מינימליזם לא אופייני

שי הוא ילד ישראלי המארח את הילדה מיקה, שמשפחתה חוזרת לבנות את ביתה בארץ לאחר שהות ארוכה באמריקה.

מיקה, המתגעגעת לביתה הקודם,  שומרת במזוודה פריטים ישנים שמזכירים לה את ילדותה באמריקה, להפתעתו של שי, שמעדיף להיפטר מדבריו הישנים לטובת חדשים.

כחלק מתהליך ההתחברות ביניהם, מעלים השניים הצגה על פי אחד הסיפורים שמוצא שי בחדרו, "הנעליים הישנות של אדון סימון". דרך סיפורו של סימון, העובר לארץ חדשה ומנסה להיפטר מנעליו הישנות ששבות וחוזרות אליו בכל פעם בדרך שונה, מצליח שי להזדהות עם היקשרותה של מיקה לפריטיה הישנים, ולהבין כי החדש אמנם משמח, אך הישן גם מזכיר לנו מאיפה באנו, ומי היינו בעבר.

את המחזה כתבו גיל צרנוביץ ומיטל סלקמון-רטן. צרנוביץ אף ביים את ההצגה, המביאה אל הבמה שפה תיאטרונית שונה מאוד מזו שאליה התרגלנו בתיאטרון אורנה פורת.

התפאורה המקבלת את פנינו מעידה על מינימליזם לא אופייני, תוך שימוש במשחק חפצים ומעין תיאטרון בובות שמשולב בתוך ההצגה, ונדמה שהיא  בנויה כך שתתאים לאכסניות רבות, בניגוד לגישה המזוהה עם תיאטרון אורנה פורת, שמפגיש אותנו לרוב עם תיאטרון "של גדולים" המותאם לקטנים.

כך גם מוזמנים הילדים לשבת על מחצלת גדולה כשסביבם משוכנים המבוגרים בכיסאות, בסטודיו A של מרכז סוזן דלל, ולא באולם התיאטרון הרגיל. ייתכן שיש פה איזה פספוס בייעוד הגילאי המגדיר את ההצגה כמתאימה לבני 7-4 בעוד לי נדמה ש-6-5 הוא הגיל המקסימלי להצגה, כפי שמורגש גם מהשפה התיאטרונית בה בחרו יוצרי ההצגה.

הנעליים של אדון סימון, צילום: כפיר בולוטין 


פספוס נוסף הוא הקריאה לילדים להתקבץ על המחצלת, תוך הבטחה שלא ממש מתקיימת בהמשך, שישותפו בהצגה עצמה.

"במה שיתפו פה את הילדים?", מתרעמת הקטנה, ואולי כדאי היה להשאיר מקום רב יותר לאלתור שהיה מאפשר לשני השחקנים שעל הבמה להגיב אליהם ולגרום להם להרגיש שהם אכן מעורבים כפי שהובטח להם, ונראה שיש פה פוטנציאל גדול לעוצמה מוגברת של ההצגה, כי הילדים, מצדם, זורקים קריאות והערות שאינן זוכות לתגובה ולמענה, ומעוניינים מאוד להיות חלק ממנה.

עוצמה נוספת נובעת מהסיפור עצמו, שזכה אצלי בבית להמחזה נוספת, לאחר ששתי הדוגמות הביתיות קיבלו באמצעות ההצגה כלים פשוטים וברורים לדרך שבה לוקחים סיפור וחפצים ביתיים והופכים אותם להצגה.

ואי אפשר בלי מילה על רמת ההיגיינה המזוויעה של השירותים בסוזן דלל, שהיא דפוס קבוע במקום, שרק מחזק את הכמיהה שלי למעבר של תיאטרון אורנה פורת לביתו החדש ברחוב בלפור.

"הנעליים של אדון סימון", 20 באוקטובר 2012, מרכז סוזן דלל, תל-אביב.

בימוי: גיל צרנוביץ, משתתפים: אלעד מזרחי, מיכל פוליצר. תפאורה ותלבושות: אדם קלר, איורים: ריקי מוספי, מוזיקה: טל בלכרוביץ, אביזרים: נרקיס מגנזי אלבה ומאיה פלג, ייצור ופטנטים: דידי אלון, עוזר במאי: יונתן פיינסוד.