את עיקר המחמאות למופע "SHE-רָה"  של קבוצת התיאטרון הירושלמי גורפת לדעתי הבמאית גבריאלה לב.

זהו מופע שאליו לוקטו - בזהירות ובהקפדה, יש לומר -  שירים של שתי משוררות:  אגי משעול ודורית ויסמן. השירים הנבחרים מצטיינים ביתר עוצמה דרמטית על פני עוצמות ליריות או תיאוּריות, למשל, וביחד הם הותכו לכלל ערב תיאטרוני שמשמשים בו יחד טקסטים משוחקים, מוקראים ומושרים, מוזיקה בחלקה ערוכה מתוך מצאי קיים ובחלקה כזאת שנכתבה במיוחד על ידי עופר שלחין.

הומור, סרטן, הומור

על הבמה שלושה שחקנים שמובילים את המופע. ויסמן ומשעול מצטרפות למופע בהקראה של שירים והנוכחות השלישית על הבמה היא של "מקהלת קפלטה אורטוריו ירושלים" שעולה בהרכבים שונים ומוסיפה נדבכים מוזיקליים.

האתגר להפוך שירים שנועדו לקריאה לחומר מדובר מן הבמה, מורכב  ודורש איכויות שמצויות בשפע במופע.

ראשית, הגשת השיר חושפת לאורך כל הערב את האיכויות המוזיקליות של הטקסטים עצמם גם כשאין מוזיקה ברקע  ההגשה. שנית, ההחלטה לחלק או להכפיל את הטקסט  כך שאותו השיר יוגש על ידי שניים או שלושה שחקנים, מעצים את הממד הדרמטי וכמובן הוספת ממדי התנועה, האיפור והתלבושות (שחור לבן, אך משוחרר מדפוס ערב קונצרטי רגיל) תורמים כל אחד בדרכו ליצירת ערב דרמטי מבריק.

מקהלה בהדרכתה של שלי ברלינסקי מוכיחה איכויות קאמריות מוצלחות ביצירות של בויס ודאולנד האנגלים כמו גם בשירי עם ובעיבודים ללחן של יוני רכטר.


‎she-רה (צילום: אריק פוטרמן)

ולעצם העניין. למעשה כל שיר זכה לעיבוד בימתי מרתק, "פואמה קטנה על חזה קטן"  של ויסמן , הוא מונולוג של המשוררת שנשמע כך "מתאים לי להיות משוררת. אם חזה גדול זה פרוזה וחזה קטן זה שירה/ אז הציצים שלי בדיוק בגודל,/ מה עוד שאתה אוהב אותם כולם, איכשהם/ בעיקר מתוחים כשהידים מורמות". שתי שחקניות עם חזיות בגדלים שונים ותנועות ידיים, שאולי אינן מותירות מקום רב לדמיון אבל משחררות גלי צחוק מן הקהל ובעיקר מן הנשים בקהל.

חוש ההומור מלווה את עשייתה של גבריאלה לב גם בשיר "בוקר טוב לשד שמאל, הגידול בצד שמאל יקמול." את ההסתכלות המשעשעת על הגידול בשד שמאל היטיב להלחין  עופר שלחין בגוונים שמזכירים את עוקצנות לחניו של קורט וייל.

הסרטן נוכח בעוד שיר  ושוב דרך ההגשה וההצגה של לב, כיום בעיקר לאחר "סוף טוב" של ענת גוב, כאשר ברור לכל שהצחוק  לא רק יפה לבריאות, אלא גם משמש מקור מזור לחולים, באו השירים המוצגים של לב ושחקניה והמתיקו את גלולת הדיאגנוזה הרפואית.

המוזיקה השלחינית חוגגת גם בשיר שמן הסתם יהיה להיט המופע "שחרית באל-על" של אגי משעול. באיכות צ'פלינית של תנועת המכונה ב"זמנים מודרניים" יצרו השניים נקודת מבט נכונה  להתרחשות הקבועות בטיסות אל על אל וממחוזות חצרות הרבנים  "פתחו ת'תא וסגרות'תא/ ופתחו שוב וטרקו ת'תא/ וקיפלו והעלו והורידו,/ ויישרו וארזו והפילו/ ומשכו מעל לראשי/ ערכות של תפילין/ ופרשו חופות טלית/ ונשקו והניפו" וכך הלאה.  
  

חוש לתזמון

מי שמובילים ובעיקר מובילות את ערב כולו הן ליאת שבתאי  באיכות קרקסית ונועה יהודאי  בעיקר בחוש ההומור הניכר בדרך העמדתה כשאליהן מצטרף אמיר מי-טל. שלישיית השחקנים נהנית  - וזה מאד ניכר - מקטעים סולניים, מדואטים ומשלישיות מתוזמנים היטב.

החוש המדויק של גבריאלה לב לתזמון הוא תכונה בולטת של מלאכת הבימוי. לאורך המופע נשמרים המתח והרצף, וזו איכות חשובה במופע שנארג  מקטעים שהמשותף היחיד הניכר לעין הוא נקודת המבט הנשית. מכאן ואילך  החיבור, השילוב והאריגה יוצרים הופכים אותו לחגיגה של חוויה אקוסטית-ויזואלית-אסתטית.    

המוזיקה הערוכה, הכוללת אפילו שירים בהונגרית (רמזים למוצא של המשוררות); העיצוב (תאורה של נדב ברנע, וידיאו ארט של אריק פוטרמן); הכניסה המרשימה אל ממלכת המלים באמצעות שתי שורות שיר "בראשית היו המלים ואחר כך שמעתי בום" והשימוש המוצלח בחלל האולם, כל אלה יוצרים מופע של טוב טעם, אנינות ובעיקר של יצירה מקורית מרתקת. לכו להתמוגג !

"SHE-רָה" , קבוצת התיאטרון הירושלמית, 20 ביוני, בית מזיא,  ירושלים.