מומחה לאמנות הליד

לביקורו בישראל הביא  גרהאם ג'ונסון את טיוטת ספרו המקיף על שירי שוברט  שיראה אור  בקרוב בהוצאת אוניברסיטת ייל.

מדובר באחד המחקרים המקיפים שנכתבו על המלחין על מאות השירים שחיבר ועל החיבורים בינו לבין כותבי המלים. במהלך השיחה בדירה תל אביבית בה הוא מתארח,  הוא מראה את חבילת הדפים המרשימה ובין לבין אנו "חוטפים" שיחה קצרה "עד שיגיעו הזמרים לחזרה" הוא ספק מתנצל, ספק מחייך ספק מצטדק. 
 
הפסנתרן המלווה גראהם ג'ונסון, הנחשב לאחד מבני הסמכא החשובים ביותר בעולם כיום בתחום  ה"ליד" (השיר האמנותי) יחל את הופעותיו כאן ביום חמישי בערב בקונצרט השוברטיאדה  (ב-31 בינואר, תאריך הולדתו של שוברט) בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל אביב.

במוצאי שבת הוא יופיע בחיפה. ביום ששי הקרוב הוא ילמד בכיתות אמן במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב ובשבוע הבא ילמד במשך שלושה ימים בכיתות אמן במרכז למוזיקה ירושלים. הוא יקנח את ביקורו בקונצרט נוסף באולם ימקא ביום חמישי הבא. 
 
ג'ונסון יופיע לצדם של ארבעה זמרים" הישראלים הילה בג'יו ויניב ד'אור, הבלגי  קריס בליך והאנגלי פיטר וול. התכנית כמובן על טהרת שוברט. גרהאם ג'ונסון הוא אורח השוברטיאדה הישראלית. במהלך ביקורו יעניק לו המרכז הירושלמי אות על "מפעל חיים בתחומי החקר והביצוע של השיר האמנותי". 



מימין: הילה בג'יו, יניב ד'אור, סיימון וול קריס בליך (צילום: מירי שמיר)


גרהאם ג'ונסון נולד ברודזיה (זימבבואה, כיום) והגיע ללונדון בן 17. הוא למד באקדמיה המלכותית למוזיקה, אצל שניים מגדולי הפסנתרנים המלווים ג'ראלד מוּר וג'פרי פארסוֹנס.

כעבור חמש שנים, לאחר שסיים את לימודיו, הוזמן לשמש כפסנתרן בכיתות אמן שלימד זמר הטנור האנגלי המפורסם פיטר פירס. הוא הגיע ל"מלטינג סניייפ" שם התגוררו ופעלו פיטר פירס ובן זוגו המלחין בנג'מין בריטן. כשהכיר ג'והנסון מקרוב את עבודת השניים בריטן כפסנתרן ופירס כזמר, החליט שזה יהיה הכיוון שבו ילך.

מאז ועד היום הופיע ג'ונסון עם עשרות זמרים. רשימת הזמרים שעבדו איתו היא למעשה כל ה"מי ומי" בתרבות המערב, בתחום המיוחד של השיר האמנותי.  

להזכיר רק את הבולטים שבהם סר תומס אלן, ויקטוריה דה לוס אנג'לס, אלי אמלינג, ארלין אוז'ה, איאן בוסטרידג', בריגיטה פסבנדר, מתיאס גרנה, תומס המפסון, סיימון קינליסייד, אנג'ליקה קירשלגר, דורותיאה רשמן, כריסטופר מלטמן, פטר שרייר, אליזבט שוורצקופף ושרה ווקר.  זמרים מספרד, ארצות הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה, סלובקיה, אוסטריה, רוסיה, הולנד ועוד. כולם נחשבים ל"מאורות" בתחום השיר האמנותי. 

הקשר היהודי
 
"למען האמת זהו ביקורי השני בישראל, הייתי כאן לפני 32 שנים, בפסטיבל ישראל ב-1981" מספר ג'ונסון. "אז הגעתי עם הזמרים הלן לורנס, סוזן קסלר ואדם תומפסון וביצענו בין היתר שירים יהודים של שוסטקוביץ'." באותו ביקור נחשף הקהל בישראל להתאגדות שיצר ג'ונסון באנגליה כחמש שנים קודם, שנקראה  Songmakers' Almanac   (שנתון יוצרי השיר),  מסגרת אמנותית- מחקרית שעסקה בתחום אחד – השיר האמנותי: מוזיקה קולית בלווי פסנתר.
 
"הייתי בירושלים באותו ביקור, אבל רק בירושלים.  וכמובן שלקחו אותנו בעיקר לראות את האטרקציות, מקומות הקשורים לדתות השונות. נראה לי אז די ממוסחר.  

פגשתי כאן את  סטיבן בלייר הפסנתרן שעבד עם מרתה שלָמֶה (זמרת יהודייה שנמלטה מן  הנאצים במלחה"ע השנייה,  הגיעה לארה"ב והפכה לשם דבר כזמרת שביצעה שירי עם יהודיים - י.ש.) והפגישה הזו היתה העמקה נוספת של הקשר שלי לתרבות היהודית". מספר ג'ונסון.

"אחד החברים הראשונים שלי ברודזיה  היה אמיר בלאו, ולצד האנגלית  שלמדתי ודיברתי בבית, למדתי מלים ראשונות בעברית 'אבא', 'אמא', נהגתי לפקוד את ביתם בארוחות ערב שבת.

"ברודזיה של אותם ימים היתה קהילה יהודית גדולה מאוד. נחשפתי לחוש ההומור היהודי להבחנות הדקות בין יהודי 'גליציאנר' לבין 'יקה' לבין יהודי 'פולני' ועוד. בין החברים שהכרתי שם אז היו קרובי משפחה של מוזיקאים שהערכתי מאוד כמו סולומון אחד הפסנתרנים הגדולים שחיו באנגליה.

"מסלול החיים שלי נע לאורך כל הזמן לצדם של יהודים מוזיקאים, אם זו הפסנתרנית מיירה הס, (שנודעה בין היתר בקונצרטים היומיים שקיימה בלונדון בזמן ההפצצות היומיומיות של הגרמנים והיתה לאחד מסמלי היכולת לשרוד בזמנים קשים, י. ש.) וכמוה גם הפסנתרנית הרייט כהן (שהכירה מקרוב את חיים ויצמן ואת התנועה הציונית והיתה בין הלוחצים על האנגלים למתן אפשרות לעליית יהודים לארץ ישראל בזמן השלטון הבריטי - י.ש.).

"באנגליה למדתי באקדמיה המלכותית, גם כאן אחד ממורי החשובים היה הרי אייזקס, בכלל האקדמיה בשונה מן הקולג' המלכותי, היתה משכן יהודי שמאלני. בעיני היהודים היו תמיד מעוז של אינטליגנציה ודמוקרטיה. גם באנגליה וגם בארצות הברית. אני זוכר שהופתעתי מאוד כשראיתי , אני חושב בפעם הראשונה כמה יהודים הצביעו בארצות הברית לג'ורג' בוש. משהו קרה שם, ובמקביל כאן בישראל עברה התמיכה לבגין ולימין".
 
"בשבילי ברור שהאמנות המיוחדת הזאת ה"ליד" פרחה בעיקר בזכות המסגרת שיהודים במרחב הדובר גרמנית נתנו לה. זאת אמנות מובהקת של המאה ה-19 שדיברה אל ליבם של עורכי דין, רופאים, אנשים שישבו בסלון הבית שלהם מוקפים בספרים, בעיקר בספרי שירה, ידעו להוריד מן המדף ספר שירים של גתה או היינה (היהודי), של בודלר הצרפתי, פושקין הרוסי ולשמוח ששוברט, שומן, ברהמס, צ'ייקובסקי או פולנק חיברו למלים האהובות עליהם מוזיקה.

"מי שקיימו את הסלונים הספרותיים הגדולים בביתן במרכז אירופה של המאה ה-19 היו תמיד נשים יהודיות. קרא, "הוא אומר לי, "את 'הארנבת עם עיני הענבר', (ספר שתורגם לפני זמן קצר גם לעברית) ותבין  את העוצמה והנוכחות היהודית בתרבות המערב. אנשים שאהבו שירה, גילו ענין בהיסטוריה, בציור".



גרהאם ג'ונסון (צילום: מירי שמיר)


אמנות המינימליזם הצרוף

אתה עתיד לעבוד כאן עם זמרי סדנת האופרה, עדיף ללמד את אמנות הליד לזמרים לפני שהם נוגעים באופרה או כשהם צוברים כבר נסיון אופראי?

"אלו הם שני תחומים כל כך שונים. האופרה היא אמנות להמונים, לציבורים רחבים, תמיד מספרים לך סיפור. הזמר באופרה הוא למעשה מעין בובה שמופעלת על ידי מנצח ובמאי, גם מלבישים אותו, שמים אותו בתוך תפאורה והוא מתפקד.

"כשזמר ניצב לבד הוא ופסנתרן מול קהל, אין לו מי שיגיד לו מה לעשות. הפסנתרן גם נמצא בדרך כלל מאחוריו, הוא חש אותו, חש בו, כל כובד האחריות עליו. יש כמובן בין הזמרים הגדולים שיודעים לתפקד בשני התחומים, אבל תחשוב על חוזה קארראס, פאוורוטי, ודומיהם, הם לא הקליטו 'ליד'.  היו כמה זמרי 'ליד' מעולים שנטשו לטובת האופרה, בין היתר כי שם עושים את הכסף הגדול. נימוק ענייני וארצי.

"היכולת לעמוד לבד מול קהל, היא לא רק עניין של העמקה אינטלקטואלית. עבודה על שיר היא לא פשוטה אבל היא מתפקדת כמו הליכה למכון כושר. הקול מקבל את העיסוי הנכון, אין כאן הגברה כמובן, יש התמודדות של אחד לאחד, זמר מול מאזין, היכולת להבליט, להצניע, ליָפּות, להדגיש. כל אלה מסייעים לזמר לעשות את מעשה זמרי ליד: הם מספרי סיפורים. אתה יושב לבד בחדר ומישהו מספר לך  אישית סיפור.

"זה לא קל, דרוש הרבה דמיון, כי אתה מספר סיפור בעוצמה, באינטנסיביות. בבית ספר 'וסמינסטר' בלונדון היה מורה שלימד גרמנית באמצעות השירים הגרמניים. ללא המנגינה",מספר ג'והנסון, ומדגים בגרמנית בקריאה קצובה את "מלך היער" של גתה,  "ברוח וליל מי כאן ירכב?/ זה אב ובנו בזרועותיו...". אחד התלמידים שהתלהב מן הקריאה הזאת, התאהב בטקסטים והגיע כך למוזיקה וזהו איאן בוסטרידג' (אחד הזמרים החשובים בעולם כיום).

"מאותן סיבות אני למשל חד משמעי שבקונצרטי 'ליד' אין להקרין את המלים. בהקרנת שתי שורות בכל פעם, המאזין אינו ער לרצף השירי, לחריזה, למבנה השורות. הזמר גם לא תמיד הוא זמר גדול אבל יש לו יכולת.

"יש עוד עניין חשוב ביותר: האופרה היא אמנות הדברים הגדולים. השיר האמנותי הוא המינימליזם הצרוף. הכלים שעומדים לרשותך הם מיתרי הקול, כאמור ללא הגברה, אצבעות הפסנתרן, היכולת ליצור איזון בין שני המרכיבים האלה בלבד ולהעביר באמצעותם תחושה אנושית עמוקה מן הנייר אל הבמה".
 
בכל זאת כשקוראים את השירים שהלחינו גם שוברט ובעיקר ברהמס, יש לא מעט שירים שאיכותם הפיוטית לא מרשימה. ובכל זאת הם כתבו מוזיקה...

"נכון, אבל העניין הוא היצירה המשותפת. גם כשאתה רק קורא את שקספיר, יש קטעים שנראים לך מורכבים או בעייתיים בקריאה, על במה הם מסתדרים. יש שירים שבקריאה שלך הם פחות משמעותיים אבל המלחין שמע בהם דברים נוספים והתוצאה, השילוב של המוזיקה והמלים מקנה להם משמעות חדשה. לכאן נוספים יכולת המשחק, הסגנון התחושה. בדיוק כמו בשקספיר כך גם בביצוע השיר".



מימין: הילה בג'יו, יניב ד'אור, סיימון וול קריס בליך, ליד הפסנתר - גרהאם ג'ונסון (צילום: מירי שמיר)

יש עתיד לאמנות הזאת?

"שאלה קשה, בעידן של מידע זמין ומהיר, מידע שברגע שהגעת אליו בהקשת קליד, הוא גם חי לשבריר שנייה ונעלם; בעידן שבו מערכות החינוך מסלקות את החינוך לאמנות ואת החינוך למוזיקה מתכנית הלימודים; בימים שהעיתונים מתעלמים מקהל הצרכנים של המוזיקה הזאת ומעדיפות להקדיש שטחי עצומים לאמנות הפופ למיניה, כשלמעשה אין ביקורת אמיתית.

"זאת אמנות שלזמרים היא מציעה פינוק כמו של ילד הנכנס לחנות ממתקים, לחובבים היא מאתגרת, יש לי היום בלונדון תלמידים בני שבעים ותשעים\ סר ראלף כהן או קלאוס מוזר. אנשים שהגיעו כחובבים לאמנות הצרופה כחלק מחינוכם. מצד אחד אין מחסור באמנים צעירים שאוהבים את האמנות הזאת ורוצים בה, מצד שני יש ראשי ממשלה כמו טוני בלייר, שמימיו לא היה בקונצרט וכשהוא נתקל בקבלת פנים באיש זועם על הדרת החינוך לאמנויות ממערכת החינוך ולא מבין על מה הזעם וגם אינו יודע שלפניו עומד סיימון ראטל (מן המנצחים החשובים בעולם ומזה שנים מנהלה האמנותי של הפילהרמונית הברלינאית). אז המצב  לא קל".

שער לתלמידים

את רוב זמנך כאן תעשה במורה בכיתות אמן, מה נראה לך שתוכל לתת לזמרים שבאים לעבוד איתך?

"ברור לי שבמפגש קצר מה שנדרש הוא להיות קונסטרוקטיבי. אינני חושב שאני מנסה להפוף תפיסות עולם, אני בונה שכבה. יש מורים כמו הזמרת אליזבט שוורצקופף, שהיתה מסוגלת במחי משפט אחד להרוס קריירה , או להרוס זמר צעיר.

"לעומתה אני זוכר ששאלתי פעם א דיטריך פישר-דיסקאו האם אתה גאה בתלמידיך? גאה? הוא השיב, לא אני רואה את עצמי כשער שדרכו הם צריכים לעבור! זה הכיוון.

"אני שיניתי את נתיב חיי בעקבות קונצרט ששמעתי, בריטן ופירס שביצעו את "מסע חורף" של שוברט. באתי במקרה, מישהו נתן לי כרטיס, כשנכנסתי חשבתי לעצמי למה הם לא מבצעים שירים של בריטן, שאותו הערצתי. הקהל היה ברובו קהל של הפרובינציה האנגלית. אבל במשך כשעה ורבע של מוזיקה, ככל שהעמקתי להקשיב, הבנתי שה"ליד" ושוברט יעמוד במרכז חיי. משהו קרה. לזמר הצעיר חשוב שמשהו יקרה בשיעור , בקונצרט בכל מקום..."

שלוש הופעות צפויות לך בתל אביב, חיפה וירושלים. אין בנית את התכנית בייחוד כשמדובר בתכנית עם ארבעה זמרים?

"ראשית, צריך לזכור שהשירים ממלאים רק מחצית קונצרט, בחלקו השני של הערב, תנוגן החמישייה הנפלאה של שוברט עם שני צ'לות.  בשעה שלנו הבחירה היתה שילוב של שירים סולניים ושירים לרביעיית זמרים.
המחשבה על ארבעה הביאה אותי לכלול שירים המוקדים לארבע העונות. העובדה שאנחנו שרים בישראל כיוונה את הבחירה של הקבוצה השנייה, שירים למילים של יהודים. וינה של שוברט היתה מקום סובלני, לא היה גטו, יהודים היו פעילים בכל תחומי החיים ושוברט הכיר רבים מהם לרבות סולומון זולצר, החזן בבית הכנסת הגדול של וינה.

"בקונצרט נשמע פרק תהלים (י"ג) שתרגם לגרמנית משה מנדלסון, הפילוסוף וסבו של המלחין פליקס מנדלסון, שירים של אהרן פולק, מו"ל וינאי שנמנה עם ידידיו של שוברט,  וכמובן שירים של היינה המשורר היהודי החשוב שכתב גרמנית והכל הכירו את שיריו.

קבוצת שירים נוספת מתחברת לטבע ולפסטורליה, שירים על רועים ועל דייגים. אחר כך שניים משיריו הנודעים של שוברט,'אושר' ו 'המוות והעלמה' היצירה המפורסמת ביותר שנכתבה על עמוד אחד בלבד. השיר האחרון 'הריקוד'. ולס של שוברט. שוברט שלמעשה היה אולי ראשון מחברי הוולסים בווינה".     

אחד מארבעת הזמרים שמופיעים איתך כאן הוא יניב ד'אור, זמר קונטרה-טנור. זהו קול שלא היה קיים בזמנו של שוברט, איך אתה מסתדר איתו כסולן בתכנית הערב ובהרכב?

"אם נלך לפי הספר הרי שהשילוב של הקול הזה הוא לא 'כשר', (ג'ונסון משתמש במילה העברית). אבל הרי שוברט כמי שהיה ילד במקהלת נערי החצר בווינה, הוא הכיר את המנעד הגבוה והצליל לא היה זר לו לחלוטין. אני חש שאם הזמר אינו נרקיסיסטי ומנסה להיות מעין 'פארינלי' הרי שאין בעיה. ובאשר להרכב של ארבעת הזמרים ביחד שם הוא משתלב להפליא".

עד היום ראו אור עשרות תקליטורים  של "לידר" בנגינתו של ג'ונסון. (שירי שוברט כלולים בלא פחות מ-37 תקליטורים ויש כמובן אלבומים נוספים, כרגע הוא עובד על מלחינים צרפתיים)  לכולם מצורפות חוברות הסבר ברמה אנציקלופדית.

"הסקרנות הביאה לאט לאט ליצירת החיבורים האלה, החיפוש אחר המלים, ההקשרים האמנותיים האחרים הולידו את החוברות. מהם צמח הספר הגדול שעל ההגהות שלו אני עובד כעת...ועכשיו תסלח לי.....," מסיים גרהאם ג'ונסון את השיחה הקצרה.

בחדר כבר נמצאים ארבעת הזמרים וללא הרבה הכנות עומדים הארבעה ומתחילים בחזרה. את הסלון בדירה התל אביבית ממלאות המלים (בתרגום חופשי שלי):  "הה שמש, מלכת תבל,/ המאירה את עולמנו האפל/ בזהרורי מלכות;/ כבקסם יד נוגעת/ כוכבים זורעת/ ברקיע הפרוש מעל..." מוזיקה יפהפייה, ארבעה זמרים  פסנתרן אחד. על המלים יוהן פטר אוץ, על המנגינה: שוברט. 
 
  
ערב ההוקרה לגרהאם ג'ונסון ייערך ביום שלישי, 5 בפברואר 2013, ב-19:00, במרכז למוזיקה ירושלים. הכניסה חופשית. הזמנת מקומות: 02-6241041. כיתת אמן לזמרים ולפסנתרנים עם ג'ונסון תתקיים בימים שני–רביעי, 4–6 בפברואר 2013, בשעות 11:00–15:00. הכניסה חופשית. להזמנת מקומות: 02-6241041. הקונצרט "שוברטיאדה" ייערך ביום חמישי, 7 בפברואר 2013, ב-20:30, באולם ימק"א הבינלאומית, ירושלים. כרטיסים: 130/110 שקל. הזמנות: 02-6241041.