הקומדיה הקלאסית "החולה המדומה", מאת מולייר, הידועה בכך שמחברה התמוטט ומת מדלקת ריאות במהלך ההצגה, עלתה בישראל במרבית התיאטרונים בגרסאות ובעיבודים שונים.

בימים אלה עולה המחזה בעיבוד חדש ומרענן של הבמאי אודי בן-משה על בימת תיאטרון החאן הירושלמי, בכיכובו של השחקן הוותיק ועטור הפרסים ארז שפריר.

שפריר (48) הוא בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב, ועד היום הספיק לשחק תפקידים רבים ומגוונים ברוב התיאטרונים בארץ, כמו גם בקולנוע ובטלוויזיה. שפריר הוא גם כוריאוגרף ובמאי שעיצב תנועה להצגות כמו "הרטיטי את לבי" ו"עוץ לי גוץ לי" בקאמרי והצגת הילדים "הקץ של העץ" במדיטק. ב-2006 הצטרף ללהקת השחקנים של החאן, ומאז השתתף ברוב הצגות התיאטרון.

אובססיה לתרופות וטיפולים

"'החולה המדומה' היא ביקורת על הנורמות החברתיות שהיו נהוגות בצרפת במאה ה-17", אומר שפריר, "והתפקיד של ארגאן, שאותו אני מגלם, הוא אחד התפקידים הגאוניים שמולייר כתב.

"ארגאן הוא היפוכונדר עשיר, אלמן, שנשוי פעם שנייה לגברת גנדרנית בשם בלין וחי עם שתי בנותיו, הבכורה אנג'ליק והקטנה לואיזון. ארגאן מרגיש שמצבו הרפואי הולך ומידרדר, ולכן מחליט להשיא את אנג'ליק לתומס, בנו של הרופא המומחה והמכובד ד"ר דיאפוארוס. הוא מקווה לקנות כך מקום של קבע בחיקה של משפחה רפואית כלבבו וגם לזכות בהרבה כסף שעתיד ליפול בחלקו של החתן המיועד.

"התפקיד הזה של ההיפוכונדר הקלאסי מכיל בתוכו המון רבדים אנושיים משעשעים ונוגעים ללב. בעצם מדובר באדם די נרקיסיסטי, שמרוכז מאוד בעצמו ובתחושותיו הפיזיות והרבה פחות קשוב לסביבתו הקרובה. יחד עם זה, הוא נורא זקוק לתשומת לב ואמפתיה כדי להרגיש שהוא אכן חולה ומסכן, ולכן נקשר לאשתו השנייה, כי היא נותנת לו להרגיש שהוא חולה אנוש ושהיא תטפל בו בנאמנות עד מותו.

"הבעיה של ארגאן המסכן היא שהוא מפתח אובססיה לתרופות וטיפולים מכול סוג אפשרי כדי לחפש תשובה רפואית לסימפטומים שלו, ולכן הוא מפתח תלות מסוכנת ברופאיו עד לרמה שהם יותר חשובים לו ממשפחתו. נוסף לכך הוא גם גורר את משפחתו לסבול יחד איתו בהתעסקות החולנית שלו בעצמו".

התפקיד איתגר אותך כשחקן?

"בטח. ההליכה הזאת עד הקצה בגילום תפקיד כזה מרתקת בעיני. זאת החדווה הגדולה בתפקידים שכתב מולייר, כמו 'הקמצן', 'טרטיף' ו'החולה המדומה' – יש בהם את האפשרות ללכת עם החולשות והפחדים האנושיים עד הסוף. כשחקן אני אוהב למתוח את עצמי עד למקומות האלה. זה מאתגר ומענג".


"החולה המדומה" (צילום: יעל אילן)

משביחים יחד כמו יין טוב

איך היתה העבודה עם אודי בן-משה?

"זאת כבר ההצגה החמישית שאודי ואני עובדים בה יחד, ואני מרגיש שאנחנו משביחים יחד כמו יין טוב. כל אחד כבר יודע איך להוציא את המיטב מהאחר. אודי נותן חופש יצירתי לשחקנים, ולכן תהליך החזרות היה מאוד מהנה לי ולשאר חברי הלהקה. התאפשר לנו להציע הצעות, לנסות ולבצע דברים שונים ומשונים, וכך, פעמים רבות על דרך השלילה, הגענו לפתרונות יצירתיים ומשעשעים.

"כבר בתחילת העבודה הכריז אודי שהוא מחפש דרך מרעננת ומודרנית להעלאת ההצגה, ויחד עם זה לא לאבד את המהות הקלאסית, הבת אלמוות, של מולייר".

 זה לא המחזה הראשון של מולייר שאתה משתתף בו. אם תבוא הצעה נוספת, תיענה לה?

"הלוואי שאזכה לשחק בעוד כמה מחזות שלו. בהצגה 'תעלולי סקפן', שכבר עשתה יותר למעלה מ-200 הצגות ועדיין רצה, אני משחק תפקיד משנה – את סילבסטר המשרת המפוחד, שנגרר אחרי סקפן רב המעללים, ואין גבול להנאה שלי.

"יש משהו מענג ומלא חדוות חיים בחומרים של מולייר. הכישרון הפנומנלי שלו לתת ביטוי לפחדים האנושיים, הקטנוניים והמצחיקים – אובדן כסף, אובדן כבוד, מחלות, כל הפחדים הקטנים שבני-אדם מציבים כהגנה מפני הפחד הגדול, שממנו קשה לצחוק, הפחד מהמוות".

מעדיף דרמות או קומדיות?

"גם וגם. לכל ז'אנר יש את העוצמות שלו. אם המחזה הוא אנושי, מפולפל ויש בו סיפור טוב והוא מאפשר חוויה תיאטרלית – מתאים לי. ואם יוצא לשחק תפקיד במחזה שיש בו את שני הצדדים, הקומי והטרגי, החדווה כפולה".


"החולה המדומה" (צילום: יעל אילן)

פתאום כולם עושים צ'כוב

אתה לא חושב שלקהל נמאס מאינסוף הקלאסיקות המציפות את התיאטרונים הגדולים בארץ בעת האחרונה?

"בשנים האחרונות נוצר איזה גל אופנה ששוטף את התיאטרונים – פתאום כולם עושים צ'כוב, או כולם עושים מולייר. לדעתי זה נובע לדעתי מתחושה של תחרות. מה שטוב זה שתמיד כיף לעשות מולייר או צ'כוב, ואני חושב שהקהל רק מרוויח מזה".

העבודה ככוריאוגרף ובמאי תורמת למשחק שלך?

"בשנים האחרונות אני כבר לא מרבה לעשות כוריאוגרפיות. יש דור יותר צעיר ויותר תוסס ממני בתחום הזה. אבל השנים שרקדתי ועסקתי בתחום התנועה השפיעו על אופן המחשבה שלי והאינסטינקט התנועתי עדיין מוטבע בי. היום אני כבר מביים הצגות ילדים ונוער, ולפעמים נעזר בעצמי ככוריאוגרף כדי לפתור כל מיני דברים".

במה שונה העבודה בחאן מתיאטרונים אחרים שיצא לך לעבוד בהם?

"החאן זה מקום מיוחד במינו. המנהל האמנותי מיקי גורביץ', שאני מעריך מאד, הצליח להטביע את חותמו על המקום ויצר תיאטרון לא שגרתי שמאתגר את הקהל ולא רק מתחנף אליו. הוא מביא לחאן שחקנים ויוצרים מוכשרים ויצירתיים, ואופן העבודה על הצגות התיאטרון הוא מעמיק ומקצועי .

"עבדתי בלא מעט תיאטרונים, אבל אני מרגיש שבחאן אני באמת מאושר – גם בגלל הלהקה המצומצמת והאיכותית וגם בגלל שאני אוהב את הרצינות שבה מתייחסים למקצוע. בתיאטרונים הגדולים קורות יותר טעויות, בגלל המאסה הגדולה של הקהל, מפעלי המנויים ומספר השחקנים והיוצרים".


"החולה המדומה" (צילום: יעל אילן)

פסולת עתירת סוכר

כשחקן ותיק ומנוסה, מה דעתך על מצב התיאטרון בארץ?

"זו שאלה קשה ומורכבת, אבל אני יכול להתייחס אליה משני היבטים שנוגעים לי. הראשון זה תיאטרון הפרינג', שלא מספיק מפותח בארץ. הלוואי שהיה לתיאטרונים הקטנים עשירית מהמשאבים שיש לתיאטראות הרפרטואריים. הרבה יוצרים ושחקנים מוכשרים וטובים שמסתובבים חסרי מנוחה היו מוצאים ככה את הבמה לנעוץ שיניים בתפקידים מאתגרים, וזאת היתה יכולה להיות קונטרה לתיאטרון הישראלי הרדום והשבע.

"ההיבט השני קשור להצגות הילדים והנוער. הקהל הצעיר שפוקד את התיאטרונים מפגין הרגלי צפייה ירודים ביותר. זה נובע מכך שהם נחשפו בצעירותם לחומרים קלוקלים – בגיל הרך להצגות בנאליות ומתחנפות, שמאכילות את הילדים בפסולת עתירת סוכר, ובהמשך הצגות נוער שמזכירות תוכניות טלוויזיה סוג ב'.

"הייתי רוצה שיקומו בארץ תיאטרוני ילדים ונוער שיושתתו על רפרטואר אמנותי ולא יהיו זקוקים לשום אישור ותו תקן ממערכת החינוך. אני מקווה שיזדמנו לצופים הצעירים חוויות תיאטראליות לא שטחיות, אלא מורכבות ומופשטות, שמגרות את הדמיון ומשאירות הרבה חומר למחשבה".

"החולה המדומה" (צילום: יעל אילן)

"החולה המדומה" תעלה בתאריכים 13-5 בפברואר 2013 בתיאטרון החאן בירושלים וב-19-17 בפברואר 2013 בבית ציוני אמריקה בתל-אביב. לפרטים נוספים בטל': 02-6303600.

רכישת כרטיסים