אזני הרוח ונגינת הגוף

השניים מ"פאסיון בשניים" הם הרקדן והכוריאוגרף אמיו גרקו (הולנד) והמלחין הפסנתרן פרנק קרווצ'יק. השניים הם גם המוזיקה והמחול, הגוף והרוח, באך והקהל המקשיב לו, אזני הרוח ונגינת  הגוף...
 
"קרווצ'יק: כוחה של המוזיקה הוא ביכולת לחבר בין מה שקטן מאוד למה שנשגב. המתיאוס פסיון נוגע בכל אחד מאיתנו, באופן אישי וגם בעולם... דמותו של אמיו לבד על במה היא גם דרך לבטא משהו אוניברסלי דרך גוף אחד בודד. אין כאן חיכוך עם המוזיקה אלא הגשמה (embodiment) של סבל, שדרכו משהו אלוהי מתגלה.
החיכוך הוא לא עם המוזיקה אלא הוא מייצג קונפלקט פנימי שבתוכנו, של גוף פגיע ואומניפוטנטי בעת ובעונה אחת..."
 
הטקסט הזה מופיע בתכנייה של המופע של אמיו גרקו והוא יכול לשמש כסימני דרך לסוג המחשבה שמאחורי הריקוד. אך גם אם לא נדע דבר על המתיאוס פסיון של באך ועל "שבעת ההכרחים", ראשי הפרקים המקבילים לשבע תחנות הצלב,  הערב הזה הוא מסע מיוחד במינו של רקדן החי על הבמה.
 
הוא נותן מעצמו ללא שיור, מרגש ומציק ומוזר ונוגע ללב, מובן ותמוה בעת ובעונה אחת, אישי אך פונה אלינו, אל הקהל כאל חברים למסע  ומשתף אותנו בתמיהותיו שלו על קיומו הגופני וכמיהתו הרוחנית ומנסה לענות על השאלה הגדולה: מי אני?  והאני הזה במקרה של גרקו הוא רב שכבתי. את התשובה הראשונה הוא  מכריז בקול מעל הבמה: "אני הוא גופי". וגוף זה סקרן לגבי הכל. 
 

פאסיון בשניים (צילום: יח"צ)

בשיתוף פעולה יחיד במינו בינו לבין הבמאי והכוריאוגרף פיטר שולטס והמוזיקאי קרווצ'יק, ש"ארגן" מחדש את המתיאוס פאסיון, אמיו גרקו אינו פוסק מלרקוד כל זמן המופע. להוציא היעלמות אחת קצרה שממנה הוא חוזר מחודש, נכון להסתער שוב על הבמה, על הקהל, לדבר בגופו עם המוזיקה, עם האביזרים, בדייקנות, ובמה שנראה כאנרכיה פרועה, שבה הוא זורק חפצים שכבר אין לו צורך בהם: תפוח נגוס, מים צבעוניים, בלון בצורת גלובוס.
 
יש סיפור נוצרי ברקע אך הרגש הדתי הוא לא נוצרי בהכרח, אלא הוא ההכרה, בסופו של דבר, בחוסר היכולת להכיל את העולם, להיכנע ולהיות - לאחר מאבק האיתנים- שפל רוח. ואז מגיעה ההארה, השלווה.

גופי מתחמק ממני
 
על הבמה שבשוליה יושב קהל, ונסורת מפוזרת עליה, נמצאים הרקדן והמוזיקאי המוכן לכל תעלול והתערבות. גרקו בבגד גוף כסוף, משוחח עם המוזיקאי  ואחר כך פונה אל ההקהל כאילו הם ידידיו, עד שהאור מתרכז על הדמות הנוצצת ואמיו מתחיל לרקוד.
 
העובדה שלא מדובר בשלמות של ביצוע, בשלמות של גוף, מוסיפה אמינות לריקוד העשיר, המהיר מאוד,  כאילו אמנם מנסה הרקדן לפרוץ מתוך גופו. המוזיקה נעשית  כמעט פיזית, הניסיון לחוות אותה כגוף- מרתק, התגובה המיידית בריקוד של ידיים בלבד, המוארות בקרן אור מעל לפסנתר, ליופייה הלירי או לקצב המהיר מזכיר אולי ילדים הרוקדים "לפי המוזיקה". ההתערבות של גרקו בנגינה -  הוא דופק על מנענעי הפסנתר, כמעט חונק את הפסנתרן, מתמסר לאריה -  מצחיקה ומפתיעה.
 
בהמשך משיל גרקו את הבגד הנוצץ, ממשיך לרקוד כאשר הוא מכריז "עלי לספר לכם שגופי מתחמק ממני" ונותר לעמוד עירום למחצה באור במשך דקות ארוכות. לא צריך הרבה דמיון כדי להעלות  על הדעת את דמותו של הצלוב, אך כאשר הגוף המתנשם בכבדות נחשף באופן כל כך אינטימי, פעימות הלב העזות  והצלעות נראות דרך העור -  אז זהו כלאדם, זה שגופו  אנושי  ודרכו ידועה מראש. 
 

פאסיון בשניים (צילום: יח"צ)

אחר כך  גרקו הוא  גם  ליצן קרקסי עם אף אדום, המוזיקאי עובר לנגן באקורדיון וגרקו מדגיש את הקצב עם מפוחית פה זעירה. הוא משתטח לרגלי הקהל, הוא משעשע ופתטי ולא מובן וניתן לאהבה.
 
לקראת הסוף כאשר המוזיקה סוחפת במלודיות הידועות, כאשר יופייה רב מלהכיל, פתאום מטיל הרקדן בד לבן על הפסנתר ועל הנגן והכל משתתק. 
 
האור יורד, והמוזיקה, למרות שאולי הרגו את הפסנתרן ואת הרקדן, מתנגנת שוב. וכאשר מחשיך כמעט לגמרי נדלקים מוטות מוארים בעומק הבמה ובחלל הבמה מלמעלה, ומשהו מיוחד משתרר באולם שגם מואר עכשיו. זהו חיבור אנושי חד פעמי, אולי של פיוס. 
 
מחיאות הכפיים מחזירות את האולם ואת המבצעים למקומם המסומן מראש. היה קסם, וזהו, חלף.