שלושה מצבי זהות

לאחר לא מעט שנים בהן מוציא שלום גד את אלבומיו רק דרך האינטרנט יוצאת לחנויות טרילוגיית "המצב", שלושה אלבומים הנושאים את השמות "תל אביב תל אביב", "ירושלים" ו"תלמי אליהו".

האלבום המשולש מפגיש אותנו עם שלושה מצבי זהות ישראלים שונים, דרך המבט היפה והמורכב של גד: העדינות המהולה בכוח והאינטליגנציה המשולבת בחום שמאפיינות את היצירה שלו, הנפרשת בעשרת אלבומי הסולו שהוציא מאז אלבום הבכורה שלו (1996), ששיר הנושא מתוכו, "סוף המדבר", זכה להצלחה משמעותית ברדיו של שנות התשעים.

לאורך שנות יצירתו ניגן גד, בין היתר, עם להקת פונץ', התארח באלבום הראשון של הלהקה של אחיו הצעיר אביב גדג', "אלג'יר", ויצר את פרויקט "העבד" שהפגיש בין מוזיקאים חילוניים לשירים שעוסקים בדת ובאמונה.

כמו אלבומיו הקודמים גם את "תל אביב תל אביב" ו"ירושלים" הוציא גד בשנה וחצי האחרונות ב-bandcamp שלו ואליהם מצטרף כעת גם "תלמי אליהו" שהופך אותם לטרילוגיה השלמה.

את האלבומים הקליט גד עם ההרכב הוותיק שלו "היהלומים", וכשלצדו אלי שאולי המעניק מענה גיטרות יפהפה לשיריו ומלווה אותם כבר שנים רבות, מארחים חברי ההרכב אמנים שהבולטים ביניהם הם גבריאל בלחסן ("אלג'יר") באלבום "ירושלים", ואביב גדג' ב"תלמי אליהו".
 
שיר אחד שהפך לטרילוגיה
 
"יש לי שאלה לרבי/ מה אני אגיד לאיש/ שאחרי שהוא ירה בי/ והשליך אותי לכביש/ הוא חרט בכל העיר/ את השם שלך/ אולי בפעם הבאה/ שתעמוד על הדוכן/ עם האצבע באוויר/ תזהר עם הדברים שאתה מטיף/ תזהר עם הדברים שאתה מטיף/ תזהר עם הדברים שאתה מטיף" ("תזהר עם הדברים שאתה מטיף", מילים ולחן: שלום גד, מתוך "ירושלים")

"ב-2011 הוצאתי את 'שירי ארץ ישראל' ובתקליט ההוא היה שיר שנקרא 'המצב', והפגיש בין שלוש עמדות, תל אביב, ירושלים, ומה שאז היה 'המושב'," מספר גד, 'והיו שלוש דמויות בשיר הזה שכל אחת משכה לכיוון שלה. אחרי שגמרתי את התקליט הזה אמרתי, אני עושה טרילוגיה של כל אחד מהמקומות, כך שזה בעצם שיר אחד שהפך לטרילוגיה של תקליטים. חוט השדרה של זה היה שלקחתי כל אחד מהמקומות כסמל לזהות מסוימת במציאות הישראלית, או כשלוש אפשרויות חיים שקיימות בארץ והופכות לאווירה השלטת בכל אחד מהאלבומים".

"התקליט 'ירושלים' הוא לא על ירושלים, אלא הוא תקליט שהזהות של ירושלים מרחפת מעליו כקונספט פסיכולוגי יותר. ירושלים עוסק בשכינה ובכל היחסים סביבה, בעיקר בתסביך הזה של להיות נביאים, יש את זה גם הרבה פעמים לרוקרים, העניין של להביא את הבשורה הרוחנית, העניין המיסטי הזה, בגלל זה גבריאל מתארח ב'ירושלים'.

"'תל אביב' עוסק באמנים וצעירים שבאים לעיר גדולה שנורא מנסה להיות מערבית, ומנסים לעשות אמנות וכאלה, ו'תלמי אליהו' הוא שילוב של כמה דברים. גם משהו יותר ארצי שקשור לחיבור לאדמה, גם משהו קצת אוטוביוגרפי, אם כי לא יותר מהאחרים, אבל הוא גם עוסק יותר דווקא בצד של השפיות הארץ ישראלית של הפריפריות ולא בצד של המסכנות כמו שתמיד נוטים לחשוב כשמדברים פה על פריפריות. זה כל כך לא נכון לגבי ישראל לראות שם תמיד את המסכנות".

את שלוש התחנות שמביא גד בשלושת האלבומים ניתן להרגיש בבירור גם בטקסטים וגם במוזיקה הנמהלת בכל פעם בצבעים אחרים. ב"תל אביב תל אביב" נטענת המוזיקה שלו באינטנסיביות ובחספוס המאפיינים את העיר, ב"ירושלים" נמסך ההוד העתיק המקיף את הבירה, וב"תלמי אליהו" נתווה איזשהו קו אמצע בין הטירופים השונים המייצגים את שתי הערים המנוגדות שלפניו.

"אם הייתי צריך לחלק את זה ביוגרפית, אז הייתי אומר שבדיעבד מבחינתי שנות השבעים זה תלמי אליהו, שנות השמונים זה תל אביב ושנות התשעים זה ירושלים", אומר גד. "שנות השבעים לא יכול להיות בשבילי שום דבר אחר חוץ מהמושב, שנות השמונים זה העשור הראשון שהייתי בו בתל אביב וזו גם התקופה שבה תל אביב הייתה הכי בועתית, מאז לפחות.

אם שנות התשעים הן העשור הירושלמי זה בגלל הווייב שהיה בשנות התשעים לחיפוש אחרי רוחניות ומיסטיקה וזהות יהודית, סינדרום ירושלים וכל מה שבא עם זה. זה פחות נכון מבחינה ביוגרפית אצלי אלא עובד יותר מבחינה של שלוש אפשרויות של זהות ישראלית".



שלום גד והיהלומים, עטיפת האלבום "המצב" (תמונת יח"צ)


אבל גם אם זה לא עובד ברמה הביוגרפית, בכל זאת היום אתה חי בתל אביב, ואת הישראליות שלך התחלת בתלמי אליהו, כך שיש איזו ציפייה למשהו טעון שאתה מגיע אליו כשאתה מתבונן בגיל 48 אל המקום שממנו באת, איך גם זה נשאר רק ברמת הסמל?

"כי זה לא זמירות מבית אבא ונוסטלגיה ודברים כאלה, אני לא כותב ככה בכל מקרה. אני לא באמת כותב אמת בגוף ראשון. אני משתמש בגוף ראשון ומכניס לשם את הקרביים, אבל גם כשאני מכניס אותם אני בדרך כלל מדמיין שהם של מישהו אחר ממילא.

"אני עובד עם הדמיון יותר מאשר עם הדוקו. יותר מעניין אותי לעשות סרט הוליוודי טוב מאשר סרט דוקומנטרי אמין. גם ככה אין דבר כזה סרט דוקומנטרי אמין. כל הדוקואים שאנחנו רואים זה בדרך כלל הקצנה של קיטש שהתרגלנו לראות בדוקואים".

"'המצב' זו מילת ג'וקר בשבילי. זה משהו שאנחנו תמיד שולפים כדי לתאר את המציאות בצורה טעונה. כל דבר קורה בגלל המצב. אבל היא מילה פשוטה מדי מבחינתי. הרשיתי לעצמי לקרוא כך לטרילוגיה כי היא מילה שיכולה להכיל כל דבר. זה הפתרון הכי צנוע ובאותו זמן הכי גדול שיכולתי למצוא לטרילוגיה.

"אני גם חייב לציין משהו, ופה אני מסכן את הקריירה שלי, בכל תהליך העבודה הזה, רוב הזמן אנחנו לא לוקחים את הדברים יותר מדי ברצינות. אנחנו רואים את זה כסוג של השתעשעות רוב הזמן, אז תמיד יש איזה אלמנט של קריצה במה שאני עושה. אם זה היה רק רציני זה פשוט היה נורא משעמם לדעתי. גם כשאני שר את הדברים הכי טעונים והכי כואבים, לפחות השלב הראשוני של היצירתיות מבחינתי הוא יותר כמו סוג של משחק. אני לא מתייחס לזה בחרדת קודש או משהו כזה".

אז אפרופו המצב, להוציא טרילוגיה? היום?

"כן, למה לא? אני חושב שאנשים מפרשים את המציאות הפוך לגמרי. להוציא אלבום היום זה חסר משמעות שיווקית, אבל לעשות אלבום זה הדבר הכי קל בעולם היום, פי אלף יותר מאשר בעבר. ההבדל הוא שאם פעם תעודת הזהות הראשונית הייתה שיר אחד, היום אם אתה אמן צעיר אתה צריך להוציא שלושה או ארבעה אלבומים כדי להוכיח שאתה שווה משהו לפני שמתחילים לבדוק מי אתה ומה אתה.

"להגיד שיש היום הרבה פחות תוכן מאשר פעם זה לא נכון. יש כל מיני דברים מבלבלים שקורים, ואני חושב שמה שהיה בעבר עדיין קיים, אבל מעל זה התווספו המון המון שכבות של רעש מתוק, והרעש המתוק הזה גורם לנו לחשוב שזה כל מה שיש שם, אבל מתחת לזה יש את כל הדברים שהיו אז, הם רק לא יושבים בכסא של הנהג".

ואיך התיאור הזה משפיע עליך כאמן שמוציא אלבומים?

"אותו דבר כמו שזה משפיע על כולם. זה אומר לעבוד יותר בזול ולחפש את החברים שלך, תרתי משמע. זה מה שאתה עושה. אני מרגיש שהתרבות של היום הרבה יותר נישתית. יש את מה שאנחנו קוראים לו מיינסטרים, זה כאילו הדוכן של החטיפים, או הלחם וחמאה, ומעבר לזה יש מיליון נישות שלא היו, והיום הן מהוות חלק מאוד חשוב בתרבות של האנשים. כל הדבר שקראו להם בעבר שוליים הם כבר לא שוליים אלא רק נישות נוספות וקטנות יותר. יש סיבה לזה שכל מה שקראו לו שוליים לפני כמה שנים, היום קוראים לו מוזיקה עצמאית".

ללכת לעומק ולא לרוחב

"בא האמן לראות את תל אביב/ מכנסיים ישנות לרגליו ויומן חדש/ בקבוק חצי מלא וספר טלפונים ריק/ הוא מחפש את תל אביב בתל אביב/ וכלום מתל אביב הוא לא מוצא/ וכלום מתל אביב הוא לא מוצא" ("האמן", מילים ולחן: שלום גד)
 
בוא ניקח את זה בחזרה למציאות. איך זה משפיע על הופעות? התפרנסות?

"על התפרנסות זה משפיע כמובן, אבל הנושא הזה תמיד עולה ותמיד מגיע לדבר הישראלי הקנטרני הזה של 'כל כך קשה לגמור את החודש בארץ'. זה ככה בכל מקצוע בארץ אם אתה לא משתחל לעשירייה הפותחת. הדבר שכן השתנה זה שכל אחד יכול לקרוא לעצמו מוזיקאי, ולפני עשרים שנה מי שלא היה לו חוזה לא יכול היה לקרוא לעצמו המוזיקאי.

"המקבילה של מי שמביא היום מאה איש להופעה זה האנשים שלפני עשרים שנה לא יכלו לקרוא לעצמם מוזיקאים כי הם לא קיבלו חוזה בחברת תקליטים גדולה, אז אנחנו במצב יותר טוב היום.

"אני באמת חושב שהנקודה הכי חשובה היא שכל הדברים הטובים שהתרגלנו אליהם בעבר עדיין שם, הם רק נסתרים מתחת להרבה מאוד שכבות של קצפת ושל סוכריות. אם יש לך מספיק סבלנות כדי ללכת מתחת לשכבות האלה אתה מגלה שם המון המון דברים. צריך רק קצת יותר יוזמה. אתה צריך לחפש בעצמך את המה שאתה רוצה ולא להסתפק במה שעולה לך כשאתה פותח כפתור בטלוויזיה.

"הבעיות מתחילות כשאתה ממשיך להתנהג אותו דבר כמו שהתנהגת לפני עשר שנים, ואז ברור שתיתקל בהרבה בעיות. אתה צריך להתנהג לפי מה שעכשיו משתנה".

וכאמן שלא פועל בצינורות המיינסטרימיים, אתה מוצא את עצמך מכוון בכלל לאיזושהי הצלחה בצינורות הללו? יש מחשבות של פלייליסטים או שאתה מוותר על זה מראש?

"אני חושב שזאת שאלה מאוד מאוד חשובה שרוב המוזיקאים, לפחות אלה שמחזיקים מעצמם, בכלל לא מתייחסים אליה, וחבל. זו שאלה מאוד חשובה למי אתה פונה, ואתה צריך לשאול אותה את עצמך כל הזמן, גם מבחינה אמנותית וגם מהבחינה השיווקית, ואני שואל אותה כל הזמן והתשובה משתנה לפי המצב רוח, לפי הזמן, לפי מזג האוויר, אבל היא נמצאת שם באוויר כל הזמן.

"הטרילוגיה הזאת יצאה בשביל האנשים שעוקבים אחריי, לא בשביל הפלייליסט של גלגלצ ולא בשביל קהל של קובי פרץ או משהו כזה. זה לא אומר שהיא לא יכולה להגיע לאוזניים של אנשים חדשים, אבל מבחינת התארגנות מוזיקלית, מבחינת המטרה הגדולה ביותר, זה היה ללכת לעומק במקרה הזה, ולא לרוחב. המטרה של השנים האחרונות הייתה לחדד כמה שיותר את הקול שלי, את המקום שלי, ולא לנסות ולהרחיב את המקום הזה".

שולט במצב

אז כמי שמוציא כבר שנים אלבומים רק לרשת מתוך כל ההבנות האלה של השינוי בעולם, איך זה שעכשיו אתה בא פתאום עם מוצר קשיח לחנויות?

"התכנית המקורית שלי הייתה לא להוציא יותר דיסקים בכלל, או לפחות לא לעשות שום דבר בנידון, שום מאמץ מצדי בעניין הזה. אנשים לא קונים דיסקים, ובשנים האחרונות אני מוציא אלבומים אינטרנטית בלבד כדי להקל על העבודה, ושני האלבומים הראשונים, 'תל אביב תל אביב' ו'ירושלים' יצאו דרך bandcamp בשנה וחצי האחרונות.

"החידוש הוא 'תלמי אליהו'. בערך בטיימינג שעמדתי להוציא גם אותו לאינטרנט, אסף רחמני מ'קמע' ("קבוצת מוזיקאים עצמאים" שהפיקה את האלבום – ט.ג.) בא אלי לפגישה ואמר לי שהוא רוצה להוציא את הטרילוגיה הזאת על הארד קופי. אמרתי לו שכל עוד אני לא אצטרך לטפל בזה אין לי בעיה, ואחד התנאים שלי היה שזה לא מבטל את ההוצאה של האלבום גם ב bandcamp, אז אפשר גם להוריד את האלבום ברשת וגם לקנות אותו בחנויות".

אני נורא מקנאה בך, כי אתה נשמע מאוד בוטח במי שאתה ובמה שאתה שווה בעיני עצמך. לי הרבה יותר קל ליפול לחוסר ביטחון

"כולנו ככה. זה עניין של סגנון אישי וזה סוג של חוסר ברירה. הנטייה הטבעית שלי בכל מצב היא להגיד, אני שולט במצב ואני יודע מה לעשות. זה לא אומר שאני באמת יודע, אבל אני ממש לא מאמין בדבר הזה של להגיד שלא נותנים לנו, והממסד לא נותן, אני לא אוהב להגיד את זה לא בגלל שזה לא נכון אלא בגלל שיש לי רצון להאמין שאני זה שיכול לשפר את המצב שלי, ולא מישהו אחר".

וממה חיים?

"ממה שכולם חיים. הרי הדבר הראשון שמדברים איתי עליו כשאני מתראיין זה אם אני עדיין שוטף מדרגות, אז אני משלב. המוזיקה מכניסה קצת יותר כסף בשנים האחרונות מאשר בעבר, אז משלבים".

שלום גד והיהלומים, המצב", (קמע).

שלום גד יופיע עם "היהלומים" (אלי שאולי גיטרות, גיל פדידה גיטרות ובס, סתו בן שחר תופים) ביום חמישי, ה-17 בינואר ב"עשן הזמן" בבאר שבע  וב-14 בפברואר בצוללת הצהובה בירושלים, שם יתארח גם יהוא ירון.