בשנתה ה-25 (!) מוציאה להקת רוקפור את אלבום האולפן התשיעי שלה, Too Many Organs, השישי בסדרת אלבומי האנגלית של הלהקה, שבנתה לאורך השנים קריירה מרשימה בחו"ל.

גם האלבום החדש עוטף את השירים בהשפעות של רוק שנות ה-60 וה-70 המאפיינות את הלהקה, משולבות בהשפעות עדכניות ורעיונות חדשים, ובאורחים כאפרת בן-צור והזמרת האמריקאית ליסה ג'רמנו.

על רוב הטקסטים אחראי בסיסט הלהקה, מרק לזר, ללחנים של ברוך בן-יצחק, גיטריסט וסולן ההרכב. שירים נוספים נולדו בעבודה המשותפת בחדר החזרות בשיתוף כל חברי הלהקה, הכוללת גם את איסר טננבאום על התופים ויקי גני בקלידים.

את הוצאת האלבום משיקים חברי הלהקה בסיבוב הופעות אינטנסיבי בכל הארץ, הכולל 14 הופעות במהלך חודש אחד. לכבוד הסיבוב בחרו חברי הלהקה להקות רוק צעירות שיחממו את המופעים.

"היינו בהלם, זה נשמע עולם אחר"

בין המאפיינים של האלבום החדש תוכלו (אולי) לזהות שינוי מזערי בכיוון הכלים, שמפזר אנרגיה שונה במקצת בין צלילי האלבום. "זה משהו מדעי", אומר בן-יצחק, "אני לא צוחק עכשיו. כשאת מכוונת את הגיטרה, לדוגמה, מופיע על הטיונר 440 הרץ, שמייצג את התו 'לה', ולפיו מכוונים את הכל. בזמן שהתחלנו לכתוב את האלבום מישהו אמר לי שפעם, לפני מאה-מאתיים שנה, התו 'לה' היה מכוון לתדר של 432 הרץ, ככה שכל הכלים היו בתדר טיפה יותר נמוך, משהו בכיוון של כמעט רבע טון למטה.

מה ההשפעה של תדר כזה?

"מה שזה עושה, זה גורם למשהו הרבה יותר עגול ורך ונעים. אם מנגנים ככה על אקוסטית, למשל, היא הרבה יותר נעימה ורכה. הרימו את זה ל-440 הרץ כדי להשיג יותר דיוק בצליל. יש ספקולציות שונות לגבי מי הרים את זה ל-440, והסברה היא שהגרמנים, הנאצים, הם אלה שהרימו. 432 הרץ זה יותר היפי, נקרא לזה, יותר רך ונעים. אומרים שפעם, בכל מיני מדינות עתיקות, אנשים היו מסתובבים במחוזות ובודקים שהכל מכוון לזה, כי זה היה קטע ממש דתי. טוענים שזה משהו שמתחבר לטבע ואסור להרוס את זה".

רציני?

"את יכולה לבדוק את זה, תכתבי בגוגל '432 הרץ' וזה ייתן לך את ההסבר. זה מדהים. זה משהו קוסמי. המרחקים בין הירח לכוכב מסוים, בין העצים, דברים כאלה. יום אחד אמרנו, בוא נכוון שנייה את הכלים ל-432, יש לנו טיונר כזה, והיינו בהלם. הקלטנו אותו קטע מכוון ל-440 ואז ל-432, ובהתחלה אמרנו, היי, זה לא מכוון, אבל אחרי כמה ימים שמענו את ההקלטה והיינו בהלם, זה נשמע עולם אחר".

ועם זה הלכתם על כל האלבום?

"כן, ואז התברר לנו שהרבה אלבומים בעולם הוקלטו ככה. זה משהו שיותר נעים באוזן ושעושה יותר טוב בבטן. אומרים שכשהיטלר היה מגיע לנאום, היו משדרים תדר של 440 או משהו דומה, וזה היה גורם לאי-נוחות על הכסא, למין לחץ או מתח. אומרים שהם אלה שהתחילו לעשות הרבה ניסיונות בסאונדים, גם בקטע של עינוי וגם כדי להבין את ההשפעה של זה על אנשים. יש מלא ספקולציות.

"אנחנו לא ממש נכנסנו לזה עמוק, אבל ראינו שזה עשה משהו עגול ונעים לסאונד, זה מדהים. הבאנו מכוון פסנתרים שיכוון לנו ככה את הפסנתר, והוא רצה למות. הוא רצה להרוג אותנו".

"ואז 'פרפר נחמד' משתלט על הרמקולים"

כבר שנים שאתם מוגדרים כרוק פסיכדלי שמושפע משנות ה-60 וה-70. אתם מחוברים להגדרה הזו?

"הגדרה זה הכי קשה לי בעולם. היום להרבה קשה להגדיר את עצמם, כי זה נהיה מין סלט כזה. כל להקה נשמעת כמו אלף ואחד דברים. בסלט שלנו יש הכל, גם דברים ישנים, גם דברים חדשים. ההגדרה הזאת זה גם משהו שבאיזשהו מקום נדבק אלינו, במרכאות, כי לא חשבנו אף פעם מה אנחנו עושים.

"אנשים חושבים שאני יושב כל היום בבית ושומע פסיכדליה, אבל אחת הלהקות שאני הכי מעריץ זה אבבא. זה כמעט כמו ביטלס בשבילי. אז כן, אני אוהב פסיכדליה, ואוהב פרוג, ואני יכול להגיד היום שכשאתה מסתכל אחורה, אתה פתאום קולט שמה ששמעת בתור ילד, ממש כשהיית ילד קטן, זה מה שהכי טבוע בך, כמו קעקוע. אי אפשר להתחמק מזה. הלהקה שהכי תקועה לי בראש והכי השפיעה עלי זה ג'נסיס, והיום הלהקה שאני הכי אוהב והכי שינתה את התפיסה שלי במוזיקה זה MGMT. מישהו מהצד כן ימצא קשר".

הגעתם להישגים מרשימים בחו"ל, גם עם קהל וגם עם ביקורות, אבל נראה שכאילו לקחתם החלטה לוותר על קריירה חו"לית עד הסוף, ובסופו של דבר חזרתם לארץ.

"היום חו"ל זה פחות, גם בגלל התנאים המשפחתיים וגם בגלל שבאיזשהו מקום כבר היינו שם כל-כך הרבה, אז אם אנחנו קופצים לשם היום זה יהיה בצורה שונה, פחות ארוכה, פחות לעזוב את הבית לחצי שנה, לא מאמין שזה יהיה ככה יותר".

התנאים המשפחתיים שעליהם מדבר בן-יצחק כוללים, מן הסתם, את הילדים של כמה מחברי הלהקה. בן-יצחק עצמו נשוי ואב לבן שנתיים, מה שמוביל אותנו לנושא השפעתה של ההורות על היצירה.

"מרק ואני נפגשים כל יום, מתשע עד חמש, כמו במשרד, וכותבים עד שיוצא משהו. תשע עד ארבע, סליחה, בגלל הילדים", הוא אומר. "בואי נגיד שאני יותר שומע באוזניות דברים, פחות בלילות, ואי-אפשר לשמוע שירים עד הסוף, כי ברגע שאני מתחיל לשמוע, אז הילד שלי רוצה גם, ואז 'פרפר נחמד' משתלט על הרמקולים. אפי ודודו זה הכוכבים. זה היסטריה. הוא רואה את דודו והוא משתגע".

אם מדברים על לעזוב את הבית לחצי שנה, זה מחבר אותנו לעזיבה של אלי לולאי, הסולן הראשון של ההרכב. בתקשורת הציגו אז קרע מאוד אגרסיבי ביניכם.

"היום, בהסתכלות אחורה, אני מבין את כל הצדדים. גם אותנו וגם אותו, אבא לשני ילדים שמסתובב ככה, לא פשוט בכלל. אנחנו לא היינו הורים אז, וזה לא היה אישיו. האמת שמוזר לי שהפירוק הזה לא קרה הרבה לפני. חמש שנים בתוך אוטו, ארבעה גברים, כל יום כמעט הופעה, זה פלא שזה החזיק כל-כך הרבה. אני יכול להגיד היום שאם אלי לא היה עוזב, אני הייתי עוזב. זה יכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו. היינו חייבים שינוי, היינו חייבים שמשהו ינער אותנו, וזה יצא בצורה כזאת".

אתם שומרים איתו על קשר?

"כן. מה שיצא החוצה היה שכאילו היה ברוגז מטורף, אבל זה לא היה ממש כזה".

"מה לעשות, אתה מבין פתאום שזה עבודה"

אלבום אולפן תשיעי, השישי באנגלית, כשהקודם, שיצא ב-2010, היה אלבום עברית. למה בעצם לא המשכתם את המהלך של כתיבה בעברית?

"אנחנו לא חושבים על מהלכים. זה המינוס שלנו, ואולי זה גם הפלוס שלנו שמשאיר אותנו בחיים. יכול להיות שזו טעות אסטרטגית, אנחנו לא חושבים על מה שאנחנו באים לכתוב. כותבים, ומה שיוצא יוצא. אז לא אמרנו, 'טוב, עכשיו בוא נעשה באנגלית ומחר בעברית', ואני יכול להגיד תודה לאל שאנחנו באמת עושים מה שבא לנו. זה נשמע קצת ילדותי, אבל אני חושב שזה מה שמשאיר אותנו בחיים.

"אחרי שעשינו את 'האיש שראה הכל', ואחריו את 'בחזרה לשבלול', שעוד יותר הצליח, הדבר היחיד שחברת תקליטים הכי נורמלית היתה אומרת לך זה 'תשמע, עוד תקליט אחד בעברית ואתה כבר שם', כלכלית והכל. החלטנו שאנחנו רוצים אלבום באנגלית, זה היה החלום, ואז עשינו את הראשון באנגלית, וזו היתה החלטה לא פשוטה.
"אני זוכר את התקופה הזאת. שני האלבומים האלה מכרו זהב, ההופעות היו מפוצצות באנשים, והיינו צריכים עוד אלבום אחד בעברית כדי להיות במקום אחר, ואמרנו לא. עכשיו אני קולט כמה זה נכון, כי אם היינו עושים את זה, לא היינו פה היום".

יש תוכניות לצאת איתו להופעות בעולם?

"לא יודע עוד. כנראה שכן, אבל זה רק יצא, זה רק קורה. יש לנו בחו"ל חברת בוקינג שעבדנו איתה, ויש חברות תקליטים שאנחנו בקשר איתן, אבל אין לנו את ההיסטריה הזאת של 'אני הולך להופיע בחו"ל בכל מחיר'".


רוקפור, צילום: נעה זני

מה היה כל-כך קשה שם?

"שמונים אחוז מכל החוויה היה מדהים, שלא ייצא מזה זה לא היה טוב. זה היה כיף, זאת היתה חוויה מטורפת, זה לימד אותנו כל-כך הרבה, וזה גם אחד הדברים שנתנו לנו דרייב להמשיך לעשות דברים. זה בית-הספר הכי טוב שהיה לי מוזיקלית, אין ספק, גם נגינתית ואיך להופיע ואיך לכתוב והכל.

"מה לעשות, אתה מבין פתאום שזה עבודה. זה לא סדנה שאנשים באים בסתלבט וזה נגמר. זה עבודה של יום-יום, והיו חוויות גדולות והתרגשויות גדולות והגענו למקומות שבחיים לא הייתי מגיע אליהם גם אם היה לי הרבה כסף. הכרנו אנשים מכל-כך הרבה סוגים, הגענו למקומות שאפילו האמריקאים לא מגיעים אליהם, וברמה הזאת, זה השמונים אחוז מהחוויה, שהיו מדהימים".

והעשרים אחוז הנותרים?

"העשרים אחוז, בואי אני אתן לך סדר יום לדוגמה: התעוררת במלון בשמונה, תשע בבוקר, אתה יוצא לדרך. במקרה הטוב ההופעה הבאה היא במרחק של תשע שעות נסיעה, וזה הופך מיד ל-12, כי אתה עוצר בדרך. עולה להופעה, רוב הפעמים בלי באלנס, עם להקה לפניך ואחריך, מופיע, יורד, מעמיס את הוואן וממשיך הלאה להופעה הבאה, בדרך עוצר למצוא מלון בכיוון של ההופעה הבאה, ולמחרת אותו דבר. לא כל יום אתה מוצא מלון כל-כך מהר, עם חדרים נורמליים, לא כל יום אתה מוצא אוכל טוב, לא כל יום כיף באוטו, לא כל יום האוטו מצליח לנסוע ולא תמיד ההופעה טובה.

"והעייפות מצטברת, והעצבים מצטברים, אני זוכר שפגשנו כמה להקות בדרך שאמרו לנו איך הן הולכות להתפרק בסוף טור. פעם מישהו בניו יורק אמר לנו, 'אתם יודעים, הטורים בארה"ב מפרקים להקות, אז שימו לב'. לא הבנתי על מה הוא מדבר. זה לא פשוט. זה עבודה סיזיפית. ועם כל העייפות הזאת שקשה לדמיין אותה אפילו, אתה צריך לעלות על הבמה ולתת מאה ועשרים אחוז, ויום אחד אתה מול קהל מפרגן ואוהב, ולמחרת אתה מול אנשים אחרים לגמרי, פתאום לא מגיע קהל. זה דברים שהם גם נפשית מאוד קשים. ואין פרטיות, ואחרי כל הלחץ והבלגן אתה רוצה להגיע הביתה ולשים את הראש ולישון – ואין לך את זה".

"לא היה לי זמן להתפנק ולפחד"

בוא נחזור לאלבום.

"נראה לי שאנחנו מתעסקים באלבום הזה באדם עצמו. הדבר שאני הכי אוהב בעולם זה אנשים, ואנחנו מתעסקים בזה הרבה. יש לנו בכל האלבומים אולי איזה שניים-שלושה שירי אהבה, ונראה לי שהדבר שיותר מסקרן אותנו זה באמת חברה, אנשים, בנאדם, משהו פסיכולוגי יותר. זה איזה קו מקשר בין שירי האלבום".

אפרת בן-צור וליסה ג'רמנו מתארחות.

"את אפרת אנחנו מכירים שנים, עבדתי איתה, הפקתי לה שני שירים וניגנתי איתה איזה חמש שנים בהופעות. היא חברה מאוד טובה, וזה שיר שנכתב די מהר באיזו חזרה או משהו, ובאמת אחרי איזה פעמיים שניגנו אותו, אני לא זוכר מי מאיתנו אמר את זה, אבל עלה שזה תפור לאפרת לשיר פה.

"ולגבי ליסה ג'רמנו, היא הגיעה להופעות באוזן השלישית. המנהל שלנו, אלי חיון, הוא גם הבעלים של האוזן השלישית, ויצאנו לאכול איתה, וזה זמרת שאנחנו מאוד אוהבים, ושאלנו אותה אם בא לה לשיר לנו באלבום, וזה יהיה לנו ממש כבוד. היא מאוד שמחה, ויום אחרי שהיא נחתה, כולה הפוכה, היא הגיעה לאולפן ועשינו איתה שיר שהיא בחרה מתוך איזה שלושה שחשבנו שיתאימו לה".

כבר שמונה שנים בערך מאז שעברת מעמדת הגיטריסט של הלהקה לפרונט, כסולן במקום אלי לולאי. איך אתה מרגיש במקום הזה?

"לא יכולתי להתפנק על קשיים, כי אלי עזב יומיים לפני הופעה בסן פרנסיסקו, והיינו צריכים לנסוע מאל.איי לסן פרנסיסקו. זה נסיעה של יומיים. ביומיים האלה בתוך האוטו התאמנו על כל השירים, על שינויי ריינג'ים, מרק לקח את התפקיד שלי, איסר את של מרק, ואני את של אלי.

"ברוקפור יש הרבה ווקאל, זה לא תמיד שירה נטו, זה משהו שאנחנו מאוד אוהבים וזה משהו שהתחלנו איתו, זה הסימן היכר שלנו, אז לא היה לי זמן להתפנק ולפחד. אין ברירה. כשחברת תקליטים אמריקאית אומרת לך, 'אין מה לעשות, אתם עוד יומיים בסן פרנסיסקו', אתה לא מתווכח, אתה עושה את זה. זה משהו שלמדנו בטורים. אין לבכות 'אין לי באלנס, אני לא שומע טוב'.

"אני זוכר שפעם התפללתי שזו תהיה הופעה ריקה, שלא יבואו אנשים, ואז הסאונדמן אומר לי, 'חבר שלי משיקגו אמר לי שאני חייב לעבוד איתכם'. אמרתי לו שהזמר שלנו לא איתנו, וזה לא עניין אותו בכלל. הקושי הגיע אחר-כך, פה בארץ, כשיותר שמו לב ושאלו, ולהתחיל להסביר מה קרה היה לי יותר קשה. גם היום מתלוננים עלי שאני לא מתקשר או לא מסביר או לא מדבר, אבל בסדר".

"אף פעם לא היה לנו מישהו שהוא הפרונט"

העמדה שלך כסולן מכריחה אותך להיות יותר בקשר עם הקהל מאשר כשהיית בעמדת הגיטרה.

"אז זהו... יש הרבה תלונות עלינו, שלפעמים אני לא מתקשר עם הקהל, והרבה אנשים כועסים עלי שאני רק אומר 'להתראות', אז אני רוצה לנצל את הבמה כדי להתנצל ולהגיד שככה אני. הייתי בהופעה של דילן, לא שאני משווה חלילה, אבל מול 40 אלף איש הוא אפילו לא אמר 'ערב טוב', ולי זה לא הזיז. מה אכפת לי, נתן את ההופעה של החיים שלי.

"אז אני מבין את הקהל שרוצה שידברו איתו, ולפעמים מרק או איסר אומרים משהו, אני מבין את זה. גם אני בהופעות בא ומסתכל על מי שבאמצע, אבל מהר מאוד אני מתחיל להסתכל לכל הצדדים של הבמה. יש את הפרונטמן בחוץ, ויש את הפרונטמן האמיתי, שעומד מאחורי מי שאתה שומע על הבמה. כל אחד יש לו תפקיד. כנראה שזה החינוך המוזיקלי שקיבלתי.

"אני זוכר בתור ילד, אם נחזור לג'נסיס, כולם מדברים 'גבריאל, גבריאל', אבל מבחינתי כל בנאדם שם בלהקה היה פרונטמן בתחום שלו. גדלתי פחות על דברים של להקה וזמר. לא כל-כך אהבתי את הקטע של הסולן. בלהקות מהסיקסטיז והסבנטיז זה כמובן היה מאוד מובהק, כי יותר קל להזדהות עם פרצוף אחד מאשר עם כמה, זה מוכר יותר טוב, אבל אצלנו, גם כשאלי היה בלהקה, אף פעם לא היה לנו מישהו שהוא הפרונט. לכל אחד היה תפקיד מאחורי הקלעים. אני הייתי יותר אחראי, למשל, על העיבודים והסאונד.

"להקות כמו גונג, שאני מטורף עליה, זה להקה שמורכבת מטיפוסים, יש את המשוגע, יש את הגיטריסט, הייתי רואה הופעה שלהם מפעם, בתקופה שהם היו עמוסים בסמים, ונראה לי שלא הייתי נתקע שם רק על מישהו אחד. העיניים והאוזניים שלי היו הולכות אחרי כל אחד בהרכב.

"לג'נסיס היה זמר מדהים, מתופף אולי הכי טוב שהיה אי-פעם, קלידן מדהים, בסיסט, הכל היה סבבה. בהופעות של רוקפור, גם כי יש הרבה קטעי נגינה ולא רק 'בית-פזמון-בית-פזמון', אני קולט שהקהל נסחף פתאום אחרי קטעים שמנגנים איסר, או שלי. אז אני יודע שזה לא מוכר, במרכאות, אבל ככה זה, ככה גדלתי".

מה שומר עליכם כל-כך הרבה זמן כלהקה? אתם מרגישים חברים עדיין?

"חייבים להיות חברים. בעל כורחנו נהיה חברים, אנחנו כל היום ביחד. אבל ברצינות, לדעתי, השינויים שאנחנו עושים כל הזמן. אם אנחנו חוזרים על אותו דבר כמה פעמים, אנחנו מתחרפנים. כל פעם מישהו אחר בלהקה הופך להיות סוג של שוטר שמתריע ואומר, שמעו, אנחנו מתחילים ללעוס פה משהו, בואו ניזהר. אנחנו חייבים לאתגר את עצמנו. יכול להיות שאנגלית-עברית זה גם סוג של משהו שמאתגר אותנו ונותן לנו דלק".

אולי גם העובדה שאתם מאפשרים לכל חברי הלהקה לעשות הפקות חיצוניות.

"כן. איסר מנגן עם גבע אלון ועם להקה בשם רמלה, מרק מנגן עם דידי ארז, ליקי יש חברה של – ואני מקווה שאני לא טועה כי הוא יהרוג אותי – ייעוץ לשיווק של סטרטאפים וכל מיני אתרים וכאלה. הוא הרציני, הוא הכי ילד, אבל הוא הכי מבין".

בין "עבודות החוץ" של בן-יצחק עצמו תמצאו גם הפקות לאלקטרה, סן פדרו ותעני אסתר, אבל כרגע על הפרק סדרת ההופעות של רוקפור, שבחרה לכל ערב להקה צעירה שתתן את מופע החימום.

בשבועות הקרובים תוכלו לשמוע אותם בבית ינאי, עם האוליבז במופע פותח, בקיבוץ טללים עם ילד על הירח, בבאר שבע עם מריונטה סול, בערד עם טריפל יו, בראשון לציון עם דראנק מאשין, בבארבי עם תעני אסתר, בירושלים עם 33/3 ובחמדיה עם רקוויאם.

"זה משהו שמאוד רצינו", אומר בן-יצחק. "בהופעה בבארבי, בסוף, יופיעו איתנו שם איזה ארבע-חמש להקות, והיה חשוב לנו לארח הרכבים לא מוכרים, הכי לא קשורים, ולא לארח איזה מישהו מוכר שיביא, במרכאות, קהל".

"רוקפור" יופיעו  ב-2 במאי ב-21:30 בחצר החלוץ 33 בבאר שבע, ב-3 במאי ב-14:00 במוזה בערד, ב-6 במאי ב-21:30 בברשבסקי בראשון לציון, ב-9 במאי ב-21:00 במועדון הבארבי תל-אביב וב-11 במאי ב-21:30 במועדון הצוללת הצהובה בירושלים.