השבוע תעלה בתיאטרון הסמטה המונודרמה המסקרנת "פיפ – Peep" שנכתבה על ידי מירב קופרברג וערן שדר ובוימה על ידי שדר.
ההצגה מספרת את סיפור אהבתה הנואשת של עלמה למיקי, חברת הילדות שלה, אהבה הדוחפת אותה להפוך לחשפנית ולצאת למסע פנימי של חשיפה ולידה מחדש.
"פיפ" שואבת את השראתה מסיפור קצר שכתבה הסופרת והיוצרת הייחודית האמריקאית מירנדה ג'ולי, אשר נכלל בספרה "אף אחד לא שייך לכאן ליותר ממך" שיצא לאור בעברית בהוצאת "אחוזת בית". הספר זכה בשנת 2007 בפרס או’קונור האירי, שהוא אחד הפרסים הספרותיים היוקרתיים ביותר בעולם.
אקט של הרס עצמי
"הנימה של הסיפור מאוד משכה אותי," מספרת מירב קופרברג, כותבת ההצגה שגם מככבת בה. "זה סיפור עצוב שיש בו המון דמיון, הומור וכושר המצאה, ומסתבר שהסגנון שלו מאוד דומה לעבודה אישית שכתבתי עוד קודם".
מירב קופרברג, "פיפ" (תמונת יח"צ)
מה קווי הדמיון בין הסיפור של ג'ולי לשלך?
"זיהיתי בסיפור שלה המון דברים שמתאימים לי. אצל שתינו יש עיסוק בדמויות שחושפות פגיעות מסוימת, דמויות אובססיביות שחיות בשולי החברה. בדמויות האלה קיימת כמיהה מאוד חזקה לאהבה, דבר שלדעתי חבוי אצל רוב האנשים, והעיסוק בסוג הזה של הכמיהה מעניין אותי.
"עוד דבר שמצא חן בעיניי אצלה ואני מקווה שקיים גם אצלי הוא שלמרות שהסיפור עצוב, הנימה השולטת בו היא לא טרגית, אפילו משעשעת, וכיף לקרוא אותו. יש בו אמת וכוח, אבל הנימה לא מרתכת אותך לאדמה. מבחינתי יצירה צריכה לרומם את האדם ולא לקבור אותו".
פרט להיותה שחקנית תיאטרון המופיעה מדי פעם בסרטים וסדרות טלוויזיה ("לצוד פילים", "אחרי המבול", "פלפלים צהובים"), קופרברג היא גם יוצרת וכותבת שעבדה במרכז לתיאטרון אחר בעכו, בתיאטרון TJTבסו פרנסיסקו, בתיאטרון בריימן בגרמניה ובהפקות עצמאיות שונות.
ספרי על האהבה האובססיבית שבין הדמויות ב"פיפ".
"'פיפ' הוא סיפור על אהבה הרסנית בין שתי חברות ילדות. עלמה מאוד מאוהבת במיקי ויש לה כמיהה לממש איתה זוגיות אבל היא לא מבטאת את זה, כמו שקורה להרבה אנשים, ופשוט נמצאת באזור ומקווה. כשהן מתבגרות הן מממשות את עצמן כאמניות בעיר הגדולה ומיקי עוזבת את עלמה פעמיים. תוך כדי כך הן עוברות מסע התבגרות הכולל בדיקת גבולות במקומות לא שגרתיים, קשיי פרנסה ועבודה בשירותי מין.
"אחרי שמיקי עוזבת אותה בפעם השנייה, עלמה הופכת לחשפנית באקט של הרס עצמי שלא מובן גם לה. כשמגיעה ההזדמנות לחזור אל מיקי היא נפגשת איתה בפרסונה של החשפנית, ורק אז מתממשת המיניות ביניהן. נוצר מצב שבו היחסים ביניהן מותנים בעובדה שעלמה תישאר מחופשת.
"ההצגה תופסת אותה ברגע הזה, הרגע האחרון, כשהיא על הסכין וצריכה להחליט אם להמשיך להעמיד פנים במערכת היחסים ולהתקדם בקריירת החשפנות או לשים את זה מאחוריה ולעשות צעד שמתפרש מבחינתה כמוות. על קו התפר הזה אנחנו פוגשים את הדמות".
פיפ (תמונת יח"צ)
שם ההצגה, "פיפ", קשור לעניין החשפנות?
"השם של הנאהבת בסיפור של מירנדה ג'ולי הוא פיפ, כשהמונולוג מסופר על ידי הדמות השנייה, האוהבת. קראתי כך להצגה בגלל שהיא מתרחשת בתוך פיפ שואו, מה שנקרא 'בדרך לעוד לקוח מרוצה'. יש לזה משמעות כפולה כי ההצגה נותנת חשיפה לקול שבדרך כלל לא נשמע. מי שבאה להוריד את הבגדים, בדרך כלל לא מקשיבים למה שיש לה להגיד.
"לפני ההצגה הלכתי עם ערן שדר, הבמאי, לבקר בהמון מועדוני חשפנות בתל אביב. מה שקרה הוא שבעלי המועדונים היו כמעט בלי יוצא מן הכלל נחמדים ולבביים כאילו הכול סבבה ולגיטימי ומגניב, אבל לא הצלחתי לדבר עם אף אחת מהבנות.
"האילמות הזו – כאילו אין עניין בקולך ובמה שיש לך להגיד חוץ מאשר התשובה להאם אפשר למשמש את ציצייך בעשרים שקל – זו בדיוק החוויה הקשה שמועלית בהצגה. עלמה צריכה לחבוש מסיכה כדי להיות עם מי שהיא אוהבת, היא לא יכולה פשוט להיות היא, לכן היא עוברת פיפ שואו של הנפש. כדי להגיע אל האמת היא משילה את כל הקליפות, ההזיות, האשליות, ואחרי שתראה את האמת היא תוכל לקבל החלטה אמיצה – או שלא".
פיפ (תמונת יח"צ)
הסיפור של עלמה מתחבר לחיים שלך?
"לא במובן שהייתי חשפנית או משהו כזה, אבל ברור שאני רואה את עצמי בעבודה, אחרת לא הייתי יכולה לעשות מונודרמה. אני מזדהה עם הפצע הזה שבו אתה נצפה, או נראה, על ידי האחר בצורה שבה אתה לא גלוי לגמרי בהוויה שלך ומגלה רק חלקים מסוימים. יש בזה משהו נורא פוצע וכואב. נושא המיניות הוא עניין מאוד מבלבל וכואב הרבה פעמים. עלמה היא דמות מאוד עמוקה, היא לא סטריאוטיפ של חשפנית, ועולה השאלה למה היא בעצם לא בחרה למלצר או משהו כזה. זה חלק ממסע ההתבגרות שחלקנו עוברים בגיל צעיר, ההליכה לאיבוד בכל מיני כיוונים".
איך הייתה העבודה המשותפת עם ערן שדר, במאי ההצגה?
"ערן הוא קומיקאי הורס, אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה. נפגשנו בסדנאות הבמה והתחברנו, כתבנו קצת ביחד ואפילו היינו זוג לתקופה מסוימת. אחרי שנפרדנו הוא מאוד עודד אותי ליצור את היצירה שלי.
"כשהתחלתי לכתוב את ההצגה הוא ליווה אותי אבל בהתחלה לא התמסר לגמרי לעבודת הבימוי. זה קרה יותר מאוחר. העלינו עבודה של עשרים דקות בשם 'תלוי בעצמו' במסגרת בפסטיבל ניסוי כלים ה-8 בניהול האמנותי של גיל אלון. אחר כך ההצגה התקבלה לפסטיבל'מרכז הבמה' 2012 בניהול האמנותי של אורי אגוז, ואז היא עברה עיבוד למונודרמה ומצאה בית חם בתיאטרון הסמטה.
"בכל התהליך הזה החיבור עם ערן היה מדהים ונתן לי המון. זו עבודה טוטלית שנשענת רק על השחקן, נטו משחק, וזה היה הכיוון שערן משך אליו. הוא עובד רק על הנפש וזה יכול להיות מאוד קשה. אחרי החזרות הרבה פעמים מצאתי את עצמי כועסת עליו כי הכניסה פנימה יכולה להעיק ולכאוב.
"מצד שני זו הייתה הזדמנות עבורי לממש חוויית משחק עמוקה, וזה רק תודות לערן. בזכות היחסים בינינו והעובדה שהוא החזיק את העומק הנפשי של היצירה יכולתי לצאת למסע שיש בו כל כך הרבה פגיעות. לא הייתי יכולה לעשות את זה עם כל בנאדם."
את רואה את עצמך יותר כשחקנית או כיוצרת?
"עד היום עסקתי במשחק וכתיבה ולפעמים גם בבימוי ואני מתכוונת להמשיך לגעת בכל הדברים האלה. מאוד מעניין אותי להיות מעורבת ביצירה מראשית ועד ביצוע. כולה מעניינת אותי. אני לא רואה את עצמי רק כותבת בלי לשחק. המשחק הוא מדיה שמאפשרת לי את מירב הביטוי, אבל אני גם מאוד אוהבת ליצור. יש לזה ערך מוסף כשאתה יוצר את מה שאתה עושה".
בתיאטרון הסימטה בתל-אביב. כרטיס: 80 ₪. טל': 03-6812126 .
לרכישת כרטיסים