"אני משער שאם את מרימה דגל מספיק חזק ומספיק גבוה, יש כאלה שפשוט באים ונעמדים מאחוריו", אומר דן ברגר, 31, הסולן והגיטריסט של "הברגרז", שמפיק, יחד עם איב דרייפוס, מנהל "ישראל וסרמן בנד", את "פסטיבל בדרכים" – יומיים של הופעות הכוללות שש להקות שינסו לעקוף את מנגנוני התיווך שהולכים ונסגרים בפני להקות צעירות וחדשות בישראל.

"אני מקווה שיהיה ברור שאנחנו באנו לעשות שינוי", אומר ברגר, "כי עם כל הכבוד, מוזיקאים יקרים, היום המוזיקאים המודרניים חייבים לקום מהתחלה ולעשות. היום לא מספיק לשבת בבית ולהלחין ולכתוב. צריך לשנות את הגישה ולקום ולעשות".

"פשוט עושים מוזיקה טובה, ולכולם"

"איב ואני הכרנו דרך הקבוצה 'רוצים חוק מוזיקה'", משחזר ברגר את הצעדים הראשונים. "התחלנו לדבר על הרצון לשנות משהו במוזיקה, ושמנו לב שאותן רוחות מנשבות כל הזמן. תמיד רואים אותם אנשים באותם מקומות, ורצינו להביא משהו שונה.

"הרגשנו שיש הרבה מוזיקה טובה שמתפספסת ולא מגיעה לקהל בגלל סיבות כמו קשרים שאין ללהקות האלה, או יחסי-ציבור, שאני יודע דרך הלהקה שלי שצריך לשים על יחסי-ציבור הרבה מאד כסף, וגם זה לא תמיד עוזר.

"עוד סיבה היא שמרוב ריבוי של אפשרויות, להקות ומוזיקה, הקהל פשוט נשאר בבית. היום כל אחד הרי יכול ועושה מוזיקה מהבית שלו, ולעתים האיכות נופלת בין הכסאות. אז הרבה להקות מגיעות לבמות מסוימות רק בגלל קשרים כאלה ואחרים, ואנחנו שומעים את הדיבור ברחוב על כמה הכל נשמע לא טוב והמוזיקה מחורבנת, והבנו שיש פשוט המון מוזיקה טובה שלא מגיעה לקהל, אז החלטנו להביא את הפסטיבל אל הקהל".

מה מאפיין את בחירת הלהקות בפסטיבל? כי אם דיברת קודם על קשרים, אני משערת שגם הלהקות שישתתפו הן כאלה שיש להן קשרים אתכם.

"גם, אבל גם פנו אלינו הרבה מאוד, והלהקות שלא נמצאו מתאימות והן עדיין לא מגובשות לחלוטין, הפנינו אותן, אם הן ירצו, להפקות מוזיקליות והכוונה בשביל שיוכלו להתקדם ולהשתפר.

"מבחינת בחירת הלהקות יש חלוקה: שלוש להקות ששרות באנגלית ושלוש בעברית, כשהמאפיין זה מוזיקה כיפית, קודם כל. לכל להקה יש גם בלדה פה ושם, אבל מתוך הבנה של לעשות גוד-טיים וחוויה למי שיגיע.

"בחרנו בכיוון של מוזיקה יותר מקפיצה, לא בהכרח פופ, אם כבר פופ-רוק. ישראל וסרמן בנד, שהם מעולים, אלטנוילנד, השייקס, מלאכת, בן דריימן וכמובן הברגרז. בכל הלהקות האלה ראינו את הפוטנציאל לעשות גם משהו יחד, כי זה הטוויסט הייחודי, שברגע שיש להקה על הבמה מצטרף אליה גיטריסט או קלידן של להקה אחרת לג'מג'ום ולמשהו מעניין יותר, כשהכל אווירתי וכיפי".

מעבר להופעות,יש עוד סממנים פסטיבליים להעצמת החוויה?

"יש כמובן את המרצ'נדייזינג. כל להקה תוכל למכור את החולצות, הכובעים, המדבקות, דיסקים, מה שהם רוצים, בדוכנים וכיוצא בזה. אנחנו מאוד רוצים לעשות אווירה מאוד פסטיבלית, ויהיה את זה ביג-טיים. בארץ כבר הרבה זמן אין את הקטע שאת יכולה לראות הופעה של להקה ולצאת שנייה אחרי זה ולקנות חולצה של אותה להקה, ואנחנו רוצים להחזיר קצת טעם של פעם. נהנית מההופעה, את רוצה מזכרת ממנה, תענוג, בשמחה".


ישראל וסרמן ובן דריימן (תמונת יח"צ)

"כולם אומרים שהכל לא בסדר, אבל לא עושים כלום"

למה לא הלכתם עד הסוף ולקחתם שבוע שלם של חוויית פסטיבל שבמהלכה אתם מביאים מה שיותר להקות ונוסעים ממקום למקום? למה לחלק לשני ערבים בתאריכים שלא תמיד צמודים, למשל, אחד לשני?

"אני מסכים איתך לגבי התחושה הפסטיבלית, היה דיבור על הקטע הזה והאידיאל היה לשים אוהלים לכמה ימים ולהעמיס. זו נקודה למחשבה, וזה מה שאני מקווה שיקרה בפסטיבלים הבאים. זה החזון שלי. מאז שיש לי להקה זה הדבר הראשון שאני רוצה לעשות, להיכנס לאוטו ולתור את הארץ. אוהלים גם יכולים להתקשר למחאה ולקטע של השינוי, וזה יכול להתאים, אבל הפעם זה סוג של פיילוט.

"בהתחלה רצינו להביא את זה לכל הארץ, אבל זה גדל מאוד מהר, וכשזה כבר היה גדול מאיתנו, היינו חייבים לצמצם את זה. היינו חייבים גם לחלק לשני ערבים שלא צמודים מבחינת לוז ואיך שזה הסתדר לכולם, ולעשות את זה פעם בחודש, אבל לפעם הבאה אני מקווה שנתקן את זה".