מוזיקה - "חלום שלא העזתי לחלום" – שיחה עם אלה מילך-שריף

אלה מילך-שריף, כלה טרייה של פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים, עסוקה בימים אלה בפרויקטים שונים שהמשותף לכולם הוא חיבור בין מוזיקה למילים.

המילה המושרת

הידיעה על הזכייה בפרס ראש הממשלה להלחנה הגיעה לאלה מילך-שריף בעיצומה של עבודה בלוח זמנים צפוף במיוחד. הפרס, שבנוסף להכרה ביצירתה גם מזכה אותה בשבעים אלף שקלים, מגיע בתקופה שבה הפעילות המוזיקלית שלה מתכווננת אל המילה המושרת, או אל המילים המתנגנות.

פריצת דרך, שלא לומר שיא מעניין וחדשני, לדידי לפחות, היה אימוצה של האופרה שלה, "צחוק של עכברוש" על-ידי התיאטרון הקאמרי לחיק החמים של לוח הצגותיו לקהל. במקביל להכנות לקראת החזרת האופרה לבמה, קוראת מילך-שריף טקסטים לקראת חיבורה של אופרה לילדים וכן עתידה היא לחבר מוזיקה להצגה על המשוררת מרים ילן-שטקליס.

באוגוסט הבא (2006) תושמע בהשמעת בכורה יצירה חדשה משלה בפסטיבל צ`טקואה בצפון מדינת ניו יורק. שוב מילים. זו יצירה לזמרת ולרביעייה קאמרית על פי מחזור שירים שכתבה רופאה, חולה בסרטן השד, במהלך הטיפולים. ג`נין הולי, הזמרת שתשיר את היצירה היא שהכירה בשנה שעבר בין הרופאה לבין מילך-שריף.

"אני חשה היטב את העברית במוזיקה שלי"

- יש הסבר לכך שיצירותיך, לפחות בעת האחרונה, הן תלויות מילים, תלויות במדיה חוץ-מוזיקלית?

"היו תקופות שהן הלחנתי מוזיקה לכלים בלבד. אבל המילים היו שם מן ההתחלה. אני עוסקת במוזיקה מגיל 12. גדלתי בבית בו המוזיקה היחידה שהייתה באוויר הייתה מוזיקה קלה. למדתי לנגן בפסנתר. ומגיל צעיר התחלתי לחבר מוזיקה. בהתחלה אלה היו שירים.

בצה"ל הייתי בצוות הווי פיקוד מרכז וחיברתי גם שם מוזיקה לשירים. אחד מהם, `אי שם בבקעה`, עדיין מושמע. ללימודי מוזיקה מסודרים הגעתי רק אחרי הצבא. נרשמתי לאקדמיה ולקחתי שיעורים פרטיים בהלחנה אצל צבי אבני, כי הוא לא לימד באקדמיה באותו זמן. לצד הלימודים המשכתי לשיר".

השירה של מילך-שריף עברה מן הפופ במדים, להופעה מקצועית במקהלת "זמרי קאמרן" שאותה ניהלה, לצדו של המנצח אבנר איתי. לפני זמן לא רב יחסית היא שבה להופיע כזמרת, לצד היותה מלחינה.

הקריירה האישית ממקמת את ההגה המילולי במקום חשוב. "אני אוהבת את הקול האנושי. את השילוב של קולות לכלים. שרתי כל השנים - ממוזיקת רנסנס ועד לפופ ולמוזיקה חדשה. לכן גם באופרה היה לי קשר עם `הזמרים שלי`. תוצאת הקרבה שלי ניכרות בתוצאה הסופית. ההתעסקות שלי היא בעיקר בשפה העברית. אני חשה היטב את העברית במוזיקה שלי. כזמרת אני יודעת שעברית, בתחום האמנותי או הקלאסי, אינה שפה קלה לזמרים. ובכל זאת, עבורי ההלחנה בשפה הזאת קלה לי, באה לי באופן טבעי. נולדתי לשפה הזאת ומה שאני כותבת נשמע כך ולחלוטין לא מאולץ".

לא רק עברית

ועם זאת, מילך שריף לא מלחינה רק עברית. מלבד הפרויקט המשותף שלה , באנגלית, עם ג`נין הולי גם יצירתה "ואולי השמים ריקים" לא נכתבה למילים בעברית בלבד. את היצירה הזו הלחינה מילך-שריף בעקבות יומן בשם זה שכתב אביה, ד"ר ברוך מילך, לאורך שנות המלחמה. היומן מתעד את חייו ואת מותם של אשתו הראשונה ובנו של מילך.

היומן נותר בפולין, ובמשך שנים נעשו מאמצים לאתרו ולהביאו לישראל. בסופו של דבר הגיע כתב היד ארצה ואחותה של אלה, חוקרת התיאטרון שוש אביגל ז"ל, ערכה אותו לספר. שוש אביגל נפטרה ממחלת הסרטן ולא הספיקה לשמוע את היצירה המולחנת, שהוקדשה לזכרה.

" חשוב לי שהקהל, בכל מקום שהיצירה תבוצע בו, יבין את הטקסט ויחוש קרבה אליו", אומרת מילך-שריף, " מסיבה זו קיימים בנוסף לנוסח המקורי בעברית, גם נוסחים בפולנית, אנגלית, צרפתית וגרמנית".

"נלחמתי על כל צליל ביצירה"

כאמור, היצירה שהעמידה את אלה מילך-שריף מחדש באור הזרקורים היא האופרה "צחוק של עכברוש" לטקסט של נאוה סמל. ספרה של סמל, עוסק בשואה, מזוויות ראיה שונות. במרכז העלילה - מעשה שהיה בשואה, ילדה יהודייה מסתתרת בבור אצל איכרים פולנים והופכת לקרבן אונס מתמשך של בן האיכרים, כשידידה היחיד במהלך שהותה בבור הוא עכברוש.

הסיפור מסופר מכמה נקודות בזמן – זמן התרחשותו במלחמת העולם השנייה, כ- 60 שנה אחר כך כשהילדה כבר הייתה לסבתא וסוף המאה ה- 21 - תקופה שבה ממוקם סיפור המסגרת.

"מה שתפס אותי בקריאה הראשונה של הספר, והעלה את המחשבה שמן הספר הזה ניתן ליצור אופרה הוא הפרק השלישי, פרק השירים, שמפרסמת סבתא באינטרנט" מספרת מילך-שריף. "מכאן באה ההתקשרות שלי עם נאוה סמל, שהייתה מופתעת מעצם הרעיון להפוך את הספר הזה לאופרה. יחד יצרנו את הסיפור שיקבל ממדים בימתיים תוך שמירה על כך שהכל יבוא מתוך החומר ולא בהחלטות שרירותיות.

"התחנה הבאה הייתה העבודה עם עודד קוטלר שהיה פתוח ובעיקר נדיב וצנוע ביחס לטקסט ולמוזיקה. כן, כמובן שהיו מאבקים וויכוחים. אני נלחמתי על כל צליל ביצירה. אבל בסופו של דבר באותם מעט מקרים שעודד ביקש לקצר נוכחתי בתשעים ושמונה אחוזים שהדרישות שלו היו מוצדקות. מכאן כבר הייתה העבודה עם הזמרים, המנצח, המקהלה.

"האופרה עלתה והיא בשבילי חלום שלא העזתי לחלום. הביקורות היו טובות. הקהל ביקש לראות את האופרה והיצירה שולבה בלוח העבודה של התיאטרון הקאמרי והיא תועלה בחודשים הקרובים עוד עשרים וחמש פעמים, מתוכן שלוש פעמים בבית האופרה הסמוך ועוד תועלה בפורמט גדול יותר עם תזמורת סימפונית ולא קאמרית עם תזמורת סימפונית חיפה".

לחיות עם מנצח ומלחין

- איך נראה תהליך ההלחנה שלך? האם את שומעת התיזמור מן הרגע הראשון או שקודם צומח נושא ליד הפסנתר ומקבל גיבוש בשלב שני?

"זה משתנה. כשיש לי זמן, אני מעדיפה לכתוב ליד הפסנתר. בשלב שני אני ניגשת למחשב. ומתזמרת. כשאני יותר לחוצה בזמן, אני ניגשת ישר למחשב. אני מתחילה עם הפסנתר והתזמור בא בהמשך".

- העובדה שאת חיה בבית אחד עם מלחין מנצח (נעם שריף) יש לה השפעה על עבודתך?

"זה די מובן מאליו. המוזיקה שאני מחברת בשנים האחרונה ספוגה בחיים המשותפים עם נעם, כמנצח וכמלחין. זה סוג כתיבה שלא היה קודם לכן. כמובן שכל זה משולב בחיי בית וזה לא רק נעם, יש גם שני בנים".

ב- 30 ביוני, ב- 17:30 יתקיים טקס הענקת פרסי ראש הממשלה למלחינים בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ברח` שטריקר בתל-אביב. הזוכים הנוספים בפרס הם דינה סמורגונסקיה, גד אברהמי, ארי בן-שבתאי, אבי לייבוביץ` ורונן שפירא. ינוגנו יצירות של הזוכים בפרסים. הכניסה חופשית.

"צחוק של עכברוש" – מועדי מופעים