אום - קולטור היא קבוצת אמניות שהתגבשה במהלך הלימודים בבית-הספר לאמנות במכללת ספיר: שבע נשים שהתקבצו ממקומות שונים בארץ, ויוצרות אירועי פרפורמנס ואמנות תוך זיקה לשאלות של נשיות והזיקה לדרום.

ואלה השמות: לימור מקס, שקד שמיר, שרון קן-דור, זאודיטו יוסף, חגית טיטייבסקי, לירון יערי ואיילה כץ. הצלע השמינית היא המפיקה ראומה מנצור, אף היא ממכללת ספיר.

בחודש הקרוב תוכלו להתוודע לעבודתן בפסטיבל הנשים "רמונה" ובערב הפתיחה של תערוכת הבוגרות של בית הספר, שני אירועים שבהן יוסיפו לתרגל את צורת המחשבה שהולידה מופעי פרפורמנס כמו "חניה זמנית", "קינת הבצל", "תעביר את זה הלאה", "גר פמיניסטי" ו"פרויקט מטבעות הזהב".

"החלטנו להשתלט על השטח בחזרה"

השם שבחרו, אום-קולטור, מתכתב עם שמה של הזמרת המצרייה הנערצת אום-כולתום, המייצגת מודל נשי עצמאי ולא שגרתי על רקע האקלים התרבותי השוביניסטי שבו פעלה.

איך בעצם נולדה הקבוצה?

לימור מקס (24): "הקבוצה הוקמה במהלך לימודים לתואר ראשון במסלולים 'אמן מנחה' ו'תרבות, יצירה והפקה'. זה תואר שנותן השכלה רחבה בלימודי תרבות, מגדר, פמיניזם ותרבות מקומית. כשגילינו שאנחנו כיתה של נשים בלבד החלטנו להתייחס לזה באופן מודע.

"קורס של המרצה אורית ולדר-חסון, שהציגה בפנינו אמנות שיוצאת מהחלל המוזיאוני ויורדת לרחוב, הוביל אותנו לפרויקט גמר שקראנו לו 'חניה זמנית'. ראינו שיש לנו רעיונות מצוינים ואנחנו עובדות טוב כקבוצה, ושבע מאיתנו החליטו להתגבש ולהפוך את זה לדרך חיים, מקצוע אפילו. מאז התחלנו לגייס כספים, ליזום פרויקטים ולצאת עם זה החוצה".

אום קולטור (צילום: דורון גרינוולד)

מהי עבורכן המשמעות של אמנות שיוצאת מהחלל המוזיאוני ?

"אמנות רחוב זה משהו מאוד אופנתי עכשיו, ומדובר פשוט באמנות שמתקשרת יותר עם קהל, עם הסביבה, זו אמנות שהיא יותר פרפורמנס מאשר אמנות שמכניסה אותך למוזיאון ומייצרת אצלך חוויה פסיבית. אמנות רחוב משתפת יותר את האנשים, גורמת לך לעשות אקט בתוך המופע, ובתור מי שלומדות בדרום ובפריפריה, החלטנו שזה באמת החלל שהכי מתאים לנו.

"המטרה שלנו היא לעשות אמנות שמשתפת אנשים ברחוב, קהילות זמניות, קהילות ספציפיות, במטרה לייצר דיון, להוריד אולי את האמנות לעם, לייצר אמנות שהיא גבוהה, אבל בגובה העיניים".

מה שמוביל אותנו היישר לפרויקט "חניה זמנית".

"'חניה זמנית' היה פרויקט הגמר שלנו בקורס של אורית ולדר-חסון. רצינו להחזיר לציבור את השטחים המסחריים שהמדינה מכרה לקבלני-על, כמו פרץ בוני הנגב, שמשתמשים בהם לחניה בלבד. החלטנו להשתלט על השטח בחזרה, להחליט אנחנו מה לעשות עם השטח הזה ולכבד את האנשים שאין להם מכוניות והם באים ברגל.

"פרשנו שטיחי יוגה והתחלנו לעשות שיעורי יוגה, עשינו פינת הקראת שירים וסיפורים, חילקנו ארטיקים, עשינו מין הפנינג כזה של יום כיף בכל מיני מקומות חניה שונים – וזה עבד. אנשים יצאו מהחנויות ונהנו קצת בשמש במקום לשבת תחת הפלואורסצנטים במרחבים הסגורים, וקיבלנו ביקורות מדהימות. עשינו פעולת גרילה, אז ציפינו לאיזו התנגדות, אבל זה היה להפך, אנשים זרמו עם זה.

"במקביל, כמה מהבנות בפרויקט של אורית עשו גם את הפרויקט 'תעביר את זה הלאה'. בפרויקט הזה הבנות התלבשו לבן, צבעו את הפנים בלבן, יצרו מראה אנונימי, ונכנסו לתוך קובייה לבנה. דרך החריצים של הקובייה הן החלו לחלק החוצה פתקים שעל צד אחד שלהן היה מין רישום שאחת הבנות ציירה, ובצד השני היה כתוב: 'תעביר את זה הלאה'. המטרה היתה לדבר על כל הרעיון של פרסום ושל מסרים סתומים וחסרי תוכן שמעבירים לנו בתקשורת העכשווית".

"די פרצנו שם את הגבולות"

"'קינת הבצל' הוא פרויקט שעשינו ב'צבע טרי'", מספרת מקס. "החלטנו שבא לנו לצחוק קצת על הצורה הפלצנית שבה מתנהלים הדברים שם ובעולם האמנות בכלל. תמיד צריך להיות גבוה, עם אוכל יוקרתי וכל הפסון שמשולב בעולם הזה, והחלטנו לעשות מין דוכן אוכל שייראה יוקרתי ומפתה ומזמין, וכשאנשים התקרבו לדוכן הם יגלו שבע בנות מוזרות למראה, לבושות בשחור ובבגדים דרמטיים, מרוחות באיפור כבד, חותכות כמויות אדירות של בצל ובוכות כך שכל האיפור נמרח להן.

"כך גם גיחכנו קצת על סטריאוטיפים של נשיות מקוננת ועל דרמטיות בכלל. זה כמובן גם פרפורמנס שמתכתב עם אמניות מוכרות, למשל מרינה אברמוביץ. גם לה היה פרפורמנס שבו היא אוכלת בצל. זו גם היתה מעין גרסה נשית ל'הסעודה האחרונה' של דה-וינצ'י. די פרצנו שם את הגבולות. עשינו מופע חי שגרם לאנשים לצלם, להתלהב, אפילו לבקש מאיתנו חברויות בפייסבוק".

פרויקט נוסף שעשתה הקבוצה הוא"גר פמיניסטי", גרפיטי פמיניסטי ברחובות שדרות. "בעיר שדרות היו המון כתובות נאצה", מספרת מקס, "בעיקר שוביניסטיות, והבנות החליטו להגיב להן והתחילו לרסס שירה, בעיקר שירה מזרחית, קצת בהומור, על איך הגברים מסתכלים על נשים עם מלים כמו 'פרח שלי, יפה שלי, בושם' וכל אלה. את הגרפיטי עשו בשפה מאוד נשית, כשהכל מרוסס בספריי ורוד זוהר, באקט של גרילה, באמצע הלילה.

"פרויקט אחר שלנו היה 'מטבעות זהב', גם הוא בנתיבות, במסגרת כנס תרבות של כל מיני אנשים חשובים שנועד לפתח את הדרום. עשו שם איזו גלריה קטנה, ופנו אלינו כקבוצה של אמניות מהדרום. גם שם באנו לעשות משהו קצת ציני, כי יש להם פסטיבל תרבות והם מזמינים אמנים לעשות דברים יצירתיים ויפים, אבל אין להם תקציב. בסוף קיבלנו תקציב, כי לא היינו מוכנות לעבוד בחינם, אבל רצינו לדבר ולגחך על המצב הזה, גם כנשים וגם כאמניות, שתמיד מבקשים מהן לבוא ולהתנדב, כי 'לתרבות אין כסף'.

"המצאנו מטבעות זהב של שוקולד עם הלוגו שלנו והתחלנו לערום אותן למגדלים גבוהים, לפרק אותן ולשחק עם הקהל. את הפרפורמנס הזה עשינו עכשיו גם באירועי 'לילה לבן' האחרון בתל אביב, מול הקהל היפואי. שם יצרנו כבר ממש משחקים, היה לנו מין דמקה עם מטבעות זהב, קעקועי שוקולד כמו קעקועי חינה, וזה היה ממש נחמד".