קווי תפר שנחצים

במסגרת ניעור המושגים הכולל שעובר עולם המוזיקה בשנים האחרונות, והשילובים הבלתי פוסקים של מה שנחשב בעבר כבלתי ניתן לחיבור, מגיע אמן הפסנתר אסף פייר (37), ומחפש בעצמו ובמוזיקה שהוא יוצר ומנגן, את החיבור שבין המתודות והכישורים הקלאסיים, לבין החופש והשחרור של אדם בן זמננו.

החיפוש הזה של פייר אחר יצירות שבהן יוכל לבטא את אותם חלקים באישיותו שלא יכולים לבוא לידי ביטוי בעולם הקלאסי במתכונתו המסורתית, הוביל אותו לחיבור עם המוזיקה הספרדית.

בתוך העולם הזה מצא אוצר של יצירות ספרדיות לפסנתר שהובילו אותו למופע שמאפשר לו לנער מעט את השמרנות של העולם הקלאסי, לערבב אותה עם הלהט שנמצא באופן כל כך מובהק במוזיקה הספרדית, ולנער גם את הקישור המיידי שאנו עושים בין מוזיקה ספרדית לפלמנקו גיטרות.

ביום שישי השבוע, 5 באפריל 2013  יעלה פייר את "מחול האש – מופע הפסנתר הספרדי של אסף פייר" עם התזמורת הסימפונית חיפה, באודיטוריום חיפה.

"למרות שלא באתי מתוך המסלול הקלאסי הרגיל כי התחלתי לנגן בגיל 14 וזה משהו שהוא די נדיר לפסנתרן קלאסי", מספר פייר, "בכל זאת עברתי את המסלול של הכשרה:: אקדמיה - אריה ורדי - זכייה בתחרויות בארץ - תחרויות בינלאומיות - סולו עם תזמורות, מסלול שהצלחתי לדחוס למשהו כמו עשר שנים, אבל תמיד נשארה בי תחושת המועקה שבתור איש צעיר במאה ה-21 אין לי ביטוי אמיתי ועכשווי במוזיקה הקלאסית, במיוחד במתכונת הכל כך 'מעייפת, זקנה, עתיקה, משמרת את עצמה, שמרנית, פוחדת, ואפילו נרתעת מחידושים', במירכאות. מוזיקה שיש בה איזה שימור מאוד מסורתי.

"המונח 'קונסרבטוריון', אגב, בא מהשורש לשמר, to conserve.  וזה מאוד העיק עליי. אז מה שאני מנסה לעשות פה, כבר למעלה מעשר שנים, זה לקחת את האנרגיות של איש צעיר יחסית, שעבר את המסלול הקלאסי, ולחפש פורמט שבו מצד אחד לא אאבד את האיכויות הקלאסיות שלי כפסנתרן, אבל בכל זאת אצליח להביא משהו שהוא נאמן לביטוי העכשווי שלי".

ואיך זה בא לידי ביטוי על הבמה?

"מה שקורה זה שאני מכניס בהופעה אנרגיות שהן מאוד לא קלאסיות. גם בדרך שבה אני מתנהל על הבמה, כשאני מתקשר עם הקהל, צוחק, מערב אותו במה שקורה, וגם במקום עמוק יותר בפנים, מעבר לעניין החיצוני".

אנרגיות של רוקר?

"אנרגיות של פופיסט, הייתי אומר, לא של קלאסיקאי, ומה שמאפיין את זה זה חופש בביטוי, בנגינה, ביצירה. אני מאוד פתוח לסגנונות, השפעות, קווי תפר שנחצים של גבולות, של תחומים, מאוד לא מקובע. בהתחלה ניסיתי לעשות ניסיונות ולקחת מוזיקה קלאסית פרופר ולעשות איתה שילובים מיוחדים.

"לקחתי את סונטת אור הירח של בטהובן ואת הפרלוד הראשון של רחמנינוב שמתחיל בדיוק באותו סולם ובאותה צורה ויצרתי איזה תמהיל של שתי היצירות האלה למופע שלם שנקרא MOONLIGHT FANTASY, אבל זה עדיין לא סיפק אותי.

"הקלאסיקאי שבי זעק נגד הפעולה הזאת של להתערב ולשבור יצירות של מלחינים קלאסיים, ואז מצאתי את המוזיקה הספרדית שיש בה את החופש הזה בהבעה, את התחושה באלתור, את הפן המאוד חזק של המקצבים, המשקלים, יש בה משהו עממי במובן היפה של המילה, משהו ארצי מאוד, לא אינטלקטואלי וחקרן אלא משהו שמאוד מבטא רגש, מבטא את הכאן ועכשיו".

עממיות שלא עברה שנים של סירוס

תכניס אותי רגע לתוך סיפור ההיכרות שלך עם המוזיקה הספרדית

"כשביקרתי בברצלונה תמיד הייתי מטייל לי שם ברמבלס, ומצאתי שם חנות קטנה ומאוד מיוחדת של ספרים עתיקים. בחנות הזו פתאום ראיתי כתבי יד של אלבניז ובהן יצירות שבכלל לא ידעתי שקיימות. עד אז הייתי רגיל לבאך, מוצרט, בטהובן, שופן, ההארד קור של המוזיקה הקלאסית. בכלל לא ידעתי שיש אסכולה כזו.

"אלבניז בעצמו כתב למעלה מאלף יצירות לפסנתר סולו, כשכל יצירה מתארת חלק אחר וניחוח אחר של נופי ספרד, ולתדהמתי גיליתי שיש אסכולה מדהימה של מלחינים ספרדים כמוהו, כמו גרנדוס, סולר וכמובן דהפאיה, שכתבו במובהק לפסנתר".

ולא לגיטרות

"בדיוק. למרות שישבו בספרד, וספרד זה פלמנקו וגיטרות, הם כתבו במובהק לפסנתר. לא עיבודים, לא ניסיונות לחיקויים של גיטרה, פשוט במובהק לפסנתר. ויש שם אלפי יצירות מדהימות, אף אחד כמעט לא ניגן את זה, בגלל שהתרבות המערבית, במיוחד המרכז אירופאית, מסתכלת בהתנשאות משהו על תרבויות שבמרכז שלהן ובליבה שלהן יש את העממיות הלא מרוסנת, לא זו שעברה שנים של סירוס.

"אצל הספרדים אין סירוס לעממיות, אין שום ניסיון להכהות את המקצבים או את העובדה שזה בא מהנשמה של הארץ, ולא רק שזו מוזיקה מדהימה, היא גם משנה את האופן שבו אתה תופס את הכלי, היא משנה את האופן שאתה מנגן, כי אתה צריך להתייחס דרכה לכלי כאל פוטנציאל של אלף השפעות ושילובים של כלים אחרים שהכלי הזה יכול להיות, כי אתה כל הזמן שומע שם את ההדהוד של הקסטנייטות והמקצבים השונים, גם אם הם לא תמיד נוכחים, הם נמצאים שם בתחושה, והשילוב הוא מדהים.

"מצד אחד יש פה כלי מערב אירופאי שמייצג את כל התרבות הגבוהה הזאת של מוצרט, בטהובן, שופן, שבחרו לכתוב לו, ומצד שני יש פה כלי שעובר איזו טרנספורמציה וממש הופך לכלי אחר. צריך להיות אמן עם נגיעה ונשמה מאוד מיוחדת כדי להתחבר לדברים האלה".
 
במופע הקרוב ינגן פייר עם הסימפונית חיפה יצירות מקוריות משלו, לצד כל השיאים הידועים במוזיקה הספרדית, ביניהם ה"אסטוריאס" של אלבניז, ה"ארנחואז" שנועד במקור לגיטרה ותזמורת, ומקבל אצלו עיבוד מקורי לפסנתר ולתזמורת, יצירות של דה פאיה, גרנדוס, ויצירות שמגיעות גם עד הבארוק הספרדי של מלחינים כמו סולר וסקרלטי, "שהוא אמנם מלחין איטלקי, אבל הוא המסד של הפסנתרנות הספרדית", מסביר פייר.

"חשוב לציין", מוסיף פייר, שאחרי הופעה שלו בברצלונה עם היצירות הספרדיות נכתב עליו כי המציא את הפסנתר הספרדי מחדש, "בשנים האחרונות צצו כפטריות אחרי הגשם קונצרטים ספרדיים. כולם פתאום מצאו את המוזיקה הספרדית והם עושים איזה מיקס כזה של יצירות ספרדיות, וזה לא מה שאני עושה. אני עושה מופע מובנה שיש בתוכו גם אלתור, שיש בתוכו גם זליגה לסגנונות אחרים, שתוזמר ועובד על ידי באופן מיוחד לפסנתר ולתזמורת. לכל היצירות שהן יצירות סולו לפסנתר עשיתי עיבוד ותזמור מיוחד כך שיהפכו לפסנתר ולתזמורת".

אתה עדיין רואה את עצמך גם כפסנתרן קלאסי פר אקסלנס?

"אני עדיין פסנתרן קלאסי פר אקסלנס, זו לא הנקודה. הנקודה היא שאני מנסה ליצור פה משהו שיביא ביטוי לא קלאסי באמצעים קלאסיים, וזה לא משנה אותי כפסנתרן קלאסי. אני היום פסנתרן קלאסי פלוס. לא מקובע רק לדרכי החשיבה המסורתיות אלא נפתח להמון תחומים.

"בגלל זה המופע הזה מתאים גם לאנשים שלא אוהבים מוזיקה קלאסית, ואני מקבל תגובות מאנשים שבאו לשמוע מוזיקה ספרדית, לא אהבו מוזיקה קלאסית ושמעו  פתאום מוזיקה ספרדית קלאסית, מבוצעת במסגרת שאני מקיים".

אסף פייר, צילום: יח"צ

איך נכנסה הרוח הזו גם ליצירה המקורית שלך?

"כשביקרתי באנדלוסיה, בכל הסיבוב הזה של סביליה, גרנדה, כבן לעם היהודי, אתה לא יכול שלא לחשוב על מה שעברו שם. מצד אחד השפע, השגשוג, הפריחה שהם ידעו, ומצד שני הגירוש, וכך כתבתי שתי יצירות שבאות מתוך התחושות העמוקות של העם היהודי שיושב שם, ומנסה לחזור 600 שנה אחורה.

"אחת היצירות נקראת 'אספמיה', כפרפראזה על 'חלומות באספמיה', כשהיא מאוד מתוקה חמצמצה כזו. מצד אחד יש בה את הנעימות הפנטסטית והאידילית, ומצד שני יש בה המון אלתור, צד נטול מסגרת ונטול סכמה שיש באופן יפה כל כך במוזיקה הערבית. כל היצירות מתחילות אצלי כיצירות סולו ואחרי זה אני מתזמר, והדוגמה הכי מובהקת להתנגשות המופלאה של העולם השמרני עם החופש של המוזיקה הספרדית באה לידי ביטוי כשתזמרתי את 'אספמיה'.

"כשאתה כותב אלתורים אתה לא כותב אותם במסגרת קווי תיבות אלא כותב בכתיבה חופשית. אתה פשוט כותב 'כרצונו של המבצע', ואז בעצם אנחנו משנים פה את ממד הזמן, שכבר לא תחום בתיבות כמו במוזיקה המערבית. בכל פעם שביצענו את היצירה הזו שאלו אותי נגני התזמורת, שהם ברובם נגנים רוסיים, 'מאסטרו, אבל  מתי אנחנו נכנסים?'. ואתה לא יודע מה להסביר להם, המנצח בעצמו לא יודע מתי להכניס אותם.

"אז הדבר היחיד שאני יכול להגיד להם זה, תישאבו לתוך המוזיקה, תרגישו אותה, ואז תדעו מתי להיכנס. אחרי שביצענו את היצירה הם אמרו לי, 'תגיד למנצח שבנקודה הזו יפסיק לנצח עלינו כי הוא רק מפריע לנו להרגיש את היצירה', ואז אתה רואה את ההשפעה של זה על נגנים שבאו ממתודה נוקשה, איך זה הופך אותם פתאום לחופשיים יותר, קשובים יותר, פתוחים, משוחררים".

"המזרח לוקח אותך לרגש"

בבית אף פעם לא נחשפת למוזיקה ספרדית? זה משהו שהכרת רק אחרי שהפכת לפסנתרן?

"אמא שלי יוצאת לוב, אבל בבית הייתי שומע איטלקית. היא לא דיברה ערבית, אבל משהו מהנשמה הספרדית קיים בה ולדעתי כן תפסתי אותו, כי אם אין לך נשמה במובן הכי עמוק של המילה, אתה לא יכול לנגן את המוזיקה הזאת. מוצרט אתה כן יכול לנגן, בטהובן כן, את המוזיקה הספרדית, בלי הנשמה הזו, אתה לא יכול".

אתה אומר "נשמה" ואני חושבת "יצר"

"לא. גם אצל בטהובן יש יצר, יצר יש אצל כולם, אבל אם אין לך נשמה במובן הכי עמוק של המילה, אי אפשר לנגן את זה. לא סתם אנשים מתמכרים לכל מיני טלנובלות ספרדיות, טורקיות. יש משהו במזרח שלוקח אותך למקום אחר, מקום שהמערב האינטלקטואלי פוחד לגעת בו.

"התרבות האינטלקטואלית של המערב מבוססת על הניסיון למצוא היגיון בדברים, המזרח לא. המזרח לוקח אותך לרגש, ולא אכפת לו לאיפה זה ייקח אותך, אפילו לאבדון, וזה מאוד מהפנט הדבר הזה. קרה לי המון פעמים שבאמצע הופעה התחלתי לבכות, ממש מהמוזיקה, וזה לא קרה לי בבטהובן או בשופן. אתה עובר איזה תהליך של זיכוך טוטלי עם המוזיקה הזאת, דווקא בגלל שהיא כל כך חופשית ומשוחררת".

התהליך הזה זולג לעוד תחומים בחיים שלך?

"בטח, הפכתי למאהב לטיני לוהט... יש משהו במתודה הקלאסית שהופך אותך עבד של ליטוש אינסופי של היצירות האינטלקטואליות הקלאסיות, ואני לא רציתי להיות כזה. תמיד הייתה לי רוח חופשית. אני בכלל התחלתי מכדורגל, לא רציתי פסנתר. לא עניין אותי השעמום הזה. עד היום אני אוהד של מנצ'סטר יונייטד. בקונצרט האחרון שלי לא עליתי לבמה עד שלא ידעתי מה התוצאה של המשחק האחרון שלהם".

בטהובן היה מרביץ אלתורים

מה בכלל הוביל אותך למסלול שלך כפסנתרן, בעצם?

"הביאו את הפסנתר לאחי, וראיתי שזה קל. זה באמת כלי קל להתחיל איתו, אתה לוחץ ויש צליל".

אבל בכל זאת היית צריך להשתעבד למתודה קפדנית כדי להגיע להישגים של פסנתרן קלאסי

"בדיוק בגלל זה עשר שנים הייתי מדוכא, ואז מצאתי את המוזיקה הספרדית ויצאתי לחופשי... עכשיו אני משתולל על הבמה כאחרון הרוקרים ועושה לי כיף".

ואיך מתייחסים אליך הקולגות מהעולם הקלאסי?

"מתייחסים טוב מאוד כי אני מאוד רציני כשאני מבצע מוצרט או בטהובן. אני לא זולג. את החופש אני מרשה לעצמי בספרדי, לא בקלאסיקאים הגדולים, כי זה דורש משמעת ומסגרת. זה סוג אחר של הבעה. הם די מופתעים מהיכולת הזו לרקוד על שתי החתונות".

אני מתארת לעצמי שכל מה שתיארת פה זו הסי בה שבגללה אתה קורא לערב "מופע" ולא "קונצרט"

"בדיוק, זו הנקודה. זה מופע ולא קונצרט, והקהל נדרש להתנהג בהתאם. אני גם אומר להם את זה בהתחלה. יחד עם זאת אני חייב לציין שזה לא איזה משהו חדש. זה היה ככה פעם.

:מספרים שכשליסט היה מנגן ועושה איזו פראזה מעניינת תוך כדי נגינה, האנשים בקהל היו צועקים ספונטנית, 'בראבו! וואו! איזה פראזה, איזה אמן, איזו הבעה!'. לא יודע מה קרה במאה העשרים שקהל פתאום נהיה מחויב לשבת חנוט, לא לנשום ולא לזוז.

"בטהובן היה יושב שעתיים שלוש ומרביץ אלתורים שאנשים היו בוכים, כולם היו מאלתרים פעם, אנשים היו הרבה יותר חופשיים, גם בהבעה. אתה שומע הקלטות של פסנתרנים גדולים מתחילת המאה והם מנגנים חופשי, ואני נורא מנסה להוציא דברים מהקיבעון שלהם, אבל לא בדרך זולה או מנייריסטית. היום, ככל שהאישיות של האמן קטנה יותר, וככל שיש לו פחות מה לבטא מבחינה אישית, ככה הוא יותר נאחז בטקסט. את הרי יודעת מה זה להיות אמן, אם אין לך מה לתת מבפנים, זה לא יעזור". 
 
מופע הפסנתר הספרדי "מחול האש" יתקיים ביום שישי ה-5 באפריל 2013 בשעה 11:00 באודיטוריום חיפה (מרכז רפפורט) כרטיס: 70 ₪, להזמנות: 04-8599499.