"אני באמת לא מבין איך לא הגעתי לכאן עד היום" אומר  בתחילת השיחה גאריק אולסון, אחד הפסנתרנים הנודעים בעולם.

אולסון  זכה בשנת 1970 בפרס הראשון בתחרות שופן בוורשה  ורשם הישג חלוצי. הוא הפסנתרן האמריקני הראשון  שהוענק לו הפרס היוקרתי. בביקור ראשון בישראל הוא משקיע את מירב זמנו בהוראה בכיתות אמן במרכז למוזיקה בירושלים ובמהלכו ייתן רסיטל ביום חמישי הקרוב באולם ימקא בירושלים.  לשוחרי הפסנתר,  ואלה רבים, זו סיבה טובה להגיע לירושלים.
 
השיחה בינינו מתנהלת בטלפון  בין חזרה אחת שהוא מקיים לכיתת אמן. קולו מסגיר אדם שנהנה מעשייתו באמנות והשיחה מלווה בפרצי צחוק רבים.   

השוברטית של בטהובן והבטהובנית של שוברט

שם אולסון מעיד על מוצא סקנדינבי?
 
"בהחלט, אני אמנם נולדתי בניו יורק. אבא הגיע משבדיה. אני כבר רוצה להגיד לך שאולסון  פופולרי בשבדיה כמעט כמו השם 'כהן' כאן אצלכם.  וכמו אצלכם יש יותר מצורה אחת שבה אנשים כותבים את שמם. חזרתי כעת מהופעות בסקנדינביה והשם הפופולרי היותר לפני אולסון הוא אנדרסון. יש לי דודה ששם משפחתה אנדרסון אז..." 

אז אתה פשוט אחד מהמוני העם
 
"יותר מזה. לא סתם אחד מהמוני הסקנדינבים, אימא שלי מוצאה מסיציליה, אני האמריקני שהוא שבדי-איטלקי היחיד שאני מכיר. אם ניקח את הדימוי של השם צעד אחד קדימה. אתה בוודאי מכיר את הכינוי  WASP לאמריקנים הלבנים (אנגלו-סקסים פרוטסטנטים לבנים). מה אתה עושה כשאתה אמריקני לבן עם דם איטלקי, איך תקרא לעצמך?".
 
התכנית הראשונה שלך בישראל כוללת יצירות של בטהובן, שוברט, שופן וצ'כובסקה. בוא נתחיל מלוביקה צ'כבוסקה. מי היא המלחינה הזאת ואיך הגעת ליצירה הזאת?
 
התכנית כולה באה לחשוף שלוש קלאסיקות ונדבר עליהן תיכף: בטהובן שוברט ושופן. את היצירה של צ'כובסקה הצעירה (בת 37) בחרתי בעצמי. ליתר דיוק 'קרן טרזין' בבוסטון  מזמינה יצירות חדשות ממלחינים שונים. הם פנו אלי ובקשו שאני אבחר יצירה של מלחין או מלחינה, בחנתי כמה אפשרויות  ובסופו של דבר החלטתי על צ'כובסקה. מבחינתי היצירה כתובה היטב, יש בה מנעד של סגנונות וסוגי אווירה שונים לאורך ארבעת פרקיה ואני מאוד מרוצה".
 
מרוצה זה אומר אוהב?
 
"שאלה טובה. לדעתי נגן, בייחוד נגן רסיטלים חייב לאהוב את כל מה שהוא עושה. אחרת למה לעשות. מצד שני  כשאתה מנגן יצירה חדשה, המלחין עומד לדין המאזין. כי למאזין אין ביצוע אחר שהוא יכול להשוות אליו את מה שהוא שומע כרגע. לעומת זאת אם אני אנגן  בטהובן  רע, לא יאשימו את בטהובן. אז אולי לא עניתי לך בדיוק על השאלה, אבל אני מניח שההתלבטויות של פסנתרן או נגן ברסיטלים נהירות יותר.
 
"נקודה נוספת ראויה למחשבה של המוזיקאי ושל הנגן  היא שמדובר בקונצרט שהוא אינו אופרה, אין כאן סיפור שאתה יכול להישען עליו אתה ונגינתך נשפטים ברגע זה. אין במאי, אין מנצח, אין תלבושות, יש אדם אחד וכלי אחד. טכנית אני יכול להוסיף שאת היצירה הזאת – ארבעה פרקים של צ'כובסקה – אנגן בפסטיבל האביב המתקיים בימים אלו בפראג. כמובן שביקשתי את רשותם של המזמינים אנשי  קרן טרזין לנגן אותם קודם  לפסטיבל שהוא למעשה השמעת הבכורה הרשמית שלה והם לא התנגדו.".
 
במלים אחרות, ירושלים היא המקום שבו אתה בודק את היצירה...
 
"גם. אבל אין מלחין בייחוד לא מלחין בן זמננו שלא ישמח  שיצירתו תנוגן ביותר ממקום אחד".  
 




לוביקה צ'כבוסקה, צילום: Peter Brenkus


ובאשר לשאר היצירות?
 
"ראשית, מאחר ולא הופעתי כאן עד היום בחרתי  ביצירות מלב הרפרטואר: הסונטה הפסטורלית של בטהובן  ופנטסיית הנודד של שוברט, שתי היצירות דומות בכך שהסונטה של בטהובן היא, אם אפשר להשתמש במילה הזו, 'השוברטית' ביותר בין הסונטות של בטהובן  ואילו היצירה של שוברט היא ה'בטהובנית' ביותר של שוברט.
 
"בזו של בטהובן  נמצא את הנינוחות הווינאית המובהקת שמצויה ברבות מיצרות שוברט ואילו את שוברט נמצא את סערת הרגשות המתאימה בדרך כלל לבטהובן. ובאשר לשופן,  התייעצתי גם עם מנהל המרכז כאן בירושלים, עמיתי וידידי הפסנתרן מאריי פרחיה. הרי בסופו של דבר הזכייה בתחרות שופן בוורשה הקנתה לי את פריצת הדרך הגדולה לפני ארבעים שנה".

המלחין כקדוש חילוני
 
אני רוצה לקשור את האחריות הרסיטלית שדיברת עליה מקודם ואת הנגינה של שופן לעניין רחב יותר שעלה בתקשורת הישראלית לפני זמן קצר. הנושא הוא התייחסות האמן המבצע לחומר. האם נגן מתייחס רק לתווים הכתובים ואלו תמרוריו להבנה, לפרשנות ולביצוע או שנגן חוקר את נסיבות כתיבת היצירה, הזמן, התנאים, מצב נפשי של האמן, ומתוך כל הנתונים האלה ניגש ליצירה?

"יכולתי לדבר בעצם רק על הנושא המהותי הזה שעתיים ואני מניח שאין לנו הזמן.  אנחנו נוגעים כאן בהיבטים ובגישות שהיו להם תומכים ומתנגדים לאורך השנים. ידוע למשל שהמנצח ארטורו טוסקניני,  אמר שכל הסיפור שבטהובן הקדיש את הסימפוניה השלישית לנפוליאון ואחר כך חזר בו  ושינה את הנמען לא מעניין אותו, הוא מתייחס להנחיה הכתובה מעל לתווים "אלגרו קון בריו" (מהיר ורועש, בעברית).
 
"היתה אסכולה שלמה שדיברה על המהותיות של הדבר עצמו, כלומר היצירה.  מצד שני אני משוכנע שאינך יכול להתמודד עם שופן למשל מבלי להבין את המהות הפולנית של שלו. את היותו נטע באדמה הפולנית שהפך ברבות הימים ליישות בתרבות. נכון שהיסטורית הוא חי בתקופה שבה בעצם לא היתה מדינה פולנית, אני לא יודע איך הוא היה מתייחס למדינה של היום. 

"בוא נזכיר שתי עובדות  בלבד שהן לא מוזיקליות טהורות. שופן העריץ את זמרת הבל-קנטו האופראית בזמנו, האם אני כפסנתרן יכול להתעלם מזה?  שופן כתב מוזיקה לאירועים חברתיים, לנגינה בסלונים בפריז. האם היום כשאני מנגן את היצירות שלו באולמות של 1,500 ויותר אנשים בפסנתר שמפיק צלילי שונה לחלוטין האם אני יכול שלא להתייחס?
 
"אני רוצה  להתייחס לנקודה בעברי האישי. כשהתקבלה ההחלטה שאני אגש לתחרות שופן בוורשה עבדתי עם כמה מורות. האחת נחשבה לאושיה שהעמידה דורות של פסנתרנים מצוינים וזוהי רוזינה לוין. היא החמיאה לי בשעתה על נגינת שופן ואמרה משפט שהרוב המנגנים שופן ומעטים הם נגני שופן אמיתיים 'לך יש את זה'. 
 
"אבל, כשבאה העת להמליץ לתחרות, היא אמרה לי שלא כדאי לי לגשת. אני בא מתרבות אחרת. אם ללכת לתחרות לך לתחרות צ'ייקובסקי במוסקבה. הרוסים, אמרה לווין, דומים מאוד לנו האמריקנים, תוכל להסתדר איתם ולהצליח. הם עירוניים בחשיבה, הם מעין 'קאובויס'.  אנחנו הרוסים, או מי שגדל ברוסיה, קרובים למקור הפולני. אבל אתה אמריקני רחוק יותר מן הפולנים.
 
"והיא אמרה זאת לאחר שאחד מתלמידיה זכה שם. זהו ואן קלייבורן (שזכה בפרס הראשון בשנת 1960), האמריקני הראשון שזכה בתחרות בברית המועצות. תלמידים אחרים שלה היו מישה דיכטר שגם זכה בפרס וגם ג'יימס לווין, פסנתרן מצוין ומנהלו האגדי של בית האופרה מטרופוליטן.
 
"אז מה תעשה עם המחול הפולני, מזורקה שהיה עלי לנגן? קצת לפני התחרות  הוזמנתי לערב של גולים  או יוצאי פולין  בניו יורק, הם ניסו להטעים אותי את טעם המחולות העממיים. היום נראה לי שזה היה אירוע ביזארי.

מכל מקום זכיתי לא רק בפרס הראשון אלא גם בפרס מיוחד על נגינת המזורקות. הפולנים התפלאו - הרי שופן שייך לנו.  התשובה שלי היתה כבר לא. שופן לא שייך רק לכם הפולנים, הוא שייך לכולנו.
 
"כפסנתרן צעיר שמעתי את רובינשטיין מנגן שופן. הייתי אז בן 9. התרגשתי מן הפיוט שבמוזיקה שלו וגם מן הלאומיות. הבנתי שבשביל הפולנים פרדריק שופן הוא מעין 'קדוש חילוני', לא פחות. ואין ספק בכך שכאשר אני כאמריקני מנגן גרשווין אני יודע מראש איך זה צריך להישמע, כמו שהפולני משוכנע שהוא יודע איך שופן צריך להישמע. ולא צריך לשכוח גם שלא כל הפולנים מסכימים על דרך אחת לנגן את שופן. 
 
"מצד שני לא ייתכן שאני כאמריקני אסתפק בנגינת סמואל בארבר, ג'ורג' גרשווין וליאונרד ברנשטיין. אני כאמור לא מתכחש  של בן העם של המלחין יש אולי קירבה סמויה רגשית, שונה והוא ידבר את המוזיקה של המלחין בן ארצו בצורה שונה, אבל מכאן ועד להגבלת הגישה למוזיקה מסוימת לקבוצה אתנית כזו או אחרת רב המרחק.
 
"לפני כמה שנים שאל מבקר מוזיקה, שכתב על הדרך שבה ניגנתי את הקפריצ'ו לפסנתר ולתזמורת של סטרווינסקי, איך הצלחתי לנגן כך את היצירה הזאת. כאילו אנחנו מדברים אותה שפה. זו שאלה תמוהה כי סטרווינסקי, כמו באך לפניו, רשם תווים ומיעט בהוספת הנחיות באשר לדינמיקה, וכיו"ב". 

"המורים שלי היו במידה רבה כמו הורים, וגם בהורים אתה מורד"
 
במהלך השיחה הזכרת שמות של מורים שעיצבו את דרכך, היית תלמיד של קלאדיו אראו מגדולי הפסנתרנים במאה העשרים, של רוזינה לוין ועוד שמות פחות מוכרים.  אתה על הבמה  כבר כחמישים שנה, עד כמה  הישות או הזהות של מורה מעצב דרך טבועה בך וכשאתה עצמך מלמד מה מזה עובר הלאה?

"אני חייב להתחיל את התשובה בכך שבאמת למדתי הרבה מאוד שנים, כלומר גם אחרי  שהתחלתי להופיע -למדתי. פעם כשעוד למדתי  בהדרכת קלאדיו אראו, ניגנתי לוולידימיר הורביץ, שכמעט ולא לימד. כבר הייתי מקצוען. לאחר המפגש בינינו נרמז לי שהוא יהיה מוכן לקבל אותי כתלמידו. הייתי בן 27 ואז החלטתי להפסיק.
 
"המורים שלי היו במידה רבה כמו הורים. גם בהורים אתה מורד. זו דרך העולם. חשתי שהיה לי די , הרגשתי אז ואני חושב שהתחושה לא השתנתה  כמו טאצ'סטון האומר  ב'כטוב בעיניכם'  לז'ק בתארו את אודרי נערת הכפר הפשוטה, חברתו:  a poor virgin, sir, an ill-favoured thing, sir, but  mine own." . אולי היא ענייה ולא מוצלחת אבל היא שלי.
 
"להמשך השאלה שלך. אני כמעט ולא מלמד בצורה מסודרת, ישנו פסנתרן אחד בניו יורק, שאני משמש לו כמעין מנחה. אנחנו נפגשים אחד לכמה חדשים  ואני רואה עד כמה הוא התקדם".
 
כלומר אתה מסתדר היטב  בהופעות בלבד?
 
"כן, למרבה המזל  אני מופיע ברסיטלים, בקונצרטים עם תזמורות ובהרכב קאמרי של שלישיית פסנתר וכן כפסנתרן המצטרף להרכבים קאמריים. אלו הם עיסוקי העיקריים. 
 
"אבל אני מלמד בכיתות אמן, כמו כאן בירושלים. אתה בוודאי מכיר את המסגרת, אתה מקבל שעה עם תלמיד שבמהלכה אתה המורה, אמור לאמוד את כישוריו, לא לשבור את הדרך שבה הוא הולך לאורך השנה או השנים שבהן הוא מנגן ולהצביע על נקודות לשיפור, להשבחה. ככל שהשנים חולפות הצטבר הרבה נסיון  ולפיו הולכות גם ההנחיות. לא הרבה יותר מזה". 
  
אתה רואה  סוגי קהל שונים בארצות רבות, האם אתה חש שהמוזיקה הקלאסית מאבדת את הקהל שלה?
 
"אני אופטימי, אולי חייב להיות אופטימי. אני זוכר שכשהתחלתי להופיע אותן תהיות האם למוזיקה הקלאסית יש עתיד. הדבר הברור הוא שגם אם הקהל מגיע לקונצרטים רק בשנות בגרותו הוא חייב לבוא למשהו מוכר. משהו שנטוע במוחו ומשמש נקודת משיכה. 
 
"היום אני רואה קהל צעיר יותר באסיה. מן הטעם הפשוט ששם משקיעים כיום בחינוך למוזיקה. יש ארצות שבהן עדיין כל ילד לומד לנגן ואגב כך מקבל יסוד. ארצות הברית אני חייב להודות נמצאת במקום גרוע ביותר בתחום החינוך המוזיקלי לצעירים. שעות ההוראה קוצצו. כל מה שנותר לי הוא לקוות שהמצב ישתפר אצלי, אצלכם ובכלל".     

הרסיטל של גאריק אולסון יתקיים ביום חמישי, 23 במאי 2013 ב-20:30 באולם י.מ.ק.א ירושלים במסגרת סדרת ימקאמרי. להזמנת כרטיסים: 02-6241041 (ניתן לרכוש כרטיסים גם שעה לפני תחילת הקונצרט, בקופה).