תכנית הקורצת לקהל

ביום ראשון הקרוב, יתכנסו באולם נגה, בשדרות ירושלים ביפו, אוהדים וותיקים וחדשים של אנסמבל סולני תל אביב לקונצרט הגאלה השנתי.
 
ההתרחשות על הבמה תהיה די אינטנסיבית: לצד חברי האנסמבל, ישבו נגני כלי קשת מקונסרבטוריון גבעתיים ובעומק הבמה יעמדו לשיר זמרי מקהלת בית הספר "רעות" בחיפה.
 
לפניהם, בקדמת הבמה יתייצב הרכב מעט בלתי שגרתי. ברשימת הסולנים, זמרת הסופרן אלה וסילבצקי התמירה וקלת התנועה המככבת בשנתיים האחרונות על במות ישראל. מהסטודיו של האופרה הישראלית יגיעו עוד שלושה זמרים: הדר עטרי, ענת צ'רני ועודד רייך וכן תשתתף בקונצרט כוכבת "בית ספר למוזיקה" שיר אורדו. 

את הקונצרט יחתום שלמה גרוניך שביחד עם האנסמבל ישיר מן הפסנתר האנסמבל כמה משיריו הנודעים בהם קלאסיקות כמו "יש לי סימפטיה"  למלים של מאיר ויזלטיר ו"ציור" שגרוניך בעצמו חיבר לו את המלים.    

התכנית, שלא כדרכו של האנסמבל, קורצת לקהל ולמעשה אומרת, בואו לערב קל, אפילו קליל שכל יצירותיו מוזיקה אהובה ומוכרת. מוזיקה שתאפשר לך המאזין, אחרי שטעמת את הכיבוד ולגמת מן היין שבכניסה, נתת להרכב הג'אז שבאכסדרה להעיר את קצב זרימת הדם  וכעת באה השעה להתרווח במושבי האולם ולתת למוזיקה לזרום או לזרום איתה.

אנסמבל סולני תל אביב, צילום: יח"צ

נגינה, הוראה ומשפחה

למעשה היצירה המלאה "הרצינית" היחידה בתכנית כולה היא הקונצ'רטו לצ'לו של שומן, שאותו ינגן עמית פלד. עמית בשיחת טלפון מבולטימור, שם הוא מתגורר כבר כעשור עם האישה ג'וליה, אבובנית ומוזיקולוגית, ושלושת ילדיהם ("בת ה-8 מנגנת פסנתר, בני ה-6 וחצי וה-3 מתמקדים בספורט ואני מקווה שזה יימשך כך, אבל מה אני יודע"). 

"שמחתי," הוא אומר כבר בפתח השיחה "שהשביתה הסתיימה ואוכל להגיע. אבל בכל זאת את המשפחה בקיבוץ יזרעאל, אראה קצרות רק ביום שישי בארוחת ערב. לפני זה חזרות, ביום ראשון בערב הקונצרט ולמחרת טיסה להופעה בספרד.
 
"במידה מסוימת השהות כאן עם סולני תל אביב, מזכירה לי את קריירת ההוראה שלי. אני מלווה את ההרכב מן ההתחלה, הייתי אחד הסולנים הראשונים של האנסמבל. ניגנתי יצירה של מרק קופיטמן בנוכחותו של המלחין.  ואני שוב ומופיע עם איתם.  אני יכול לומר שלמרות חילופי הנגנים, ברק טל מצליח לשמור על ה'ווייב'. וזה חלק מן הקסם".
 
אז איפה הקשר להוראה?
 
"השינוי בהרכב הנגנים, הנגנים תמיד צעירים, בכל כמה שנים מתחלפים רוב הנגנים בצעירים מהם וכך גם ב'פיבודי' (בית הספר למוזיקה בבולטימור שמסונף לאוניברסיטת ג'ון הופקינס, י. ש.). אבל ההשוואה  מבחינתי בסך הכל מחמיאה.
 
"אני היום יכול לומר שיש לי המשולש האידיאלי, משהו שחלמתי עליו: כיתת תלמידים בפיבודי, קריירה של כמה עשרות קונצרטים ורסיטלים מדי שנה והמשפחה. וכאשר אני מרגיש  שזה השילוב האידיאלי אני מקווה שהאידיאליות הזאת תעבור לקהל באולם.
 
"הוסף לשילוב הזה את העובדה שאני גם חבר בשלישיית פסנתר 'שלישיית הסערה' (Tempest)  שהופיעה כאן בתחילת העונה. ושלושתנו,  אלון גולדשטיין הפסנתרן ואיליה קלר הכנר, המדהים, מנהלים חיים דומים, שילוב של הוראה ונגינה".
 
חיים דומים משפיעים על המשפחה ביום יום?

"על התכנון הקפדני של שמירת חיי המשפחה מופקדת ג'וליה, בעצמה מוזיקאית. אני חוזר מסיור קונצרטים והחיים מאורגנים כך שיש לי למשל יומיים בבולטימור, יום אחד אני מלמד מן הבוקר עד הערב וביום השני, כמו זה שבו אנחנו מדברים אני  מכין לילדים ארוחת בוקר, לוקח אותם לבתי הספר, ומנהל איתם את הדיאלוג של ג'אנק פוד בתנאי שיאכלו גם סלטים.
 
"הסדר והמסגרת עוזרים. נכון שהייתי שמח להקדיש זמן לפיסול שאני אוהב או לשחק יותר כדורסל. אבל יגיע גם הזמן לזה".
 
וכולכם, חברי השלישייה על משפחותיהם, נפגשים ל"מנגל" בחג ההודיה, כמו אמריקנים טובים?
 
"כמעט, אצלנו הילדים מדברים שלוש שפות: עברית, גרמנית ואנגלית. מה שלא קורה במשפחות אמריקניות".

הצ'לו התחיל בקיבוץ

כשהתחלת ללמד התלמידים שלך היו מבוגרים ממך?
 
"בהחלט, כל תהליך תחילת ההוראה היה קצת חוצפני. כאמור לפני כעשור. התכוננתי לרסיטל באולם הקאמרי של 'קרנגי הול' בניו יורק. קרן התרבות אמריקה ישראל, שלחה אותי לנגן כאן  בבולטימור, בביתה של אחד מידידות הקרן, הגעתי עבדתי וניגנתי לטובת בעלת הבית ואורחיה.
 
" אחת מהן, שאז לא ידעתי מי היא, פנתה אלי לאחר שהקשיבה לנגינה. ושאלה אם אני אוהב ללמד.. בוודאי, השבתי, למרות שלא היה לי נסיון. היא הוסיפה ושאלה אהיה מוכן ללמד בשיעור אחד סטודנטים שלמדו כאן. הסכמתי. השיעור היה מול קהל, לא ידעתי שהקהל הורכב מוועדת הקבלה של המכון למוזיקה.
 
"בדיעבד הסתבר שהיא מנהלת את בית הספר פיבודי. היה משהו טוב באוויר. נסעתי משם לגרמניה. ג'וליה שאלה אותי איך היה. אמרתי שהיה חיובי. היא אמרה שגם אם לא אקבל הזמנה לבוא לכאן נמצא משהו. למחרת הגיע המייל שמזמין אותי לבולטימור. ארזנו את החפצים. עזבנו את ברלין שכבר הסתגלנו אליה, ואהבנו אותה והגענו לבולטימור וכאן אנחנו נמצאים".
 
כיום אתה מבוגר מתלמידיך?
 
"כן. הצעירים שאני פוגש בבית הספר - כולם מקצועיים. כולם חושבים על המוזיקה כעל עתידם, אבל משהו  בדרך לשם נפגם. אני לא יכול לדבר כנציגם, אני יכול לדבר על עצמי ועל הדרך שבה אני הלכתי עד שהגעתי לפני כעשר שנים למקום הזה של הוראה ולהופעות מבסיס כאן.
 
"יחסית אליהם הגעתי אמנם לצ'לו באיחור. הצ'לו התחיל אצלי בקיבוץ, אחרי שראיתי בקומה שמתחתי בחדר המוזיקה שליד בית הילדים ילדה מבוגרת ממני המנגנת בצ'לו. התאהבתי בה או בכלי או בשניהם.
 
"אימא שלי הופתעה מאוד. אבל כישרון ורצון של ילד לא מדכאים. היא חשבה על כלי שימושי לקיבוץ, אולי אקורדיון לערבי שירה בציבור, אבל תמכה בי וכאן החלה פרשת הלימודים. למדתי במשך שנים רבות אצל מורים שונים, אחד מהם היה אורי ורדי, (לשעבר חבר קיבוץ כפר החורש ונגן ראשי בתזמורת הקאמרית הישראלית ומזה שנים רבות מורה באוניברסיטה בוויסקונסין, ארה"ב). אורי היה קיבוצניק כמוני, וידע להגיב למועקות ולרצונות שלי.
 
אחריו היו כמה מורים משמעותיים ביותר, מכל אחד משכתי משהו אחר, כדאי להזכיר כאן את ברנהרד גרינהאוס, תלמידו של פאבלו קזאלס, חבר בשלישיית 'בוזאר'. הגעתי אליו אחרי שהוא למעשה חדל ללמד, גרתי לידו, נשמתי את הצ'לנוּת שלו, יום יום על חוף קייפ קוד (גרינהאוס אהב את הים ושט בו הרבה).
 
"בהמשך היה גם בוריס פרגמנשיקוב, שהלך לעולמו בגיל צעיר, בן 55 מת מסרטן בשיאה של קריירה מפוארת. הוא שילב את ההופעה וההוראה. היו לו חמשה תלמידים בסך הכל. אחרי שניגנתי לפניו באודיציה פרטית הוא חשב ואמר יפה מאוד אבל אין לי מקום. אחרי כמה זמן הוא הזמין אותי והגדיל את מכסת תלמידיו ל-6.
 
"פרגמנשיקוב  לימד אותנו יצירות שאתן הופיע במקומות שונים ולמעשה חלק אתנו את הבעיות שמולן הוא ניצב. זו היתה הוראה מסוג אחר לגמרי, זו אינה הוראה של מי שנזכר בעברו, אלא מי שרואה בתלמידיו שותפים לחוויות שלו. השנים איתו היו חוויה נפלאה".

אמביציה אסייתית ונשמה יהודית
 
נחזור לדבר על הצעירים של היום, על תלמידיך.
 
"בני 18 רוצים לנגן הכל. וחוסר הנסיון שלהם ניכר, אוצר המלים של הכלי שעליו הם מנגנים, מוגבל מאוד, מצומצם. אני חושב על דור המורים שלי, או בני גילם, חברי רביעיית גוארנרי, שלישית בוזאר, כולם צברו הרבה שעות לימוד עד שהתייצבו והציבו אוצר ידע מול האתגר שבנגינה".
 
אתה יכול להצביע על מאגר הצ'לנים או על דור הנגנים הבא?

"אני אומר מילה אחת: סין. אני יודע שעד לא מזמן דיברו על המזרח בכלל. אבל היום אני אומר סין, כי קרה שם משהו. ראשית צמחה שם אוכלוסייה, כמה אחוזים קטנים, אבל בסין כל אחוז במספרים מוחלטים הוא שווה מיליוני בני אדם. ובכן אותו האחוז כולל בעלי יכולת.
 
"הצעירים שמגיעים ללמוד מוזיקה במערב, שולטים באנגלית, ובנוסף לזה יש להם שתי תכונות חשובות: אמביציה של אסייתים ונשמה יהודית. אני רואה את בני ה-18 הסינים ואני יודע שלמוזיקה יש עתיד.
 
"קריסת תזמורות באירופה ובארה"ב, שם רובה של התמיכה במגיע ממקורות פרטיים, היא חזון שהוא למגינת הלב, חזון נפרץ. אחת הסיבות, לדעתי כאן באמריקה היא השכר הגבוה של הנגנים, על פי החלטת האיגוד, שכר עבור משהו כמו ארבע שעות עבודה ביום. השכר הגבוה עומד בדרכן של תזמורות להחלמה".

"ישראלי שיוצא לעולם לא רוצה ללמוד אצל ישראלי"
 
קפצנו מן הדור הצעיר אל קריסת התזמורות. נשוב לעניינינו. אתה רואה תלמידים ישראלים?
.
"בארץ כן, אני מחובר לקשת אילון ולקורס הקשתנים של האקדמיה הירושלמית. אני יכול לומר ללא שמץ של נפיחות, שהישראלים הם המרתקים ביותר בין הסטודנטים מן הארצות השונות.
 
"אבל כשישראלי יוצא מכאן לבתי הספר למוזיקה בעולם, הוא לא רוצה ללמוד שם אצל ישראלי, וכך גם כתוצאה מן ההתלהבות של הישראלי מן האחרים, לא היו לי הרבה תלמידים מכאן. תלמיד אחד שלי, יותם ברוך, מנגן בתזמורת הסימפונית ירושלים. אבל הוא היחיד שמעיד על הכלל".   
 
לקונצ'רטו שתנגן בקונצרט האנסמבל, הקונצ'רטו של שומן, יש לך הערות פדגוגיות? 
 
"יש הרבה. לצ'לנים של ההווה, ושל הדורות הבאים, אין מושג שלמעשה עד פבלו קזאלס, צ'לו לא היה כלי פופולרי. יצירות שהיו מוכרות לא נוגנו, עד שקזאלס ניגן אותן כך גם הקונצ'רטו של שומן שאני אנגן.
 
"שומן לא שמע ביצוע פומבי של היצירה. לדור שלנו ברורה תרומתו העצומה. לא רק לצ'לנים, הוא גילה לכנרים שיש יצירות לסולו  לכינור (שש הפרטיטות והסונטות לכינור יחיד ללא ליווי). כל תפיסת העולם המוזיקלית ותפקידיו הסולניים של הצ'לו ביצירות קלאסיות, מוקדמות וחדשות, השתנו והיום לכל אחד ברור מאוד מה הוא עושה וברור שהצ'לו הוא כלי נחשב.
 
"בזכות קזאלס הרפרטואר השתנה היחס השתנה. אלו הדברים העיקריים, עכשיו אחרי השיחה איתך כל מה שהקוראים שלך צריכים לעשות זה להגיע לקונצרט ביום ראשון....זה לא מסובך מדי, אני מקווה".
 
הקונצרט יתקיים ביום ראשון, 28 באפריל 2013, ב-20:30, באולם נגה, תיאטרון גשר, יפו. קבלת פנים חגיגית ב-19:30. כרטיסים: 220 שקל. גמלאים, 200 שקל; צעירים וסטודנטים, 100 שקל בגלריות. לפרטים: 054-4940317 , 03-5107070 .