למרות מינימום החפצים על הבמה והעובדה שזו הצגת יחיד, זו הצגה לילדים גדולים, בני 7-6 לפחות
לתור אחרי תיבת האוצר
לפני שנים רבות עזר הפיראט ג'ים הוקינס להגיש משקאות לשודדי ים מזדקנים בפונדק "אדמירל בנבו", שהיה שייך לאביו. כעת הוא חוזר לפונדק ומספר את סיפור המעשה שהוביל אותו לחיפוש אחר תיבת האוצר שהחביא השודד בילי בונס, אחד מיושבי הפונדק הוותיקים, באי המטמון.
כשימות, הבטיח בונס לאביו של הוקינס, יעביר לרשותו של האב את המזוודה שלו, בה טמונה מפת האוצר המובילה לאי המטמון, בתמורה למזון וללינה שקיבל לאורך השנים בפונדק. עם מותו של בונס, נשלח ג'ים הילד לתור אחר תיבת האוצר. במסעו הוא מסתבך עם הקפטן ג'ון סילבר הארוך, שזומם, יחד עם חבריו השודדים, לגזול מהילד את אוצרו.
את סיפור ההרפתקאות הקלאסי הזה פרסם ר.ל. סטיבנסון לראשונה ב-1883, וילדי ההווה בני השבע שלנו נשאבים אליו מרותקים כאילו היה מינימום בוב ספוג, כשהם שומעים אותו לראשונה מפיו של השחקן אבי זליכה, איש תיאטרון המפתח.
מינימום חפצים
את זליכה אנחנו זוכרים לטובה מ"הלפת הענקית". גם שם נחשפנו ליכולת המיוחדת שלו להעביר סיפור בדרך שמצליחה גם לגעת בילדים הצעירים, וגם לשמור על הרבדים הנוספים שיש בסיפור, מהחלקים המאיימים שלו ועד רגעי ההקלה הקתרטיים.
ב"אי המטמון" של זליכה נוצר שילוב מעניין בין סיפור לילדים גדולים, לאמצעים בימתיים המאפיינים יותר הצגות לילדים רכים יותר בגילם. מודה, כשנכנסנו לאולם חששתי שמא נקלענו להצגה המיועדת לילדים צעירים יותר, למרות שלא היה לי ברור כיצד זה אפשרי עם סיפור כמו "אי המטמון".
באולם קאופמן שבמוזיאון תל-אביב התרגלנו לראות בעיקר הצגות לגיל הרך ועל הבמה קיבלו את פנינו מספר מועט של חפצים, שני כסאות, שולחן, דלפק ועליו כמה בקבוקי רום, סטנד ועליו בגד פיראטים ושלט הכניסה לפונדק, שסימנו שלפנינו הצגת יחיד.
אי המטמון (צילום: יח"צ)
החשש שלי הוחלף במהרה בהבנה שזליכה אכן מתבסס בעיקר על אותה יכולת ייחודית שלו לספר סיפור באופן משכנע ומרתק, כשהוא אכפתי לחלוטין ליצירה שלפניו ומעניק לה פרשנות בימתית יצירתית, כך שבמינימום חפצים מתעורר הסיפור לחיים על הבמה, ואנו מרגישים את הריח, הקולות, הדמויות והאווירה המאפיינת את חיי הפירטים.
קולות של רוח, צופר, רעמים וברקים
שלט הפונדק הופך במהרה לדגל ספינת שודדי הים, על שני כסאות הפונדק מולבשים חולצה ומכנסיים המאפשרים לזליכה להיכנס לדמויותיהם של שודדי ים נוספים המככבים בעלילה, בד לבן הנקשר לצווארו הופך את זליכה בקלילות לברביקיו הטבח, כובע עם נוצה הופך לתוכי של ג'ון לונג סילבר, שמגולם היטב אף הוא, בעזרת הסטנד ועליו גלימת שודד הים.
לצד אלה פסקול המשלים בצורה מדויקת את האווירה, בעזרת קולות של רוח, צופר ספינה, רעמים וברקים ועוד כהנה וכהנה. הילדים, כאמור, ממוגנטים לנעשה ולנשמע מולם, לרגע נפחדים מכוחה של העלילה, ולרגע משתתפים בקידומה בעידודו של זליכה.
נקודת התורפה היחידה באותו שילוב בין סיפור לגדולים ואמצעים בימתיים לילדים רכים בשנים הוא העובדה שהאולם מלא בלא מעט ילדים שהם אכן, רכים מדי לסיפור מסוג זה. אלה מוצאים את הסיפור מפחיד, ועוזבים, חלקם, את האולם, כשהם משאירים אותו לבני השש והשבע, שהם הקהל הנכון גילאית ל"אי המטמון".
"אי המטמון", תיאטרון המפתח. עיבוד וכתיבה: דקלה כץ. משחק ובימוי: אבי זליכה. עיצוב תפאורה: אסי גוטסמן. עיצוב אביזרים: לירון מעיין ומרב ברק. עיצוב תלבושות: לירון מעיין. עריכה מוזיקלית: ניר אגרה.