"ביום שאחרי שבירת הכלים/ עם תום העונג הזה, המתוק האלים יושב הגבר העז, שהתגרה באלים/ וכל מגדליו מתכווצים ונופלים" ("ביום שאחרי שבירת הכלים", מלים: שי להב, לחן: שי להב)

מהרגע שהכרתי את שי להב-  אז מבקר המוזיקה ולימים גם עורך מוסף התרבות של מעריב שהיה גם לתסריטאי תכנית המוזיקה שהגשתי, "תוצרת הארץ" - היה לי ברור שזה רק עניין של זמן עד שניפגש שוב, הפעם כשהוא בתפקיד המרואיין.

הטינה הטבעית שאמורה הייתה להיות בין מי שנמצאים לפעמים משני צדי המתרס העיתונאי, זה כמבקר וזו כמבוקרת, התמוססה מהר מאד במפגש בין שני אנשי מילים שנאלצים להכיר, לאט לאט, בחיבה הלא קטנה שנבנית ביניהם.

מבחינתי הגיעה החיבה הזו לשיא כשלהב מצא את עצמו זולג לאט לאט מכתיבה עיתונאית נטו לכתיבת שירים אישיים, גילוי שנדמה היה שכמעט מביך אותו כשפרץ.

מה שהתחיל כשירים שלא הפסיקו להיכתב, הפך למה שאפשר לכנות כמנוף לאחד השינויים המשמעותיים של חייו, כשלהב, כיום מבקר המוזיקה של ynet, המשיך מאז ליצירת שני ספרים ("לך לעזה" האישי, ו"רשימת שידור" העוסק בגלגל"צ), מחזה שהופק בקאמרי ("ע' 17"), מחזמר חדש שיעלה בקאמרי (עם לחנים של יוני רכטר) בעוד כחודש וכחמישה מחזות נוספים הנמצאים בשלב כזה או אחר של עלייה לבמות.

"חזרתי לשירים וראיתי כי טוב"

"משַחק באש", המוגדר כ"אופרת רוק זוגית", הוא גם אלבום וגם מחזמר שעלה בחודשים האחרונים על במת תיאטרון הפרינג' באר-שבע. קל לזהות בשניהם את הסיפור של להב כבר מתמונת הפתיחה, המציגה את הגיבור עומד מול פרץ מפתיע של כתיבה באמצע החיים.

"בחוץ חוגג עולם נפלא/ במסיבה אחת גדולה/ לי יש סלואו צמוד עם שעמום/ אנשים יפים, לוגמים ממשקאות שקופים/ אני שותה גלון של שעמום/ אז תן לי, תן לי, תן לי אות חיים/ חוץ מאפור, שמעתי, יש עוד כמה צבעים אני לא מפחד מכלום/ רק שלא אמות משעמום" ("אות חיים", מלים: שי להב, לחן: שי להב)

"את השירים האלה כתבתי במהלך סוג של משבר", מספר להב (43). "כשהמשבר עבר, יותר משנה אחרי, חזרתי לשירים וראיתי כי טוב. הרגשתי שאני רוצה לעשות איתם משהו, להלחין אותם, וחשבתי על מישהו שמצד אחד הוא פופיסט, כי השירים נורא כבדים ורציתי מישהו שיקליל אותם, ומצד שני מספיק אינטליגנטי כדי להעביר את כל הסיטואציה, וישר חשבתי על שי".

"שי" הוא שי להב ה"שני", איש "מופע הארנבות של ד"ר קספר", ששנים נהגו לבלבל בינו ובין להב העיתונאי. "הכרנו שנים כמראיין ומרואיין, ריאיינתי אותו בכל מיני פורמטים, אבל זה לא עבר וכולם חשבו שאנחנו אותו בנאדם".



"משחק באש" (צילום: רם גיל)

נהייתם גם חברים כתוצאה משיתוף הפעולה הזה?

"נהיינו חברים מאוד טובים, ואנחנו ממשיכים לעשות דברים ביחד. השירים של האלבום הבא כבר מוכנים, טקסטים שלי ולחנים שלו, וגם אותו נעטוף באיזה סוג של סיפור, אבל הפעם זה יהיה במדיום הקולנועי".

הגיבור של להב חווה את משבר גיל ה-40. "זה משהו שגם אני חוויתי, וגם הרבה חברים ואנשים שאני מכיר חוו, כך שהוא מורכב מהרבה אנשים, כולל אני", מספר להב. "הסיפור הוא הכי בנאלי בעולם: גבר נשוי עם ילדים, מעמד בינוני, גר בפרבר, מתחיל להרגיש לקראת גיל 40 עקצוצים בכל הגוף שגורמים לו לחשוב על עזיבת הבית, מרגיש שהוא מחמיץ את החיים, שהוא חי במקום הלא נכון עם האשה הלא נכונה, ומצד שני הוא בנאדם אחראי, הגון, המחשבה על לעזוב את הבית נראית לו כמו שואה גרעינית.

"בסופו של דבר הוא עושה את זה בעידודה של בחורה מזדמנת שהוא פוגש בפאב. כמובן ששנייה אחרי הוא מגלה שהיא היתה רק הטריגר, ובסופו של דבר הוא מבין שכל הדרמה הגדולה מבחינתו היתה בסך-הכל סוג של שחרור לחצים כמעט הכרחי שהוא היה חייב לעבור, והוא חוזר הביתה למצב של לא happy end ולא להפך".

אבל אתה כן מוצא את הדרך

"אני חייב תודה ל'מעריב', ששיחררו אותי לפני יותר משנה ובעצם אילצו אותי להתרכז רק באמנות שלי", הוא אומר. "וחוץ מזה, כן, אני עדיין נמצא בסוג של פרץ די מטורף של יצירה. רק השנה, שתביני, כתבתי חמש הצגות, כולן בשלב זה או אחר של עלייה לבמה".

כשאני שומעת אותך ככה אני לא יכולה שלא לשאול על הציניות שהיתה בך כעיתונאי, שהיה שומע משפט כמו "להתרכז רק באמנות שלי", מה שמוביל לשאלה הכי בלתי נמנעת...

"מה, אם כל מבקר הוא באמת אמן מתוסכל? בסופו של דבר כן, וברור שחלק גדול מציניות נובע מהגנה על עצמך, אבל אתה חייב לדעת את גבולות היכולת שלך. מאז ומתמיד תיעבתי את המושג 'מבקר מוזיקה', גם כשהייתי כזה. יש בזה התיימרות כמעט מדעית, כאילו שאתה מנתח באופן אובייקטיבי, אבל זה אף פעם לא היה ככה. זו התרשמות סובייקטיבית של אדם שיש לו כשרון כתיבה. ברור שעכשיו כשאני מהצד השני של המתרס הדברים האלה, עיתונות וביקורת, נראים לי עוד פחות ברורים, ולפעמים מקוממים.

"דוגמה: ההופעה של הצ'ילי-פפרז. אין לי בעיה לתת לך עכשיו חמישה דברים גרועים שהיו בהופעה, בכובע של העיתונאי. הם כולם יהיו נכונים, אבל נהניתי רצח, הייתי מוקף באלפי אנשים עם חיוך שהם לא מגיעים אליו במשך שנה ביום-יום שלהם, אז זה לא שאני חושב שאין טעם לכתיבה ביקורתית, אבל צריך לשים אותה בפרופורציה".

המעבר הזה לפרונט ככותב, למבוקר, הפך אותך פגיע יותר?

"ללא ספק, בטח, כן".

נתקלת בביקורות שביאסו אותך?

"כן, כמה וכמה, ברור. אני מוכן לזה נפשית, ואני לא לא ישן בלילה מביקורת רעה, אבל זה יכול להכאיב לקרוא ביקורת לא טובה, ואני חושב שהעובדה שאני מכיר את המנגנון עוד יותר מקשה עלי, כי אני מכיר גם את האינטרסים, את משחקי האגו, את מאחורי הקלעים של הביקורת. אין לי ספק שהזהות הקודמת שלי מאוד מחשידה אותי בשלב הזה. אני בדיוק בקרוס עכשיו. זה עדיין, 'מה, הוא ערק, הוא מנסה לשחק אותה מוזיקאי, מה הוא באמת'".


"משחק באש" (צילום: רם גיל)

ובהגדרה העצמית שלך, מה אתה באמת? עיתונאי שגם כותב או כותב שגם מתפרנס מעיתונות?

"עובדתית אני בקושי מתפרנס מעיתונות, אלא מכתיבות אחרות. אני חושב שאני גם וגם. להיות עיתונאי זו התכונה הזו שאתה מגיע לסיטואציה ואתה קודם כל עומד בצד ומתבונן ומנתח".

שזו גם תכונה של אמן.

"יכול להיות. השאלה היא מה אתה עושה עם ההסתכלות הזאת, איך אתה מעבד אותה. אני לא חושב שיש כזה הבדל בין שני הדברים, אני חייב להגיד. התפיסה הרווחת תמיד היתה שכתיבה עיתונאית מסרסת את הכתיבה האחרת, משטחת אותה. אני לא מאמין לזה".


"משחק באש" - אלבום מוזיקה בחנויות.  אופרת הרוק "משחק באש" תעלה היום , יום חמישי 8 בנובמבר 2012   ב-21:00 בתיאטרון הפרינג' באר שבע במסגרת פסטיבל הפרינג' B7. כרטיס: 20 ש"ח. טל': 08-6237035, 6237806.