מוזיקה - החוט הפנימי שעושה את פונץ' לפונץ'

טל גורדון פגשה את יוסי בבליקי, סולן פונצ', לשיחה על מחאה, על יקיצה ועל הדיסק החדש

לפגוש את יוסי בבליקי במקרה אחרי ההופעה של פול מקרתני או להיתקל בו בשיטוט של ערב באוהלי המחאה בקיץ ההוא – כל הזדמנות כזו היא מין תחנה שבה אתה עוצר לרגע ומתמלא בחום ובסוג של אמת שכבר לא זכרת שאתה צריך.

את התחושה הזו מקבלים גם מהשירים החדשים של פונץ', להקה שמתנהלת בדרך שנכונה רק לה, והוציאה לאחרונה את "רמז לעתיד", אלבום אולפן חמישי (שישי, אם סופרים את אלבום ההופעה שהוציאו לפני שלוש שנים). בבליקי אחראי על רוב מלות השירים, וחולק עם אלי שאולי, גיטריסט הלהקה, את לחניהם.

את האלבום הזה מוציאה הלהקה בשנתה ה-22. שנות להקה הן משהו שדומה יותר לספירת שנות כלב לעומת שנה אנושית. אותו שיטוט שהזכרתי בין אוהלי המחאה מנשב גם בין שירי האלבום החדש, שמערבבים בין הפרטי לכללי, בין העבר לעתיד ובין החלום ליקיצה, שלא בהכרח מגיעה.

לקבל איזו מסגרת לדמיון

"בלילה ההוא התעוררנו/ כנראה שבאותה השעה/ כנראה שמאותו החלום/ וכנראה שבאותו החדר/ ויצאנו לסלון/ משפשפים עיניים/ אבל לא בגלל שהעיניים שלנו היו אדומות/ והתחלנו לשאול את כל השאלות שחיכו כל-כך הרבה זמן/ האם העולם הוא גלגל?/ האם הצעירים רעבים? מה עם ניצולי השואה? ומה שלום עובדי הרכבת? האם האהבה תנצח? האם הסיפור אמיתי? של מי המדינה הזאת בכלל? למי הכינרת שייכת?"("בלילה ההוא התעוררנו", מלים: יוסי בבליקי, לחן: אלי שאולי ויוסי בבליקי)

"דרך העבודה על האלבום הזה, וגם על אלבום האולפן הקודם שלנו, 'פינוקיו', היתה שאלי שאולי [גיטריסט הלהקה והשותף המוזיקלי של בבליקי מאז שנות ה-80] היה מביא לי קטעים אינסטרומנטליים שהוא עשה בעצם לאלבום שלו", מספר בבליקי.

"הוא הביא לי אותם בהתחלה כדי לחוות דעה עליהם, ואז התחיל אצלי תחביב של לכתוב על הקטעים האינסטרומנטליים שלו מלים ולחנים. זה נתן לי איזה גבולות. כבר דיברנו פעם על הכיף הזה של לקבל גבולות, קירות, לקבל איזו מסגרת לדמיון".

אם החלק העיקרי של היצירה הוא בינך לבין עצמך עם המלים ובינך לבין אלי עם הלחנים, איפה נכנסת הלהקתיות לתמונה?

"כשבאנו לעשות את האלבום הזה היה ברור לנו שהחוט הפנימי שעושה את פונץ' לפונץ', ולא לעוד אלבום סולו שלי עם החברים הטובים, הוא שמדובר בעבודה משותפת של אלי ושלי בהלחנה, ואחר-כך מגיע הקטע של הלהקה, שב'רמז לעתיד' התבטא קצת אחרת ממה שאנחנו מכירים מפעם, כשעבדת על אלבום כמה וכמה שנים, הוצאת לו באולפן את הנשמה ואז הלכת להופיע איתו, וזה נשמע הכי טוב.

"לפני שלוש שנים הוצאנו אלבום בהופעה ומאוד אהבנו את האאוט-פוט שלו, אז חשבנו הפעם לשחק מין להקה כזאת שהמאסטר-טייפ שלה היה להקה אגדית שאני מאוד ממליץ עליה ונקראת Booker T and The MG's, שזה היה מבחינתנו ההרכב שאנחנו שואפים לשחק אותו: זה הרכב שהיה מתכנס פעמיים-שלוש בשבוע, מביאים איזה שיר חדש, צ'יק צ'ק מקליטים, ומחר זה כבר ברדיו.

"אז הקטע ב'רמז לעתיד' היה להכניס לאולפן את הדברים שאנחנו אוהבים בהופעות, כמו המיידיות, הראשוניות, העובדה שאם אחד טועה כולם אכלו אותה, זהו, מנגנים. טעית – אוכלים אותה, התחושה הזאת שבקושי כתבת את השיר ואתה כבר רץ לרמקולים לשמוע אותו, אלה דברים שאין להם תחליף לטעמי, רק בלי שנירק ערק על הקהל שלנו, כלומר עם איזה מקום של אולפן, מקום יותר אלגנטי, פחות מבקש את האהבה שלך כמו בהופעה.

"ובאמת מהבחינה הזאת זה האלבום הראשון של פונץ' שממש הקלטנו כמו חזרה באולפן. עשינו הרבה חזרות, זה כן, בהתחלה הקלטנו באולפן של 'אחד חלקי אחד' בניר-צבי, אחר-כך ראינו שהכי נוח לנו לנגן ולהקליט באולפן שאנחנו עושים בו חזרות, שזה 'פופיק', ופתאום התחילו לקרות לנו הדברים שתמיד חולמים עליהם, כמו שעשו בשנות ה-50 וה-60. פתאום הטייק הקסום הזה שהיה בחזרה מתערבב בשירים.

"זה בפירוש אלבום שהוא עבודה של להקה הרבה יותר מאשר עבודה של הפקה. אני לא יודע אם זה האלבום הכי טוב של פונץ', אבל מבחינת הנאה זה האלבום שהכי נהניתי לעשות, ואני חייב להודות שמי שהוביל את העניין הזה היה בועז כהן [קלידן הלהקה שהצטרף אליה לפני כעשר שנים], שמה שעמד לנגד עיניו היה ההקלטות של 'הכבש ה-16'. הוא תמיד היה מספר שהם עשו שם שבועיים חזרות, ואז הקלטות של יומיים-שלושה וזהו. החזרות היו טובות".

להקת פונץ' (צילום: אילן בשור)

שאלות יפות, רעות, מטופשות

"דור אילם/ הכלבים יודעים לנבוח ולפעמים לשאוג/ הקופים יודעים לשמוח כשצריך לדאוג/ המלים מתעוררות כשנהיה חשוך מאוד/ וכנראה שנהיה פה חשוך.// לא יעזור לך קול יפה/ לא תעזור לך גזרה מושלמת/ לא יעזור לך השתלת שיער/ אנחנו תקועים באותו החלום/ התעוררנו מאותו חלום/ ויצאנו מאותו התדר/ ונכנסנו לאותה שדרה/ משפשפים עיניים/ אבל לא בגלל שהעיניים שלנו היו אדומות/ והתחלנו לשאול את כל השאלות שחיכו כל-כך הרבה זמן" ("בלילה ההוא התעוררנו", מלים: יוסי בבליקי, לחן: אלי שאולי ויוסי בבליקי)

אני זוכרת שדיברנו באותו קיץ בין האוהלים אז על זה שהמוזיקה לא מגיבה בזמן אמת למה שקורה.

"אני חושב שהתחושה באוהלים היתה מאוד אמביוולנטית. מצד אחד הלב התפעם, בהחלט. אם יש לך לב ואתה רואה את זה, הלב מתפעם. כתבו על זה מספיק ואין מה להוסיף. מצד שני, היתה תחושה שהמוזיקה מתה. היתה תחושה שכל הדברים שאומרים הם נכונים, אבל הם לא נאמרים במוזיקה הנכונה.

"הלחן של הסלוגן הזה של 'בדם ואש נפדה אותך שאהיד', את יודעת, 'העם דורש' וכל זה, כבר התחברו אליו כל-כך הרבה גסויות של רגשות אנושיים, כמו מלחמה, כמו דם, ואני חושב שהוא הפך להיות הסלוגן המוליך בגלל התקווה לסחוף אחריך את העם, מה שנקרא. אני לא מאמין ב'לסחוף אחריך את העם'. אני מאמין בלחן טוב. מאז שאני זוכר את עצמי, כשניסיתי לסחוף אחרי את העם זה הביא צרות צרורות, אבל לחן אחד טוב מביא דברים טובים מאוד .

"אז אני מסתובב שם עם ילדי הבוגרים שבאתי להראות להם, או שהם באו להראות לי, את המהפכה, וכשאנחנו מסתכלים על זה וממציאים כל מיני סלוגנים אחרים, או לחנים אלטרנטיביים, או מלים אלטרנטיביות ללחן המשומש הזה, אנחנו מתחילים להרגיש קצת לא נוח, קצת מגרדים במכנסיים... אבל זה בסדר, אני לא נגד, אני מאוד בעד. בסופו של דבר גם לשינויים יש אבולוציה. בהתחלה איבר אחד של הגוף צורח, אחרי זה השני מצטרף, אחרי זה השלישי, זה לוקח זמן, זה הגיוני.

"אז כן, זה השפיע. לא השפעה מכרעת, זה לא 'אלבום האוהלים', זה לא רשומון של אוגוסט לפני שנה וחצי, אבל אני אגיד לך מה הכי מצא חן בעיני שם בקיץ ההוא: העובדה שאנשים לא התביישו לשאול שאלות. אחד הדברים שלטעמי אנחנו לא מרבים לעשות, וזה חבל. כי זה כיף וזה מפתח, אחד התענוגות היותר גדולים שניתנו לאדם בעולם הזה זה לשאול שאלות, לשאול מה ומי ואיך.

"יש לי תוכנית שבועית שלמה כזאת עם גיא חג'ג' ברדיו 'מהות החיים', שבה כל מה שאנחנו עושים זה שואלים שאלות, לא מחפשים את התשובה אפילו. והתחושה היתה שמחוץ לסלוגנים ולהופעות שהיו שם, שהיו מאוד נחמדות, היתה הרגשה שבשטח, למטה, אנשים מתחילים לשאול שאלות. שאלות יפות, רעות, מטופשות, מקסימות, וזה לטעמי היה החלק היותר מעניין, ומשם אני מגיע לאלבום הזה".

ילד שלא מסוגל ללכת לישון

"האם חלומות מתגשמים?/ האם הכאב הכרחי? האם יש טעם בבתי-הספר/ במתכונתם הנוכחית? האם הידע עוזר?/ האם יש בכלל ידע?/ האם הפינוק הוא נזק?/ האם הגאווה היא הנזק?// דור אילם/ הכלבים יודעים לנבוח ולפעמים לשתוק/ הקופים יודעים לשמוח כשצריך לדאוג/ המלים משתוללות כשנהיה חשוך מאוד/ וכנראה שנהיה פה חשוך// האם חלב זה בריא?/ האם המחירים ריאליים?/ האם אנחנו כולל גם אותי? / האם אנחנו מחייב אותי?/ האם רחמנות היא זיוף?/ האם אלימות היא אופציה?/ האם א"ד גורדון טעה?/ האם אפשר להיות טובים בכוח?"
("בלילה ההוא התעוררנו", מלים: יוסי בבליקי, לחן: אלי שאולי ויוסי בבליקי)

הדיבור ב"שטח", אם הזכרת אותו – שמבחינתי זה להיכנס למונית ולקשקש עם הנהג למשל – הוא שעומדת בפתח מחאה נוספת, הפעם דווקא אלימה הרבה יותר.

"אני מכיר את הדיבור הזה, תהיה עוד מחאה, אלימה יותר או פחות, השאלה האמיתית היא אם יש איזה רצון פה ללכת ולהביא אותה למשהו פרקטי. כי יש איזה רומנטיקה של מחאה, שאני אוהב אותה, היא מצוינת, אבל בסופו של דבר צריכים להאכיל פה ילדים, ואנשים ומבוגרים, ולתת להם חלום, תקווה, ולנהל דיון פרקטי שאני מקווה שהמחאה הבאה תביא אליו. זה מאוד חסר".

התפאורה שניצבת מאחורי ובתוך השירים החדשים היא תחושת המתוך שינה, החלימה, ולא במובן המתוק והנאיבי של החלום, אלא במובן הכמעט מטריקסי שלו, של דברים שקורים בלי לקרות באמת.

"זה דבר שתמיד עניין אותי, ובאלבום הזה התחלתי להיכנס אליו עוד יותר. למה צריך שינה, מגיל קטן שאני ילד שלא מסוגל ללכת לישון בקלות ולא מסוגל להתעורר, המעברים האלה בין לבין מאוד עיניינו אותי. ואז העובדה המדהימה שאתה קולט שכל האנשים סביבך, וגם אתה, רוב הזמן ישנים בערות, ישנים בחיים".

מה זה אומר?

"זה אומר שאם את נוגעת בי במקום מסוים שאמור להוציא אימפולס מסוים, אני אוציא אותו. תגעי באדם ישן ותמצאי שהאינסטינקטים שלו עדיין עובדים, תגעי באדם ער וגם תמצאי שהאינסטינקטים שלו עובדים. תוסיפי לזה את העובדה שאנחנו חיים באיזה עידן עכשיו שהוא לגמרי ישן: הסיקסטיז, בית שני, מרוקו, בן-גוריון, השבט האבוד, השבט החדש, כל אחד מחזיק מאחוריו איזה חלום מאוד מפואר, ואיזו שהיא תפיסה עמומה שכל הדברים הלכאורה חסרי משמעות לחלוטין שהוא עושה יום ולילה הם איזושהי אמת באמת גדולה שתתגלה יום אחד, שהם איזה רצף של פעולות מאוד פרוזאיות שאנחנו עושים וחושבים, במציאות במובן היותר רחב שבה אני חושב ש'רמז לעתיד' מטפל.

האלבום הבא שאני הולך לעשות ייכנס לרזולוציה של באמת מה קורה מתחת לעור של המציאות הזאת. מה קורה לי, ולא לחברה שלי. ואת זה אני כותב כרגע".

היינו בהריוניות טרייה ככה

ואם נחזור למציאות הנמצאת במודע כלשהו,תוך כדי שאתה מדבר אני שומעת אותך מנשק את התינוק החדש שלך ברקע...

"בזמן הכתיבה של האלבום היינו בהריוניות טרייה ככה, ומפתיעה מאוד. זה הילד הרביעי שלנו, אחרי בת 18, בן 14 ובת 7, ואנחנו כבר לא צעירים כל-כך... וזו היתה בהחלט הפתעה מקסימה. כל היום מיששנו ובדקנו אם היא באמת הולכת לקרות".

ככה שהחיים מוצאים אותך עכשיו ערני רגשית מכל כיוון, כל החושים עובדים פתאום.

"כן, נכון, כל החושים, הפיזיים והנפשיים".

אלבום חדש וילד חדש, זה לעבור לעולם חדש.

"אמרת את הכל. עולם חדש לגמרי. יש איזה עניין כנראה שההיגיון תופס שזה הולך להיות האלבום הלא אחרון שלי, אבל הילד כנראה האחרון, ופתאום, ברגע שאומרים למישהו שנפרדים ממשהו, כל רגע ורגע מקבל את הממדים המיתיים שהוא אמור לקבל מראש, ואין מה להוסיף, אני חושב".

אולי רק עוד מלה על ההופעות המתוכננות?

"הופעות מאוד ממוקדות. יש איזו נטייה שאני מבין אותה, גם אני הייתי שם המון שנים, לצאת להופעות איפה שרק אפשר, להרים כל אבן על אבן, ואני קצת ירדתי מזה בשנים האחרונות. קודם כל בגלל הסיבה שבאופן טבעי, בגלל ההיסטוריה שפונץ' מושכת, הקהל שבא להופעות רוצה לשמוע עוד ועוד מהישן, והזמר רוצה לשיר את החדש, את יודעת...

"בגלל שאני בנאדם חם, אני לא בנאדם שנלחם עם קהל, אני לא בא לתת הופעה ולהעניש מישהו, וזה קצת נשמע לי דבר והיפוכו להוציא אלבום חדש ואז להתחיל עוד פעם לטרטר את 'עדינה' ו'נדמה שישוב', אז אנחנו סלקטיביים.

"עשינו השקה נהדרת בתל אביב, נעשה את עשן הזמן, את הצוללת בירושלים, סגרנו עכשיו חיפה, והכל מאוד סלקטיבי, כדי שאפשר יהיה באמת להביא את החומרים החדשים, את המחשבות החדשות, ולהביא אותם לבמה בצורה שהיא אמיתית".

ההופעות הבאות של הלהקה יתקיימו ביום שני, 11 במרץ 2013, ב-21:30, בעשן הזמן, באר שבע. לפרטים: 077-7644218; וביום חמישי, 2 במאי 2013, ב-22:00, בצוללת צהובה, ירושלים. לפרטים: 02-6794040.