חיוניות אדירה

יפה לראות פנים מחייכות ושמחות אחרי מופע של מחול- וכך נראה הקהל עם סיום המופע של להקת קאפיג מברזיל לכוריאוגרפיה של היוצר הצרפתי-אפריקאי מורד מרזוקי.
 
איך אפשר לא לשמוח למראה  11 גברים צעירים הרוקדים היפ הופ במשך קרוב לשעתיים, כשגופם והמחול נראים כשייכים לגמרי זה לזה, וכאילו אי אפשר שלא ירקדו.

היפ הופ הוא סגנון  מחול אקרובטי ומלא כח שהחל כתרבות רחוב  בעיירות הפחונים של ריו דה ז'נירו בברזיל. כמו להקות הברייקדאנס שתפסו את מקומן של קטטות רחוב בניו יורק גם ההיפ הופ הוא  מחול של זעם  וביטוי שבא ממצוקה, שעצם הביצוע שלו והשליטה בו מעבדים את הזעם והופכים אותו לדבר אחר, מרהיב, מלא שמחה, שבו המבצעים זוכים לתחושת ערך עצמי ולתשואות הצופים, המרגישים שאם רק יתאמנו יוכלו גם הם להיות חלק מהריקוד.

כז'אנר חסר גינונים, וירטואוזי ומקורי בתכלית ובעל חיוניות אדירה החלה אמנות רחוב זו להזין את המחול הבימתי. אם בשנים הראשונות, בעיקר בצרפת, הנערים נלקחו ממש מן הרחוב כסוג פעילות חברתית חינוכית, לאט הפך הז'אנר למוכר, לרשמי, כזה שנלמד בבתי ספר למחול, כזה שכוריאוגרפים יוצרים עבורו עבודות בימתיות. 
 

אגווה (צילום: מישל קוואלקה) 

השאלה היא מה קורה במעבר הבלתי נמנע הזה ממה שיש בו זעם והתרסה למופע בימתי מעוצב, האם הרקדנים  המקוריים של ההיפ הופ מסוגלים באמת ללמוד ולשלוט בסגנונות אחרים, ואיפה נכנסת המלה ניכוס לתוך היצירה החדשה שהקהל עומד ומריע לה בסופה.
 
בסיום המופע, בהדרן המתמשך,  הרקדנים הברזילאיים, אחרי שסיימו להיות ממושמעים וארוזים בכוריאוגרפיה שלכאורה איננה שפתם האמתית, טרפו פתאום את הבמה והראו את מה שהם באמת- פרפורמרים מדהימים בלי צורך לספר סיפור פראי או ריקוד, פשוט אקרובטים עוצרי נשימה. 

"אגווה", צילום: מישל קוואלקה

סכנה של זיוף
 
בתכנייה- שראויה לכל שבח - כתב עופר טוריאל מפיו של מרזוקי, איש קרקס לשעבר ורקדן היפ הופ בעצמו שהוא מעונין ברב תרבותיות, בשבירת גבולות. ואמנם בפס קול של היצירה agwa נשמעת מוזיקה פרה-קלאסית, מוזיקה אלקטרונית, ג'אז, פופ, שיר עם רוסי. המוח הולך לאיבוד בין התקופות, המקומות והכתובות של הריקוד הזה וזורם עם מה שנשאר.
 
ומה שנשאר מורכב משני חלקים. החלק הראשון, החשוב, הוא הרקדנים המדהימים, הריקוד שלהם והנכונות הסלחנית שלהם לשתף פעולה עם יוצרים אחרים. החלק השני הוא הניסיון לבינאום המחול הזה, שעם כל כוחו ופראותו  יש בו משהו תמים ואולי שביר, ידע עמוק, ומסירות, והוא אכן ניתן לערעור.
 
ביצירה הזו היו משחקים ותבניות עם כוסות פלסטיק שבהן מים; היו  מבנים כוריאוגרפים מורכבים לפי הספר; היה מחול אטי, דתי-רוחני כביכול,  שהרגיש זר לגופם של הרקדנים; היו קטעים סימטריים בתאורה מושלמת שתעתעו  בתפיסת החלל, קצת כמו אצל "פילובולוס"; היו גם כניסות ויציאות מתוזמרות היטב, ריקוד עם שכמיות פלסטיק מואר לתפארה ועוד ועוד, מלוא הסל.

"אגווה", צילום: מישל קוואלקה  

במעבר הזה של אמנות שצמחה מהרחוב לעבר קהל מעודן  יש כאמור סכנה של זיוף, של ריכוך העילגות המסוימת,  הנוגעת ללב, של מישטור. כך שזה היה אמנם יופי של מופע: רקדנים-מבצעים גדולים, הומור ואקרובטיקה מרשימה אבל גם צל של צער על איך בייתו באופן קצת שטחי ורב אפקטים, את הפראות רבת היופי הזו.