השיחה עם הפסנתרן אסף פייר, מתנהלת מייד אחרי שהלך לבחון פסנתרי "פציולי" איטלקיים לקראת הופעתו עם הסימפונית ראשון לציון בהיכל התרבות מודיעין-מכבים-רעות  ב-22 ביוני 2013.

פייר מתעתד לנגן את הקונצ'רטו השלישי בדו מינור של בטהובן  ומבקש לנגן את היצירה החשובה לו על פסנתר ראוי.  "ניגנתי היום על ה'פציולים'. אלה פסנתרים מתגמלים. הם נענים מייד למגע הפסנתרן ומה חשוב מזה". 

לצד היותו פסנתרן, פייר הגם מרצה במסגרות שונות בארץ ( "קתדרות") ובמקביל משמש כיועץ אמנותי  לאולמות שונים.

קהל של בני ארבעים וחמישים

אתה מרבה להופיע כסולן?

"בשנים האחרונות ניגנתי 15 קונצ'רטי לפסנתר עם כשמונה תזמורות בישראל: הסימפונית ירושלים, הסימפונית חיפה, סימפונית ראשון לציון, סימפונט רעננה, הקאמרית ישראלית והקאמרית רמת גן.
  
אלו תכניות אתה מציע כעת לקהל בישראל?   

"תכנית שמזוהה אתי בשנים האחרונות היא הפסנתר הספרדי. התמחיתי בנגינת  מוזיקה ספרדית  של מלחינים נודעים כמו דה פאיה, גרנאדוס, אלבניז, סולר ואפילו סקרלטי המוקדם. אני כולל את היצירות בתכניות שלי. לא רק נגינה ככתבה אלא גם עיבודים ותזמורים. כלומר, יצירות שנכתבו לפסנתר ללא ליווי הופכות ליצירות סולניות עם פסנתר.

"המשיכה האישית שלי למוזיקה הזאת נובעת מן האיכויות שיש במוזיקה הספרדית. בשבילי נגינה 'אותנטית' של מוזיקה ספרדית  היא משהו שאינו קלאסי צרוף, לא מנגנים מוזיקה ספרדית כמו באך או מוצרט, יש יסודות קצביים, יסודות פופ ויסודות עממיים שמדברים אלי. במשך השנים שאני מופיע במוזיקה ספרדית היא מזוהה אתי, כבר הוצאתי לאור דיסק של המוזיקה הזאת וזו אותנטיות שמדברת אלי".

במקביל להופעותיו ולפעילותו כיועץ בנה  פייר את עצמו כמרצה שמדגים ומנגן במסגרת שנקראת שיחה-נגינה. שם הוא חולק את תובנותיו עם הקהל ומנסה להגיע. "הקהל מגיע לסדרה שנקראת בשם הכולל למשל 'מאחורי הצלילים' ובכל פעם נחשף סוד של יצירה כזו או אחרת".

אסף פייר, צילום: יח"צ

האם הקהל שמגיע למפגשים אתך זהה בממוצע הגיל לממוצע הגבוה יחסית של קהל הקונצרטים בישראל ולא רק כאן?

"חד משמעית זה קהל יותר צעיר. אני לא מדבר על בני שלושים, אבל בני ארבעים וחמישים ממלאים את המושבים באולמות. בכלל במודיעין המרכזת אליה קהל גם ממכבים ומרעות ומיישובים סמוכים, יש קהל יותר צעיר, בין היתר כי ממוצע הגילים של כלל האוכלוסיה ביישובים האלה, נמוך יותר".

יסודות הפופ של בטהובן

האירוע שלקראתו אתה מתכונן  הוא נגינה של הקונצ'רטו השלישי של בטהובן, עם התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, כשעל הקונצרט ינצח נעם צור.

"נכון והיצירה הזאת היא סמן בקריירה שלי. בשונה מרוב הפסנתרנים שמתחילים לנגן בגיל שש שבע, אני הגעתי לנגינת פסנתר בסביבות הבר-מצווה. היצירה הראשונה ששמעתי ותפסה אותי היתה הקונצ'רטו  השלישי  לפסנתר של בטהובן. זה היה תקליט ויניל שחור, הפסנתרן היה מאוריציו פוליני והמנצח קרל בּהם ניצח על הפילהרמונית של וינה. היצירה פשוט תפסה אותי.

"מה שחישמל אותי למן ההקשבה הראשונה הוא, שכמו במוזיקה הספרדית, יש כאן יסודות פופ, שדיברו אלי. ההנחייה לנגן 'קון בריו' (בלהט). גיליתי באמצעות היצירה או שאישרתי משהו שכבר חי בי קודם, היצירה כתובה בסולם מינורי -  דו מינור. סולם שבטהובן עושה בו שימוש ניכר ביצירות רבות. הוא כותב בסולם זה את הסונטה הפתטית, את הסימפוניה החמישית. הרבה רעיונות, ובכללם ארבעת הצלילים שפותחים את הסימפוניה, מצויים כבר בקונצ'רטו הזה.

"הקונצ'רטו הזה  כבר משוחרר מציטוטים או מהתייחסות לסגנון המצועצע שיש ביצירות היידן ומוצרט. אחר כך באה הקדנצה (קדנצה היא חלק שבו הנגן הסולן מנגן ללא ליווי התזמורת. יש והוא מאלתר, יש והקטע כתוב מראש ויש גם קדנצות שחוברו על ידי מלחינים אחרים) שחיבר בטהובן, שמשלימה את התחושה הראשונית שעליה אני מדבר. 

"הפרק השני עוסק בחיפושים. בטהובן  במעבר חד מן הסולם המינורי המקורי של היצירה לאווירה מז'ורית סולם מי מז'ור. מעבר חריף שלא ישמש מלחינים אחרי בטהובן, עד שיגיע רחמנינוב ויחזור באחת היצירות שלו לאותו מעבר חד. אבל בטהובן לא מסתפק במעבר הבלתי צפוי, הוא כותב מפורשות שהפסנתרן אמור להשאיר את הדוושה הימנית לחוצה ולהמשיך לנגן. התוצאה הסופית מעורפלת, לא ברורה.  

"לכאורה יש כאן ניגוד. מצד אחד דחיקת גוויעת הצליל ומצד שני מעברים חריפים. ענין זה הטריד אותי והלכתי לבדוק. ראיתי שברוב המקומות בטהובן מבקש נגינה שקטה (פּיַאנוֹ  ואפילו שקט יותר מפיאנו). משהו כמו 70 או 80 אחוזים ביצירותיו.  והבקשה לנגן חזק (פוֹרטֶה) לא עולה על יותר מ- 15 אחוזים ביצירותיו. משהו לא הסתדר לי. למה הערפול וההנגדות. הלכתי לבדוק את כלי הנגינה שבהם בטהובן עצמו השתמש. אלה היו מקלדות  שפטישיהן  עטופים עור והצליל שהופק מן המיתר היה חלש ושקט הרבה יותר. לכן צריך היה לעזור לצליל להמשיך ולחיות.

"הכלים של היום עם העוצמות שאתה הפסנתרן מסוגל להפיק מהם דורשים צורת נגינה שונה. הדגש  שאני מחפש היום כאן,  כמו במוזיקה הספרדית, הוא האותנטיות. תשומת הלב לניואנסים הדקים ביותר שהמלחין רשם".

"הקהל לא יכול לרדת למצולות"

איך אתה ניגש ליצירה שנראה שאתה מיטיב להכירה? אתה מקשיב להקלטות של פרשנים גדולים מן העבר, או שאתה מתאמן מחדש?

"אני לא מתחיל מחדש. הרי אני חי את היצירה  גם כאשר אני לא מנגן אותה. אני לא יכול לבוא לנגינה מא', יש שכבות שמקיפות אותי ואת היצירה, נסיון מצטבר, יצירה שגדלה אתי. כל חזרה אל היצירה היא הצבת 'פריזמה' של מצבך בחיים. הדרך שלי היא לקרוא את בטהובן תלמודית. כלומר להתפלפל עם הטקסט".

זה נשמע מצוין, אתה משקיע,  מביא את שכבות נסיון החיים שלך. מה מזה בעצם  מגיע לקהל?

(לאחר הרהור והתמהמהות) "זו נקודה ללא פתרון. קהל ככלל אינו ערוך לקלוט ניואנסים. יש בצורת ההקשבה של הקהל משהו שמזכיר  מלמול בבית תפילה. טקסטים מוכרים נאמרים לא מתוך הבנה מעמיקה. קהל לא יכול לרדת למצולות.

"מה הקהל חווה? הוא מתרשם מן האנרגיות של האמן, האנרגיות של היצירה, הסינכרון שבין הסולן לתזמורת. הבעיה היא שכאשר אתה חושב על אפשרויות הקליטה של הקהל, אתה האמן עלול לעשות פשרות לגבי הטעם האמנותי שלך. אולם הקונצרטים, פסק כבר גלן גולד, מגדולי הפסנתרנים בכל הזמנים, הוא זירה צמאת דם. אני ברגעים כאלה מעלה לעצמי את דרך הנגינה של ארתור רובינשטיין,שהיה בעל גישה ישירה לקהל".  

אז איפה אתה משקיע את כל מאמצי התובנות התלמודיות שלך?

בסופו של דבר זה קורה באולפן ההקלטות. שם אני יכול להיות אותנטי.  אבל אני בסך הכל לא יכול להתלונן. אני חי מן האנרגיות. אין לי פחד במה.  על הבמה אני מרגיש הכי טוב".

אסף פייר והתזמורת הסימפונית ראשון לציון בניצוחו של נעם צור יבצעו את הקונצרט "כוחו של גורל" במוצאי שבת, 22 ביוני 2013 ב-21:30 בהיכל התרבות מודיעין מכבים רעות. בתכנית: בטהובן- הקונצ'רטו השלישי בדו מינור, ורדי - הפתיחה ל"כוחו של גורל", צ'ייקובסקי - הסימפוניה הרביעית.  טל': 08-9737333.