ההצגה ה-3 בטרילוגיית אריך קסטנר של המדיטק היא חווית תיאטרון מכבדת ורצינית לילדים גדולים
העירוניים נגד ילדי הפנימייה
אחרי "אמיל והבלשים" ו"אורה הכפולה", חוזר המדיטק לכתיבתו המופלאה של אריך קסטנר עם החלק השלישי בטרילוגיה הקסטנרית, ומעלה על הבמה - בשיתוף הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין – את "הכיתה המעופפת".
רגע לפני שהם יוצאים לחופשת השליש וחוזרים לביתם, עורכים תלמידי כיתה ו' בפנימייה חזרות להצגה שכתב ג'וני, אחד מנערי החבורה, על הכיתה המעופפת מצד אחד של העולם לצדו השני. תוך כדי משחק הם מנהלים קרב נגד אויביהם המושבעים, "העירוניים", ילדי בית הספר העירוני שחייהם מרופדים יותר מאלה של ילדי הפנימייה המנהלים את חייהם רחוק ממשפחותיהם.
לצדם של נערי הפנימייה במאבק מול העירוניים, עומדת דמותו של "אסור לעשן" - גבר בודד ומנוכר שזכה לקבל את כינויו בעקבות הכתובת על קרון הרכבת הישן בו הוא חי - המתגלה, עם התפתחות העלילה, כחבר הילדות האהוב של מנהל הפנימייה שבה חיים הנערים.
בין כל ההתפתחויות העלילתיות האלה עוברים הנערים גם את תלאות הדינמיקה החברתית של עולם הילדים, עד שכל אחד מהם מוצא את מקומו ולומד להרגיש טוב עם תכונות האופי המייחדות אותו. בולט מכולם מאבקו של אולי, הרגיש שבחבורה, הלומד להרגיש "מאוד מאוד נחשב" ולא חסר משמעות ופחדן כפי שחש בתחילת ההצגה.
לא כל מחזה יכול היה לשרוד את הקווים העלילתיים הרבים הנשזרים זה בזה, ופה בדיוק טמונה, מן הסתם, גדולתם של כותב כמו קסטנר ומחזאי כמו עידו ריקלין, שמשבצים את הפרטים השונים כך שיחיו בשלום זה לצד זה, ויוצגו לנו במינון מדויק, אמין, ונכון לעיכול.
סיפור חזק שכתוב נפלא
תיאטרון המדיטק מיקם עצמו כבר מזמן כאחד הבכירים בתיאטראות הילדים, המעניק להם חווית תיאטרון מכבדת ורצינית, תוך טיפול מעמיק ומוקפד בכל הפרמטרים המשתלבים למוצר התיאטרוני שלפנינו.
"הכיתה המעופפת", צילום: בני גם זו לטובה
בבסיס כוחה של ההצגה סיפור חזק שכתוב נפלא, עיבוד שמעביר את הסיפור לזירה שהיא שום מקום וכל מקום, כך שאם לא היינו יודעים שמדובר בקסטנר כמעט ולא בטוח שהיינו מזהים שאנחנו בגרמניה, למרות שאת מקומו של הסיפור מספרות התלבושות המוצלחות.
הבימוי של רפי ניב משרת היטב את הסיפור ומדגיש צדדים מלאי הומור לצד הרגעים המרגשים (למרות שנדמה שאת הרגע שהיה אמור להיות המרגש ביותר בהצגה בו נפגשים שני חברי הילדות, מנהל הפנימייה ו"אסור לעשן", העבירו לנו קצת מהר מדי ומאופק מדי).
גם התפאורה, פן שהמדיטק מקפיד עליו באופן קבוע בכל ההצגות אותן ראינו אנחנו במקום, אסתטית להפליא. המוזיקה תורמת את חלקה לעלילה ולאווירה בצניעות ראויה לכבוד, חבורת השחקנים – תלמידי שנה ג' בסטודיו של יורם לוינשטיין, ולצדם דני גבע ורודיה קוזלובסקי - מביאים אל הבמה קסם וחדוות עשייה, ודני גבע, המלוהק לתפקיד "אסור לעשן", מעניק ערך מוסף לתפקידו עם הכריזמה הבימתית הבולטת שלו.
אחרי שצלחנו בשנה הקודמת, הקטנה בת השש וחצי ואני, את המעבר להצגות המתאימות לילדי תחילת בית הספר, קל להרגיש שאנו עומדות בפני המעבר הנוסף וחוזות בהצגה שמיועדת כבר לילדים גדולים, מדברת בשפתם ובקצב שלהם, ומעניקה להם חוויה שמתאימה, אכן, לבני ה-8 ומעלה, כפי שמייעדים אותה יוצריה.
מבחינת הקטנה, בכל מקרה, מדובר היה ברווח כפול, או כפי שניסחה זאת היא: "זה הצגה, והם עושים בהצגה עוד הצגה, נכון מגניב?!"
"הכיתה המעופפת", על פי ספרו של אריך קסטנר. מחזה: עידו ריקלין, בימוי: רפי ניב, תפאורה: סבטלנה ברגר, תלבושות: יהודית אהרון, מוזיקה: נדב רובינשטיין, תנועה: איריס לנה, תאורה: זיו וולושין, תנועה תיאטרלית: גנאדי בביצקי. שחקנים: אודי בן דוד, דני גבע, רודיה קוזלובסקי, עמית אפשטיין, גל אמיתי, נדב לאור, עידו לוסקי, איתמר שקד, שפי מרציאנו, אימרי ביטון, אדי אלתרמן.
*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק