בתחילת נובמבר תפתח את סדרת הקונצרטים של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון היצירה "אביב חיי – תמונות ילדות מבית-הספר חביב". את היצירה הזו חיבר שמעון כהן לפני 26 שנה, כשמלאו לבית-הספר היסודי ("אז קראו לזה 'עממי'", הוא צוחק) שבו למד 100 שנה.

בית-הספר חביב אינו רק בית-הספר הראשון בעיר, הוא גם בית-הספר העברי הראשון מאז ומעולם. כהן, שבשנת 1988 הקים את התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון והיה מנהלה המוזיקלי ומנצחה בשנתה הראשונה, מתרגש מאוד לקראת הביצוע הקרוב. הקונצרט, מבחינתו, הוא הרבה יותר מעוד סגירת מעגל.


"לא כך ראיתי בדמיוני את נשות האיכרים!"

כהן, מלחין, פסנתרן, מנצח, מעבד ומורה באקדמיה למוזיקה בתל-אביב, שייסד את התזמורת הקאמרית אשדוד והיה מנהלה המוזיקלי ומנצחה, נחרט בזיכרון הקולקטיבי בעיקר בזכות עבודתו הממושכת לצדה של הזמרת שושנה דמארי. "מאז ששבה מארצות-הברית, במשך 27 שנים, הופענו ביחד בישראל", הוא מספר.

נכד לדור המייסדים, הוא אינו חדל לחיות את ראשון-לציון של פעם. "החברים הקרובים ביותר שלי הם חברים מבית-הספר", הוא אומר. "הייתי תלמיד בבית-הספר מ-1943 ועד 1951. כשהכריזו על הקמת המדינה, בה' באייר תש"ח, הייתי בכיתה ה'. ימים מעטים אחרי הצהרת העצמאות הופיעו בשמי העיר מטוסים מצריים. ראשון-לציון הופגזה, בית-הספר נסגר. כשחזרנו בתשרי תש"ט לשנת לימודים נוספת, זה כבר לא היה אותו בית-ספר".
 
כלומר?

"עד לפרוץ מלחמת השחרור חיינו די בבועה. גדלנו יחד, ילדים מאותן שכונות. נפגשים בבית-הספר, ברחוב, בבית-הכנסת, בשבתות ובחגים, מבוגרים וילדים. כולם היו מסורתיים, חילונים ודתיים כאחד. לא היו בעיר הקטנה חרדים, אבל הציבור בכללו היה מסורתי. אחרי פרוץ הקרבות, האווירה היתה שונה. פעילות המחתרות אצ"ל, לח"י וההגנה הלכה ודעכה. בתי-הספר אוישו מחדש בילדים שהגיעו משכונות אחרות, ממקומות אחרים".

מהם הזכרונות שמלווים אותך?

"יש זכרונות שאני חוויתי וישנם סיפורים שהגיעו אלי מההורים ומסבא וסבתא. אתה צריך לזכור שזה היה יישוב קטן, כולם הכירו את כולם וכולם גם חלקו אותם זכרונות. אבא היה החשמלאי של המושבה. הוא לא היה צריך את תוכנית הטלוויזיה 'יצאת צדיק' כדי לאשר את יושרו ואת הגינותו, שהיו לשם דבר. אבא ואמא לא היו צריכים לדבר על מניעים ציוניים. הם כבר חיו אותם. סבא וסבתא מצד אמא הגיעו מרוסיה ומלטביה. למשפחה היה ברוסיה מפעל לסריגה ולאריגה, שם ייצרו גם טליתות. הם היו מסודרים. הם עשו מעשה ציוני ובאו להתיישב במושבה בארץ ישראל.

"אחד הסיפורים שרווח במשפחה הוא על אחת מדודותי. למעשה סיפור על אמא שלה. כשהברונית אדלאידה, אשתו של אדמונד רוטשילד, הנדיב הידוע, הגיעה למושבה, היא ביקשה לפגוש את נשות המושבה בבית-הכנסת הגדול. הגיעו נשים לבושות בכובע ובנוצה, כמצוות האופנה באותם ימים. הברונית נתכעסה: 'לא כך ראיתי בדמיוני את נשות האיכרים!'. סבתא הזמינה את הברונית לביתה, הברונית נתרצתה, פקדה את הבית וראתה את תנאי החיים, ורווח לה, ומן הסתם גם לתושבי המושבה הצעירה, שחששו מהאפשרות שהברונית תנתק את המושבה מרשימת הנהנים מכספי הברון.

"סבתא, שהיתה בהריון בזמן הביקור, שאלה את הברונית, 'והיה ואלד בת, האם אוכל לקרוא לה אדלאידה על שמך?'. הברונית הסכימה, וכך זכתה הצאצאית לשם אדלאידה. אדלאידה, שלמדה בבית-הספר חביב, נישאה לימים למורה חביב יקותיאלי, שהחליט שהשם אינו הולם את ארץ ישראל ושינה את שמה לעדה. רק לאחר מותו שבה לשמה המקורי, אדלאידה. היא עצמה הלכה לעולמה בעשור האחרון של המאה ה-20 והיא בת 96 שנה".



שמעון כהן (צילום: מירי שמיר)

"בהמשך גייסנו גם את מי שהיה אז סגן יו"ר הכנסת, יצחק נבון (לימים הנשיא החמישי). מן ההרכב הזה נוצר 'רומנסרו ספרדי', מופע שירי הלדינו הראשון, שהיה לנקודת ציון בתחייתה של מוזיקת הלדינו. את השירים שתיזמרתי ליקטתי מתוך האנתולוגיה הנהדרת של יצחק לוי (אביה של הזמרת יסמין לוי)".

מכלל ההופעות שלך, מהו הזיכרון היקר לך ביותר?

"התזמורת הפילהרמונית תיכננה לנגן יצירה שלי מתוך פסקול שחיברתי לסרט 'שני קוני למל', ואז הצעתי להם את 'רומנסרו', רפסודיה לתזמורת על מבחר שירי לדינו. שלום רונלי-ריקליס, שהיה מנצח הבית של התזמורת, הסכים להצעתי והוסיף, 'אתה גם תנצח על היצירה'. את הקונצרט ההוא בהיכל התרבות בתל-אביב לא אשכח כל עוד אני חי".


נקמה עם חיוך סלחני

ספר קצת על היצירה "אביב חיי".

"כשמלאו לבית-הספר חביב שבו למדתי 100, הזמינו אותי לחבר יצירה. חלפו יותר מ-40 שנה מאז שהייתי תלמיד שם. שיחזרתי תמונות מחיי בית-הספר, ובסופו של דבר הזכרונות החזקים היו לפרקי היצירה.

"היצירה נפתחת ב'שלום כיתה א'', פרק הכתוב כשיר לכת חביב. מוטיב שנשמע בו הוא צלילו של פעמון היד, ששרת בית-הספר צילצל בו בתחילתו ובסופו של כל שיעור. שני צלילי הפעמון הם במרווח הקוורטה (מרווח של ארבעה צלילים בסולם כמו דו ופָה, למשל). המוטיב הזה חוזר. ביצירה נשמע צליל פעמון אמיתי.

"מאוד אהבתי את שיעורי התנ"ך, ולכן פרק אחד מוקדש לשיעור תנ"ך שבו נלמד פרק א' ב'ישעיה', בייחוד הפסוק הדרמטי 'בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי'. ההפסקה הגדולה זכתה גם היא לפרק מאוד משחקי, כיאה להפסקה. את שיעורי החשבון לא אהבתי, ולכן בפרק 'שיעור חשבון' ערכתי נקמה קטנה: השתמשתי בסדרת צלילים ברוח המוזיקה הסריאלית (מוזיקה הערוכה לפי סדרת צלילים נתונה מראש), נקמה עם חיוך סלחני.

"'קבלת שבת' היא זיכרון חביב נוסף. המורה פרשה על השולחן מפה לבנה, מזגה יין, שרנו שירים לשבת. בשבילי זהו מעין קטע מעבר, אינטרמצו. הפרק המסיים הוא מסיבת הסיום. בית-הספר העממי שלנו הסתיים בכיתה ח', ולא ו' כמו שמקובל היום. ההפרש בגילים משמעותי. החוויות הן שונות. מאוד".

היצירה הוזמנה על-ידי עיריית ראשון-לציון ונוגנה בעיר?

"העירייה הזמינה את היצירה. היצירה הושמעה ברדיו. ביצוע הבכורה התקיים בהיכל הספורט העירוני. אני ניצחתי אז על התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור".

ואז?

"בעקבות אותו קונצרט עלה לראשונה הרעיון להקים תזמורת לעיר. נוצרו תנאים מתאימים, ראש העירייה מאיר ניצן נכנס להילוך גבוה, נמצא גם מקום לקיום הקונצרטים. בעיר עצמה לא היה אולם מתאים. קולנוע תפארת, שבשעתו אירח על במתו קונצרטים רבים, כבר נסגר. באותו הזמן היה היישוב נחלת-יהודה לחלק מראשון-לציון, ושם נמצא אולם לחזרות ומקום למשרדים. כך החלה התזמורת הסימפונית של ראשון-לציון, וכל השאר היסטוריה".

הקונצרט ייערך בימים שבת–שני, 3–5 בנובמבר 2012, ב-20:30, בהיכל התרבות ראשון-לציון, וביום שלישי, 6 בנובמבר 2012, ב-20:00, בבית-האופרה, המשכן לאמנויות הבמה, תל-אביב. לפרטים: 03-9484840.