"בוריס גודונוב", שתעלה השבוע באופרה הישראלית, היא אופרה מרתקת, מוזיקלית, דרמטית והיסטורית.
היצירה נוגעת בהיסטוריה האמיתית של רוסיה, בחרוזי שירתו הנפלאה של אלכנסדר פושקין, בפוליטיקה הרוסית בזמנו וכמובן במוזיקה הייחודית של מודסט מוסורגסקי, שכתב, חזר ותיקן לפי הוראות השלטונות. אחרי מותו נדרשו לשיפוצים מלחינים לא מעטים עד שבתי-האופרה שבו והציגו את האופרה בנוסחה המקורי.
כילכל את צעדיו ברוח ריצ'רד השלישי
בוריס גודונוב, שנולד בסוף המאה ה-16, היה צאצא לשושלת של נסיכים טטארים מנאמני השליטים במוסקבה. הוא התקרב למלכות בעיקר כאשר הצאר איוון האיום (לאחר שנשא אשה שביעית) השיא את בנו פיודור לאחותו של גודונוב. לא בדיוק קרבה משמעותית, אבל גודונוב לא היה צריך יותר. פיודור הצעיר לקה בשכלו, ולכן מינה הצאר מועצה שתעזור לו לשלוט.
לפיודור לא היו יורשים ישירים למעט יורש אחד, בינתיים ילד. גודונוב כילכל את צעדיו ברוח ריצ'רד השלישי וחיסל את מי שעמדו לפניו בתור לקבל את השלטון. בסופו של דבר, בתחילת המאה ה-17, נותר המועמד היחיד והיה לצאר של רוסיה. הוא חיסל שושלת צארית אחת ותיכנן להיות הראשון בשושלת הבאה.
גודונוב ההיסטורי הספיק לעשות מפעלים מבורכים לטובת המדינה, אלא שאנחנו בדרך כלל זוכרים את השליטים ההיסטוריים באמצעות האמנות. המחזה "בוריס גודונוב" משל אלכסנדר פושקין מספר בעיקר על השליט שהרג גם את הילד שאמור היה לרשת את השלטון, מעשה ששב וטורד את רוחו של גודונוב.
או אז מופיע מתחזה הטוען לכתר, ומרגע שהוא צץ ומגייס לעזרתו את צבא פולין, שכנתה של רוסיה ממערב, ופולש למדינה, מאבד גודונוב את שפיותו, ואת חייו.
קריאות ההתפעלות של הקהל נשמעו היטב
מחזהו של פושקין חובר בשנת 1826 ונקרא על-ידי רבים, אבל הצאר הרוסי במאה ה-19 אסר את העלאת המחזה. ההיתר ניתן רק כעבור 40 שנה, כשפושקין עצמו לא היה בחיים. מוסורגסקי התלהב מן הרעיון להלחין את המחזה המדובר. הדרמה הגדולה תאמה לאמונתו האמנותית ש"ביצירה חייבים לדור בכפיפה אחת דרמה מוזיקלית והחיים עצמם".
מוסורגסקי, שחיפש נושא שיפרוץ לתודעת רבים, ראה ביצירה אתגר, ובהתבססו על המחזה המקורי בתוספות ושינויים, יצר דרמה ראשונה שהתמקדה בדמותו של גודונוב בלבד, מן הרגע שהוא עולה לשלטון ועד מותו.
הדרמה המוזיקלית הוגשה לוועדה הקיסרית, שפסלה אותה בטענה שאין אופרה ללא גיבורה אשה. מוסורגסקי ניגש למלאכה והוסיף עוד תמונה המתרחשת בפולין: המתחזה הטוען לכתר מחזר אחרי בת אצילים פולנייה, שתינשא לו כדי שברבות הימים היא ומדינתה ישלטו באמצעותו ברוסיה הגדולה.
"בוריס גודונוב" (צילום: יוסי צבקר)
היצירה הוגשה מחדש לשלטונות, אלא שעכשיו צצה בעיית התזמור: מוסורגסקי נחשב למהפכן. מלחין אחר, ניקולאי רימסקי-קורסקוב, התגייס לשיפוצים. סוף-סוף זכתה האופרה באהדת הקהל הרוסי.
מאז ועד היום נדרשו לשינויים עוד ועוד מלחינים. מי שהפיץ את האופרה במערב בשעתו היה זמר הבס פיודור שליאפין, שגילם את דמות הצאר בוריס בבתי-אופרה רבים בעולם. בישראל האופרה "בוריס גודונוב" פתחה את המשכן לאמנויות הבמה לפני יותר מ-19 שנה. ההפקה היתה בבחינת אמירה שניתן להפיק יצירה אופראית גדולת ממדים בכוחות מקומיים.
למעט הבמאי הגרמני יוהנס שאף, כל צוות המעצבים היה ישראלי: המנצח גארי ברתיני, רוני תורן בתפאורה, בוקי שיף בתלבושות (קריאות ההתפעלות של הקהל בעיקר בסצינה הפולנית, עם בגדי הכסף של האצולה וגלימת ההכתרה הזהובה של גודונוב, נשמעו היטב באולם), התאורה של בנצי מוניץ והכוריאוגרפיה של אמיר קולבן.
בכל פעם מגלה בתפקיד פנים חדשות
בין הזמרים באותה הפקה היסטורית היתה גם רמה סמסונוב, שנפטרה לפני כמה חודשים. סמסונוב סימנה ציון דרך כזמרת האופרה הראשונה שנולדה בישראל ופותחת את הבית החדש.
ההפקה גם ביססה את הקשר רב השנים עם זמר הבס הגיאורגי פאטה בורצ'ולאדזה, שהופיע עוד קודם בתל אביב, אבל כאן התקבע מעמדו אצל כותל המזרח של אופרה הישראלית והוא שב ופוקד אותו לעתים מזומנות, כמו גם בהפקה הקרובה.
בורצ'ולאדזה עצמו שר את התפקיד יותר מ-170 פעמים על במות רבות בעולם, ולדבריו, הוא תמיד רואה בו את הגיבור הטרגי שמותיר אחריו הרבה סימני שאלה. עוד מציין בורצ'ולאדזה שעל אף ששר את התפקיד פעמים רבות, אינו יכול לומר על אף ביצוע שהוא הביצוע המושלם, משום שבכל פעם הוא מגלה בתפקיד פנים חדשות.
גם כיום, כמעט 140 שנה אחרי הצגות הבכורה ברוסיה, נוהגים להציג נוסחים שונים של האופרה. לכן, כששאלתי את המנצחת קרי-לין וילסון אם זו הפעם הראשונה שהיא מנצחת על "בוריס גודונוב", ענתה: "תלוי על איזה נוסח אתה מדבר. כאן בתל אביב אני מנצחת פעם הראשונה גם על המערכה הפולנית. דווקא בפולין, שם ניצחתי לא מזמן על האופרה, הבמאי טרלינסקי (שביים בתל אביב את 'מדאם בטרפליי' ואת 'פיק דאם') בחר להציג את הנוסח המקורי, שבו אין תפקיד מרכזי לאשה".
יש יתרון לנוסח המוקדם של מוסורגסקי?
"זהו נוסח מתומצת יותר, פחות עלילות משנה, ולכן האופרה היא לכאורה פחות היסטורית ויותר פסיכולוגית. ההתמקדות בתהליך אובדן השפיות של בוריס מרתקת. הנוסח השני הוא של מעמדים גדולים ומוסיף מוזיקה לא מעטה".
"זה בהחלט נוח מאוד כששולטים בכלי"
וילסון שבה זו הפעם השלישית לאופרה הישראלית. בין לבין גם ניצחה על תזמורת ירושלים. וילסון, קנדית מן החוף המערבי, עשתה את לימודי המוזיקה בבית-הספר ג'וליארד עם ולצד לימודי כינור, פסנתר וחליל, וגם ניצוח. "זה בהחלט נוח מאוד כששולטים בכלי. כאשר צריך להעיר לנגן בתזמורת, הוא מבין שאני מכירה את האפשרויות ואת המגבלות של הכלי".
יש לך יחס מיוחד לדרמות האופראיות הרוסיות?
"בהחלט, אפילו יחס מיוחד מאוד. קרוב לוודאי שזה אצלי בגנים. אני צאצאית למהגרים מאוקראינה שהגיעו לקנדה. אני יודעת רוסית, והרומנים הגדולים של טולסטוי ודוסטויבסקי והשירה של פושקין מדברים אלי מאז ומתמיד. לכן, עם כל אהבתי לאופרות של ורדי וואגנר, אני מרגישה קשר עמוק למוזיקה הרוסית".
"בוריס גודונוב" (צילום: יוסי צבקר)
את הנוסח של הבמאי הגרמני פרידירך מאייר-אורטל קיבלת לפני כ-20 שנה. היו לך השגות כשראית את הפרטיטורה?
"כן , מאחר שבאופרה יש שני מנהלים, במאי ומנצח, ואני אמורה לנצח על נוסח שכבר עובד, לא הסכמתי עם כמה מן הקיצורים שמופיעים בפרטיטורה וביקשתי לשנות, והוא קיבל את בקשותי".
מוסורגסקי דיבר על תפקיד המוזיקה המשרת את הדרמה באמנות הזאת. עד כמה זה ניכר כאן?
"צריך להבין את הסיפור. אני מניחה שבהפקה הזאת איהנה להיווכח שיש בקהל כאן הרבה אנשים שמכירים את הטקסט בעל-פה ומתמקדים במוזיקה. אני רואה במוזיקה המנוע המרכזי, שדוחף את העלילה קדימה, ויש כאן מוזיקה מסוגים שונים, עממית ברוחה, דרמטית, מרגשת ומאוד אמוציונלית, וזה חשוב".
איך את מעבירה את התחושה הזאת לנגני התזמורת?
"מאחר שהם מכירים בדרך כלל רק את התווים, וממילא מנגנים מתחת לבמה, הם לא רואים את המתרחש, ולכן במהלך החזרות אני מספרת להם את העלילה. זה בהחלט מתקבל היטב ומשפיע על הנגנים".
למרות שהאופרה היא כבר בת יותר מ-130 שנה, חלק מן הקהל אינו נשאר עד סוף ההצגה. האם יש לך הסבר לתופעה הזאת?
"יש באופרה הזאת חלקים שהקהל אולי אינו שומע בהם מלודיה, ואני ערה לתופעה הזאת. ובכל זאת, יש באופרה הזאת רכבת הרים של רגשות. מעברים מורכבים. תחשוב על רכבת הרים כזאת שמשמעותה עבורנו האמנים, הזמרים והמוזיקאים, היא שמירה מרבית על קצב לאורך כל הדרך.
"זה נכון בעיקר למקהלה, המייצגת את העם הרוסי, את האצולה של פעם ואת העם הפשוט, שלא השתנה בכל השנים האלה. כשאתה הולך עם המקהלה נראה לי שתמצא את היצירה מעניינת לכל אורכה, בייחוד כאשר אותו איש פשוט החוזה שחורות לעתידה של רוסיה, לעתידו של השליט, מסיים את העלילה בנימה קודרת".
אפשר למתוח קווי דמיון בין הצאר בוריס לצאר פוטין?
"אני לא אפריע לאיש להשוות. ההשוואה בהחלט מתבקשת".
זמרי המקהלה ראויים לכל המחמאות
אנה קֶלו, הבמאית, מגיעה לתל אביב מבית האופרה של הלסינקי ומוכרת היטב כבמאית מחדשת. היא ילידת פינלנד ולמדה באקדמיה הרוסית לאמנויות התיאטרון גיטיס במוסקבה. "כשהתחלתי ללמוד זו היתה עדיין ברית המועצות", היא מחייכת. "כשסיימתי כעבור כשנתיים זו היתה כבר רוסיה".
בעבר התלהבה מן התפקיד של חידוש אופרות של במאים אחרים. לכאורה זה היה יותר קל. בשנים האחרונות היא עצמה מביימת, אבל מתמקדת ביצירות חדשות. "בשנים האחרונות ביימתי את האופרה 'בתו של אבא' של אוֹלי קוֹרטֶגַנגַאס בפסטיבל האופרה בסבנלינה. בזכות הפסטיבל הזה הגעתי בפעם הראשונה לישראל, כשהעלינו כאן בקיסריה את ההפקה ל'כוחו של גורל'. הפקה אחרת שביימתי היא 'יוּהָה' של אָרֶה מֶריקנטוֹ. ב-17 השנים האחרונות", היא מספרת, "ביימתי את ההפקה הזאת של 'בוריס גודונוב' 15 פעמים, כמעט בכל שנה".
"בוריס גודונוב" (צילום: יוסי צבקר)
ולמרות המספר הרב, את עדיין מסוקרנת?
"בהחלט, בכל בית אופרה יש תמיד משהו שונה, למנצחים שונים יש דרישות שונות, בוודאי לזמרים. אני יכולה לומר לך שאם יציעו לי לביים 'בוריס' משלי, כלומר לא לחדש את ההפקה הזאת, אני אסרב, גם משום שאני חיה באופן טבעי את ההפקה, ואולי בעיקר משום שאני מאמינה בה".
כשאני שואל את קלו מה מיוחד בבימוי, היא עונה בלי היסוס:"התפקיד המרכזי שניתן לעם. נכון, זה כתוב בפרטיטורה, אבל המקהלה עובדת כאן קשה מאוד. הם נדרשים לשיר בכל מיני מצבים, בעמידה, בישיבה, בשכיבה ובתנועה, אני מאוד מעריכה מקהלה שמסוגלת להתמודד עם הדרישות האלה. כל זמרי המקהלה רזו במהלך החזרות, וכאן עוד לפני הצגת הבכורה. זמרי המקהלה ראויים לכל המחמאות".
באיזה מן ההיבטים של הדרמה הגדולה בחר הבמאי להתמקד?
"בהיבט הפסיכולוגי. נראה לי גם שלאנשים שחיים בתקופה שלנו זהו ההיבט המרתק ביותר. לכאורה, לסיפור של פושקין או להיסטוריה האמיתית, ואפילו למוזיקה של מוסורגסקי, חובבי האמנות יכולים להגיע בלי קושי. אבל ההיבט הפסיכולוגי משתנה מהצגה להצגה, ממקום למקום, מזמר לזמר. הצד הזה מספק גם את המידה הנכונה לדרמה ומחזיק את המתח, שנדרש בהפקה הארוכה".
"בוריס גודונוב", הלחנה וליברית: מודסט מוסורגסקי, על-פי הטרגדיה ההיסטורית שכתב אלכסנדר פושקין ועל-פי "תולדות המדינה הרוסית" של ניקולאי קרמזין. מנצחים: קרי-לין וילסון ופרדריק שאזלן. במאי: פרידריך מאייר-אורטל. במאית מחדשת: אנה קלו. תלבושות ותפאורה: מארן קריסטנסן. מחדש תאורה: קימו רוסקלה. עם מקהלת האופרה הישראליתבניצוחו של איתן סמייסר ומקהלת בת קול והתזמורת הסימפונית ראשון לציון. השירה ברוסית.
האופרה תעלה בימים רביעי–חמישי, 13–14 במרץ 2013, ב-19:00; ביום שישי, 15 במרץ 2013, ב-12:00; ובמוצ"ש, 16 במרץ 2013, ב-19:00. כתוביות תרגום מוקרנות בעברית ובאנגלית. משך המופע: כ-3.5 שעות. לפני כל מופע מתקיימת הרצאת מבוא במשך כחצי שעה. בית האופרה, המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב. לפרטים: 03-6927777.
לרכישת כרטיסים