"קודם כל חשוב לומר שזה לא פסטיבל דידקטי", אומרת דורית ניתאי-נאמן, המנהלת האמנותית של "האזרח כאן 2012", פסטיבל זכויות האדם של תיאטרון קרוב. "יש לאנשים לפעמים קונוטציות כאלה, וזו לא הכוונה".

אז איזה פסטיבל זה בכל זאת?

"זה פסטיבל אינטראקטיבי עם הצגות, אירועי חוצות ומופעי אמנות רחוב שמייצר חוויה חזקה, מתוך כוונה שאנשים ירגישו ויחושו וייהנו או יכעסו או יאהבו ויצחקו. ההצגות שיתקיימו בפסטיבל יתייחסו לזכויות אדם, שהן דבר מאוד רחב. הזכות לחיים, לשוויון, לשלמות הגוף, לחופש הביטוי, הזכות לקבל בריאות, מידע, שמירת מידע. כמה מההצגות מדברות על זה באופן רציני יותר ואחרות יותר קומיות, כך שנוצר שילוב מעניין".


"אתה לא סתם נשלח לאיזשהו מקום"

את הפסטיבל, שיעלה צמוד ליום זכויות האדם, מפיק זו השנה השנייה תיאטרון קרוב, מייסודו של ניקו ניתאי. בשנים האחרונות שוכן התיאטרון בלב התחנה המרכזית החדשה, ולא במקרה.

"המיקום שלנו הוא סוג של אמירה, שאם אתה מתעלם ממנה זה לא נכון", מסבירה ניתאי-נאמן. "אתה לא סתם נשלח לאיזשהו מקום. היום אני מבינה שהסיבה היא באמת היכולת שלי לשלב בין תרבות לקהילה, ולהפוך את הידע והניסיון והמקצועיות למשהו שיכול לסייע גם לאנשים אחרים".

את אחראית גם על פרויקטים חברתיים מטעם התיאטרון, שמייצרים שילוב בין תיאטרון לתרומה לקהילה.

"זה לא חלילה שאני צריכה להציל מישהו, אלא זה באמת כי אני מאמינה שאפשר לקחת ולערבב, שלכל אחד יש את הזכות לבוא ולצפות באמנות. חלק מהעשייה של התיאטרון היתה ללכת ולהסתובב בשכונה, להגיע לראשי השכונות, לרכוש את אמונם ולהביא אנשים שבחיים לא היו בתיאטרון להצגות קלאסיות, ומצד שני להביא אנשים מחברות שונות וליצור כל הזמן את הערבוב ואת השיח האמנותי והחברתי הזה".


דורית ניתאי נאמן (יח"צ)


דורית ניתאי-נאמן היא בתו של אבי התיאטרון, ניקו ניתאי, במאית ויוצרת זה שנים בזכות עצמה. "הבסיס לפסטיבל הוא פסטיבל תיאטרון מקורי, מסורת שניקו התחיל לפני 25 שנים", היא מספרת. "לפני שנה התחלתי לנהל את הפסטיבל וקישרתי בין הנושא של זכויות האזרח לבין הפסטיבל, שהפך ל'האזרח כאן', כפרפראזה על 'האזרח קיין'.

"אני מאמינה שהאמנות יכולה לתת עוד אופציה, עוד סוג של חשיבה, חלום, העצמה אישית, משהו שדרכו אדם יכול לחוות איזו שהיא חוויה אמנותית אישית. זה שינוי אישי. היום כבר כל החשיבה שלי היא כזאת. גם כשאני עושה פרויקטים אחרים אני כבר חושבת על המקום של האחר, על השונות".


"זה לא פסטיבל חינוכי, זה פסטיבל חווייתי"

לצד ההצגות מציג הפסטיבל גם את האמנות שצומחת ברחוב – הגרפיטי, הראפ והברייקדנס. "תהיה גם תערוכה של וידיאו ותמונות, ובכל ערב יתקיים מיצג שמכניס את הקהל להבנה לאן הגענו, איפה אנחנו, ויעשה את המעבר מהיומיום לתוך הפסטיבל", אומרת ניתאי-נאמן. "המטרה שלי היא להיכנס למין מסע חווייתי, לא להגיד איזו אמירה או ליצר איזו נזיפה, אלא לעורר תחושות".


ברייקדאנס (צילום: ארטיום גולובן)


בין העבודות ניתן למצוא גם את "במקום של האחר" של נולה צ'לטון.

"העבודה של נולה היא עבודה מאוד מיוחדת, שמורכבת מעיבודים שהיא עשתה לסיפורים של דויד גרוסמן, 'הזמן הצהוב' ו'נוכחים נפקדים'. זו עבודה שהיא עשתה עם כיתה שהיא לימדה, ובעצם זה תיאטרון שבו היא מביאה את המשתתפים לא לשחק, אלא להציג את הדמויות, את הסיפורים, להביא אותם לפשטות ולאותנטיות, ולא לייצר את הדרמה, כי הסיפורים דרמטיים מאוד, אלא פשוט להעביר את הסיפור. עבודה פיוטית ומקסימה.

"במקום של האחר" (צילום: ענר פרמינגר)


"יש גם הצגות כמו 'הוצאה לפועל', 'משוגעים', 'מה?ריחואנה!', שאינן הצגות בעד או נגד הנושא, אלא מעוררות ומעלות אותו. אין נקיטת עמדה. אני חושבת שאמנות שנותנת תשובות היא באמת פחות מעניינת. זה לא פסטיבל חינוכי, זה פסטיבל חווייתי".

ראיתי את אביך על הבמה לפני שנים עם הצגת היחיד הוותיקה ביותר בארץ, "הנפילה", שהוא מעלה מאז 1975. נדמה לי שמעבר למקצוע הדומה, את גם הולכת בעקבותיו עם אורך הרוח לעשות דרך ארוכה עם הדברים שאת מאמינה בהם.

"היו שנים שאמרתי, לא, אני עושה הכל לבד, ובאמת שיחקתי בקאמרי, עשיתי מלא דברים, היה לי חשוב לעשות לבד-לבד, ובאיזשהו שלב, עם כל הפעילות של התיאטרון, אמרתי, הוא בנאדם יקר ערך ואיש מופלא, ואני לא יכולה להגיד, 'בגלל שהוא אבא שלי אני לא אעבוד איתו'. אני חושבת שזה שיח שהוא מעניין ומאתגר. אנחנו גם שונים, לא רק דומים, אנחנו עובדים ביחד וזה מורכב, אבל אני חושבת שזה חלק מהעניין.

"בעניין הדברים שאני מאמינה בהם, אני ממש הולכת בעקבותיו. אני אפילו מרחיבה את זה. יש לנו פרויקטים של נוער, יש לנו פרויקט של השכונה שאנחנו נמצאים בה עם בנות מהשכונה שעושות תיאטרון, שנה רביעית שזה רץ, ואני עושה את זה בחריקת שיניים, ועם כל המורכבות של כל הדברים של העשייה, אני תמיד אומרת, הצלחתי לתת משהו למישהו, זה נתן כוח, נתן משמעות – אז זה נותן לי כוח.

"כשאתה עושה פרינג' אתה עסוק הרבה בהישרדות", מודה ניתאי-נאמן, "ואתה צריך איזה משהו שייתן לך את הכוח להמשיך ולעשות את האמנות שלך ולהאמין שבסופו של דבר הקהל והאנשים מגיעים אליך אם אתה מאמין בדרך ואתה יוצר דיאלוג. היום באמנות בת-קיימא מדברים על סוג של מודעות חברתית, וזה משהו שאני מתחברת אליו, להיות מודעת למקום שבו אני נמצאת.


"מריחואנה" (צילום: דניאל בראון)

"בידור הוא לאו דווקא טמטום המוח, הוא יכול להיות טלטול המוח. ולא במובן של אחד שאין לו מה לאכול ואנחנו מביאים לו שתי אגורות, או במקום זה באים ומביאים לו אגורה אחת ופרח. יהיו כאלה שיגידו, למה להביא פרח, לא חבל? היה עדיף להביא לו עוד אגורה, אבל הוא יענה שהלחם זה בשביל איך לחיות, והפרח זה בשביל מה לחיות. אני מאמינה שההתעקשות הזאת על אמנות ותיאטרון ושיח ייחודי כזה, זה הפרח, ואי-אפשר בלעדיו, זה לא מותרות".

הפסטיבל "האזרח כאן 2012" יתקיים בימים רביעי עד שישי, 5–7 בדצמבר 2012, בתיאטרון קרוב בתחנה המרכזית החדשה, תל-אביב. לפרטים: 03-6885004.

לכל אירועי הפסטיבל