משלב הגולם ועד הפרפר

לאחר שנה שבה התרגלנו למופעי תיאטרון-מחול שמציעים, בבסיסם, הצגות לכל דבר שמינון המחול בהן מוגבר, מביאה נעה דר אל הבמה את הדבר האמיתי, יצירה לילדים שעניינה המהותי והדומיננטי הוא המחול. מהעלאת הרף הזו מרוויחים כולם, אם כי יש לציין שהיא הופכת את "עננוצה" ליצירה שעשויה להתאים במיוחד למיטיבי הלכת ולא לכל ילד.

השילוב בין נעה דר על המחול, דניאל סלומון על המוזיקה ושירה גפן על הטקסט, מייצר ציפייה לרמה הבימתית הגבוהה ביותר, וזו נענית במלואה.

"עננוצה" מתחיל במרקמי צליל ותנועה שמציעים מינון מדויק בין עומק ורמה לבין שעשוע וכיף ילדי, ושתי הדוגמות בנות השש מרותקות לבמה היפהפייה (כל צילום שיצולם מתוך המופע יפיק תמונה אסתטית מרהיבה).

שלב הדיבורים במופע מתחיל לשמחתי לאחר דקות ארוכות של מחול, מה שמאשר שאכן אנו מעלות את רף ההתבגרות האמנותית שלנו, כשמעיין חורש, סתיו מרין ואור אבישי, שלוש רקדניות המופע, בוקעות החוצה מתוך התפאורה ומספרות בתנועתן ובצלילי הג'יבריש הבוקעים מפיהן סיפור אבסטרקטי וצבעוני שנע במרחב שבין הדמיוני למציאותי.

עננוצה (צילום: תמר לם)

את המציאות מכניסים למופע קטעים מוקלטים קצרים של דיאלוגים משפחתיים הכוללים אם, בן, אחות וסבתא, ומייצרים את סיפור המסגרת עליו אחראית שירה גפן, הנע על הקו שבין התפתחותו של יצור משלב הגולם ועד פרפר, במקביל לתהליך התפתחותו של אדם, מילד לבוגר.

המלל משמש כמרקם נוסף בסאונד הכולל של המופע, משפט שמוביל את העלילה ומכוון את התנועה לתמונה הבימתית הבאה, עיטור מינימלי לדבר האמיתי ב"עננוצה": עושר חושי של תנועה, צלילים וצבעים.

דר מעזה לדרוש מקהלה לעמוד באתגר אמנותי גבוה ביותר, וזה לא תמיד אתגר קל. 50 דקות בהן צופות הילדות בשלוש הרקדניות העוברות מתמונה לתמונה כמעט ללא מלל, הן מעט יותר מדי לטעמי, ונדמה שקיצור של עשר דקות מאורך המופע לא היה פוגם בעוצמתו.

אולם כפי שהזחל עבר לאורך 50 הדקות הללו את תהליך ההתבגרות שלו, נדמה כי גם שתי בנות השש עוברות אותו, כשאת עשר הדקות האחרונות בהן איבדו כבר ריכוז הן מעבירות באיפוק בוגר ומעורר כבוד.

"עננוצה", קבוצת מחול נעה דר. 22 בספטמבר 2012.  מאת: נעה דר, מוזיקה: דניאל סלומון, טקסט: שירה גפן, רקדניות יוצרות: מעיין חורש, סתיו מרין, אור אבישי, במה ותלבושות: פולינה אדמוב, תאורה: אורי רובינשטיין.
 

לרכישת כרטיסים