אמש, על בימת המשכן לאמנויות הבמה, התרחשה אחת החגיגות היפות של עולם המחול האמריקני
שאגות שמחה
אפשר היה לחשוב שאחרי כל כך הרבה ביקורים בארץ, מסעות בינלאומיים ארוכים, פרסום והצלחה, הלהקה הוותיקה של אלווין איילי היא כבר ,"מי שהיתה..." - כולם יודעים את מעלותיה אך לא יטרחו לבדוק את מידת האמת שלה ברגע נתון.
אך המופע של להקת תיאטרון המחול של אלווין איילי זכה אמש במחיאות כפיים מתמשכות ובשאגות שמחה של קהל לא כל כך נסער בדרך כלל. וזאת לא בשל חסד תפארת העבר אלא רק בזכות הופעתם המוצלחת במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב.
הלהקה העלתה שלושה ריקודים מאת שלושה כוריאוגרפים שונים ורקדה את שלושתם באותה קלות ומסירות ומבלי לטעות בין סגנונות שונים.
המחול הראשון, Arden Court, של פול טיילור, מן האבות המייסדים של המחול האמריקני המודרני הוא אלגנטי, יפה תואר, מוזיקלי להפליא.
בזרימה המתמשכת בלי הרף, כך נראה, יוצרים הרקדנים זוגות, שלישיות ושמיניות בהרמוניה מושלמת ובמה שמתגלה כשמחת הריקוד - תופעה שכבר כמעט לא רואים על הבמות.
המחול של פול טיילור נראה אמנם קצת מיושן כבר לפני שנים, אבל כנראה שנחוצה להקה חושנית כל כך וקלת תנועה כדי להפיח רוח חיים בסגנון, שהוא אמנם קלאסי בבסיסו ולכן תמיד תקף, אך יש בו גם הרבה גיחות מודרניות, קריצות עדינות ובעיקר - התענגות חושנית של המבצעים כמו גם של הקהל.
רקדני הלהקה של איילי ניחנו בחסד גופני, בעל עוצמה, המעביר תחושה של בטחון – תחושה שהרקדנים יודעים מה הם עושים, ושיש להם דימוי ברור של הריקוד ואליו הם מתמסרים.
המחול השני, Home מאת רנה האריס, היה כבר יותר ברוח הזמן. היוצר הוא אמן היפ הופ אך מן ההיפ הופ המקורי נותרו רק כמה מחוות: היד המורמת שהיא גם תחינה וכניעה וגם תרועת ניצחון, התלבושות, האופן שבו כל אחד רוקד לעצמו.
המכשלה המתבקשת כאן היא של זיוף. זיוף הזעם שבבסיס הריקוד שצמח מחבורות רחוב וזיוף התחרותיות האלימה. אבל המחול חומק מכל אלה באלגנטיות - יש רמזים קלים למאבק אך הוא לעולם אינו מתפתח, אין כאן העמדת פנים.
הריקוד נובע אמנם מריקודי רחוב אך מתפתח לקונצרט מרגש של עוצמה, שמחת תנועה ואנרגיה שמתפרצת בזהות מוחלטת עם הקצב, עם מה שקורה באותו רגע.
אף מלה בעברית לא יכולה להעביר את משמעות המילה Revelations - גילוי, חשיפת הסוד ובעיקר - אמירת הלל. ביצירה הנודעת של אלווין איילי Revelations, לסדרה של שירי ספיריטואלס, מתגלות פנים שונות של הסיפור האפרו-אמריקאי: הסבל, התחינה, הגעגוע, הנכונות למות.
במהלך I Want to Be Ready עלה בי געגוע לביצוע המקורי והמופלא של הרקדנית ג'יין דאדלי, לריקוד התפילה הקצר המצליח לבטא את אימת הסוף, את ההכרה הטרגית שבוא יבוא, ואת תעצומות הנפש לרצות להיות מוכן לקראתו.
התקווה המפעמת בריקוד ל- Take Me To The Water , עם רצועות המשי של התפילין, מנצחת את כל מה שבנאלי ומוכר לעייפה בריקוד הזה. שלושה זוגות בביצוע נפלא הם ההקדמה למה שהפך לסימן ההיכר של הלהקה- מחול העובר את כל השלבים מייסורים לתקווה ולמעין גאולה הנמצאת שבעצם הריקוד.
זו סוויטה מרגשת ומשמחת לב המסתיימת באקסטזה ריקודית של שירה שחוזרת על עצמה, כשהקהל מלווה את מילות השיר הידוע- Rocka My Soul in the Bosomo of Abraham.
כשהרקדניות עטויות בשמלות בהירות ובמניפות והרקדנים מטורזנים בבגדי חג, מתרחשת על הבמה אחת החגיגות היפות של עולם המחול האמריקני. הם אינם מספרים סיפור שכולו טוב, אלא שבתוך המציאות הקשה הם מוצאים את השמחה, את תחושת הקיום והכרת התודה, והם נפלאים.
להקת המחול של אלווין איילי, תכנית א', 2 באוקטובר 2012, המשכן לאמנויות הבמה תל-אביב.
רכישת כרטיסים - תוכנית א'
רכישת כרטיסים - תוכנית ב'