה, שזה חדש לי כשחקנית. תמיד התייחסתי למגע כאל אחת מאבני היסוד של העבודה המשחקית, וכאן הקשר היה יותר נפשי ורוחני. זה היה מרתק. הוא גם מבין את החומר היהודי ואת נג'ארה לעומק, ועזר לי להעמיק את ההבנה שלי.
"מעבר לזה היה גם הערך המוסף של המשחק הריאליסטי הקולנועי שלו, שאני כשחקנית שמנוסה יותר בתיאטרון האלטרנטיבי לא מכירה. הוא הכניס את זה לתוך הפרגמנטים של המופע, ונוצרה הכלאה ריאליסטית-פיוטית, כשהוא מביא את הפן הריאליסטי ואני את הפן היותר אזוטרי. יחד יצרנו שפה חדשה".
רוב הפרויקטים שאת עוסקת בהם קשורים ליהדות.
"זה נכון. למרות שאני לא שומרת מסורת או מצוות, אני מתחברת למקורות ברמה האמנותית. אני חברה בקבוצת התיאטרון הרב-תחומית ממללא, שזה בארמית 'דיבור'. אנחנו עובדים בכפר האקולוגי בנתיב-הל"ה בשיתוף עם להקת המחול ורטיגו, וצורת העבודה היא לימוד של כתבי היהדות שמתוכה מעלים מופע תיאטרון, מוזיקה, מחול ולימוד טקסטים. מנהלי הפרויקט הם הבמאי ברוך ברנר והכוריאוגרפית רנה ורטהיים.
"קשר נוסף וחשוב שיש לי ליהדות הוא דרך אנסמבל עיתים, שלפני 20 שנה פתח לפני את עולם התנ"ך. מה שמחבר אותי לשם זו השפה העשירה, המקורית של המקורות, העמוקה לאין חקר. זה גם הקסם שחיבר אותי למופע בפסטיבל הפיוט. נג'ארה היה מוכשר בצורה בלתי רגילה. הוא שייט במלים בצורה מופלאה ושימש השראה רוחנית גדולה לבני דורו ולבאים אחריו".
"אנוע כשיכור" (צילום: נדב אריאל)
"אנוע כשיכור" עולה במסגרת פסטיבל הפיוט, בימים רביעי וחמישי, ב-12 וב-13 בספטמבר 2012, ב-20:00, במרכז ז'ראר בכר, ירושלים. לפרטים והזמנות: 02-6215900.