עדי פז חולמת שיום אחד תנהל אנסמבל מחול משלה, אולי אפילו בינלאומי, שיחקור לעומק את מהות השוני החברתי הפוער תהומות בין בני האדם.

בינתיים משתתפת היוצרת והפרפורמרית בת ה-30 בפסטיבל קליפה אדומה 2013, במסגרתו היא מככבת בהצגת הילדים החדשה של קליפה "השיר של לולה", ומעלה את יצירת הסולו שלה, "תחבושת אישית", העוסקת בתחושת שוני חברתי ומבוססת על סיפורה הפרטי כאחות גדולה לנערה עם פיגור קל ולקויות למידה.

היצירה עולה במסגרת אחד משני ערבים בפסטיבל המציגים יצירה ישראלית חדשה של האמנים יוני סוטחי, קזויו שיונורי, שירי לבנדיגר וליאת שבתאי, טליה ביק ויניב יאנו אליאש, טקנורי קוואהרדה.

שוני הוא עניין אוניברסלי

"תחבושת אישית" הוא מופע תיאטרון מחול שמשלב וידאו דוקומנטרי ומבוסס על מחקר שעשיתי במשך המון זמן," מספרת פז. "זה התחיל ממקום אישי, התחושה שאני שונה, ואז חקרתי וראיתי שכולם בעצם מרגישים ככה, וניסיתי לבדוק ממה נובע השוני הזה".

נקודת המוצא היא הניסיון האישי שלך עם אחותך?

"התחלתי ממקום קרוב, עם אחותי שסובלת מפיגור קל. זה משהו שהולך איתי כל חיי, גם בבגרותי. תמיד נתקלתי בדעות קדומות ובהרמות גבה בעניין הזה. אנשים לא ידעו איך לעכל את זה.

"משם עברתי לראיין גם את המשפחה שלי – סבתא, אמא והאחיות – על תחושת השונות שלהן, ואחר כך התחלתי פשוט לצלם אנשים במצב הטבעי שלהם, בלי הכנה מראש.

"צילמתי את כולם – טינאייג'רז, עולים חדשים, כל מי שמצאתי, והגעתי למסקנה שתחושת שוני היא עניין אוניברסלי".


עדי פז (יח"צ)

זו הופעת הבכורה של היצירה?

"לא, המופע עלה בבכורה בפסטיבל 'מחול אחר' 2012 בסוזן דלל. כבר מתחילת הדרך חברתי לאיילון לוי, בחור שלמד וידיאו דוקומנטרי בבצלאל, והבנתי שאני רוצה שהוידיאו לא יהיה דוקומנטרי ממש, אלא שיהיה בדיאלוג עם הכוריאוגרפיה.

"אחרי שצילמנו את כל המרואיינים, ויש עשרות כאלה, החלטנו להישאר קרוב – עם הוידיאו של אמא שלי, סבתא שלי ואחותי. כשאני רוקדת אני מבטאת על הבמה אותן ואותי. אני ללא מילים בתנועה, והן על המסך- מספרות כל אחת את הסיפור שלה על השוני".

בעצם יש כאן סיפור משפחתי.

"גם, אבל לא רק. מצד אחד זה סיפור אישי ומשפחתי ומצד שני הוא גם כללי ואוניברסלי. אני מתעסקת כאן במשהו שכולם מכירים, מזדהים איתו, משהו מאוד פשוט ולא מתיימר – השוני. התנועתיות במופע מאוד צנועה, מאוד סימבולית, ובאה בגובה העיניים. אין כאן שפגטים והנפות רגליים.

"ההשראה שלי הגיעה מהכוריאוגרפית פינה באוש. אני מושפעת ממנה כל כך עד שרואים את זה אפילו אם אני לא מתכוונת. כל התנועות על הבמה לקוחות מתוך סרטי הוידיאו שצילמנו - לקחתי את תנועות הידיים והגוף של המרואיינים ועשיתי מזה מטעמים על הבמה. מתוך המקום הכי אישי שלי אני מאמינה שאני נוגעת במשהו כללי, שקרוב לכל אחד".

 זה מופע הסולו הראשון שיצרת לעצמך?

"כן. פעם ראשונה שאני כוריאוגרפית של עצמי. זה היה לא קל, להיחשף עד הסוף, בלי עין חיצונית. והכוריאוגרפיה היא קשה, דחוסה ברבע שעה. יש כאן כמה רבדים – דיאלוג בין תנועה למסך, בין האישי לכללי, ובין תנועתיות ומלל. בכוונה אתגרתי את עצמי כדי שתיוולד שפה אחרת, אישית ואותנטית שלא מנסה להיות משהו שהיא לא אלא באה מתוך הקרביים, מתוך המשפחה שלי, מתוך עצמי, ומשם מדברת לכולם".

צבועה בודדה

ספרי על הצגת הילדים שבה את מככבת, "השיר של לולה", שתעלה גם היא ב"קליפה אדומה".

"זה מחזה שכתבה אורית ברגמן, שמבוסס על ספר שאיירה וכתבה, וגם הוא מתעסק בשוני. אני משחקת את לולה, צבועה מכוערת שאף אחד לא אוהב. כולם מפחדים מהמראה ומהצחוק שלה, והיא נורא בודדה, עד שהיא פוגשת חולד שפעם היה אמרגן מוזיקלי ודרכו היא מגלה שיש לה קול נורא יפה. זו הצגה מאוד מושקעת עם טקסט מלא הומור, תנועתיות, שירה ומוזיקה מאוד מגוונת".

עם דגש חזק על וויזואליות.

"כן. אורית עיצבה את ההצגה, בשיתוף עם עידית הרמן המנהלת של קליפה, שגם ביימה אותה. הן בחרו להציג משהו מאוד לא קונבנציונלי, סימבולי, של עולם מונוכרומטי בירוק ולבן. זו לא הצגה צבעונית ומלאה נצנצים, והיא משאירה המון מקום לדמיון של הילד. גם הצבועה היא בצבעים של ירוק ולבן וקצת וורוד, מעין סימבוליזציה למשהו אנושי. התפאורה נראית קצת כמו קווים שצייר ילד – כמעט דו מימדי, עם עבודה של צלליות והקרנה.

"אף פעם לא ראיתי דברים כאלה, למרות שהשתתפתי ויצרתי כוריאוגרפיות ללא מעט הצגות ילדים. הם לא מאכילים בכפית, לא נושקים לריאליזם היומיומי. יש רעיון גדול מאחורי האסתטיות הרבה שנובעת מהשקעה בכל קו ותפר".


עדי פז (יח"צ)

הערך המוסף של הפרפורמרים

יצא לך כבר לעבוד עם תיאטרון קליפה?

"לא, זו פעם ראשונה ואני נורא מאושרת מזה. שמתי עין על קליפה כבר די הרבה זמן וסוף סוף קיבלתי את ההזדמנות לעבוד איתם. יש שם שילוב של התיאטרלי, התנועתי והוויזואלי, והמון מקום לייחודיות של כל שחקן. עידית תמיד מחפשת את הערך המוסף של הפרפורמרים. לא מספיק שיהיו שחקנים ורקדנים. בקליפה בוחרים בקפידה אנשים שיש להם גם יכולות אחרות.

"אני, למשל, שרה, יוצרת, כוריאוגרפית וגם מורה למחול, ואת כל זה הבאתי איתי. צבי פטרקובסקי, שמשחק איתי בהצגה הוא גם מוזיקאי, כותב ומלחין. כל אחד הוא עולם בפני עצמו ושונה מהאחרים".

היית שותפה ליצירת ההצגה כשחקנית?

"כן, גם זה חלק מה'אני מאמין' של קליפה, השחקן יוצר לעצמו את הדמות. קיבלנו הנחיות מעידית, וממיכל הרמן שיצרה את הכוריאוגרפיה, אבל היה המון חופש לעצב את הדמות באופן פיזי ומשחקי.

"השחקנים הם חלק בלתי נפרד מהיצירה, ממש לא כמו בתיאטרון ממסדי שבו הבמאי אומר מה לעשות. יצרנו את ההפעלות החיות והבובות, המצאנו חלק מהטקסט, הלחנו חלק מהשירים, ועשינו המון אימפרוביזציות ואלתור".

מה את מפנטזת לעשות בעתיד?

"נורא נהניתי לצלם את הראיונות כשעבדתי על 'תחבושת אישית'. בישראל יש שוני חברתי מטורף בין אנשים, ואני מאוד מחוברת למקום הזה, עם כל הקשיים שיש כאן לאמנים. אם היה לי תקציב הייתי יוצרת מסמך חברתי על שוני וחוסר סובלנות בישראל. הייתי מקימה אנסמבל שמציג מחקר הרבה יותר רחב עם אמירה כואבת.

"אני מאמינה שתפקידו של אמן להשפיע על החברה שבתוכה הוא חי, והייתי רוצה לבדוק מה באמת קורה פה, כי המציאות כאן קשה. יצא לי כבר ליצור לאנסמבל קטן במופע 'פרימיירה' שעלה בפסטיבל "מחול לוהט" בשנה שעברה וזה היה מדהים. אבל הפנטזיה הכי גדולה שלי היא לנהל פרויקט כלל עולמי - אנסמבל בינלאומי שיחקור את השוני החברתי בעולם בכלל וידבר לכל בני האדם, בכל מקום".

עדי פז (יח"צ)

"תחבושת אישית" תעלה במסגרת "ערב יצירה ישראלית 2" ב-22 בפברואר ב-23:00 וב-23 בפברואר ב17:00, 20:00 ו-23:00 והצגת הילדים "השיר של לולה" תעלה בבכורה ביום שישי, ב-13:00  במסגרת פסטיבל קליפה אדומה 2013 (22 בפברואר ועד 5 במרץ 2013) בתיאטרון קליפה בתל אביב. לפרטים וכרטיסים: 03-6879219.