כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת. מנסה להבין איך לדבר על בנאדם שההיכרות האישית שלי איתו לא הייתה מי יודע מה עמוקה, אבל כמו כל מי שהכיר את השירים של גבריאל בלחסן, ההיכרות הייתה עמוקה פי אלף ממה שאתה מכיר את רוב האנשים שאתה מכיר.

כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת, לא יודעת איך לכתוב על מי שניסח בצורה כל כך מדויקת ושלמה את הראשומון של חייו, את הכניסות והיציאות מבתי החולים לחולי נפש, את רגעי הזיכוך ואת רגעי הקצה, את כל אותן מילים שהפכו את ההודעה מפלחת הבטן על מותו מפתיעה ולא מפתיעה באותה מידה.

מפתיעה כמו המפגש עם גבריאל. אחרי ששמעתי את הקול והשירים שלו ציפיתי לדמות כהה ומלאת אופל שתעמוד מולי ותמלמל מתוך הכאב, בטח לא לבחור בהיר המראה, בריא המראה, שעמד מולי באייטם שעשינו יחד ב"תוצרת הארץ", ושוחח בנעימות מחויכת והגיונית על רגעי הטירוף שהוא מכיר, ועל הדרכים שהוא מחפש לשלוט בהם.

לא הכרתי את גבריאל היכרות אישית עמוקה מי יודע מה. כמו רבים מהנוכחים בהופעה המדוברת של להקת "אלג'יר" בבארבי לפני כמה וכמה שנים, נדבקתי גם אני בנרגשות של הקהל. "יעלה או לא יעלה?" הייתה השאלה שהדהדה שם בין האנשים, והוא עלה, מכונס לתוך הגיטרה שלו, מעניק להופעה את הקתרזיס המתבקש.

גבריאל בלחסן הוא השיעור שלי בחשיפה אישית. כל חודש אני מקריאה את "בתוך הצינורות" שלו כדוגמה ליכולת של אמן לקחת את הקוראים שלו היישר לתוך החוויות שהוא עובר ולחוות אותן איתו, על כל הכאב, על כל הריגוש, על כל החיים ועל כל המוות שיש בהן.

וכך כואבת לי הבטן מכאב ואהבה כל חודש כשעוד עשרה אנשים נכנסים ביחד איתי לתוך צינורות הדם של גבריאל, לתוך צינורות המוח המפותח אולי יתר על המידה שלו, יותר מכפי שנפש מסוגלת לשאת.

כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת. כלום אני לא צריכה לכתוב. זה היה כתוב שם כל הזמן, בשירים שלו.

"פרחים רעים והדיכאון חמוץ וארור  
אני שוכב על המיטה כל היום וחושב  
על איך אני מסיים את החיים שלי , 
כדור פורח אבוד בשמיים  
משקולות פלדה בגוף, בראש  
אני חולה אלוהים אני מסתכל על הזריחה בסרט בטלוויזיה  
ומתגעגע לשמש שהכרתי לפני שהתמוטטתי  
מתגעגע לצבע של הדברים לפני שהפכו כהים  
שום דבר לא מזיז אותי  
אני רוצה להקיא את כל הייאוש הזה החוצה  
והזמן מזדחל לו, דלת נפתחת, שמש מתה  
ציפורים מברזל מצייצות, העיניים שלי חצי סגורות
  מתבוננות בדשא וזה כואב כואב לשקוע ככה  
באמצע החיים למות כל יום מכל דבר שזז  
לעשן בשרשרת לחבק את הסיגריה
  לבקש ממנה להתפלל שהנה אתה קם בבוקר והכל היה ואיננו  
נספג בזיכרון
  וגבריאל קם ממיטת החולי ומתחיל לשיר  
שיר הלל לזמן האמיתי שבו אתה נושם  
את הנשימות האמיתיות שהן מלאות הוד  
והטל נוחת על הגוף המאושר שלך וממלא אותך חיים  
לנשום את השמים לדרוך יחף על אדמה לחה לחייך  
לרקוד באוויר כאילו בלי משקל  
להרגיש את המוזיקה בגוף מרחפת בחלל הנשימה  
לשיר, לקפוץ מהמיטה בהתרגשות מיום מלא הפתעות  
מסתם התרגשות כזאת  
לשתות קפה ולהרגיש את הטעם  
לחבק מישהי, לחבק משהו, לגעת ברוח  
לראות את הצבע של הדברים  
לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב לא לכאוב  
איפה זה לאן זה נעלם  

חושך צלמוות איש חול מתפורר עם כל צעד  
הלמות הרגל על האדמה מפוררות אותי  
אני מתחבא מהעולם בתוך מיטה  
גלגל העין בוהה דומם חשיכה נראית  
צל מן העבר חולף, אני נחנק  

מה שווה עין עגולה מול השמש  
את כל הכתבים שלי שרפתי בכיור  
היד שאוחזת בעט מפחידה אותי  
כמו התהום הגדולה שלתוכה נפל עולמי שהוא קטן וצר  
כמו סמטה חשוכה  
והעין רואה את כל המכוניות והמגבות שתלויות על חבל  
נעות ברוח לוחשות לאבנים שלוחשות לצמחים  
גבריאל מה קרה לך, נע כמו צל רואה את המראות ולא יכול להם  
לדבר זה לשרוק את המילים מהריאות וזה מותיר אותי מותש  
תיקון יגוני מנחה לפניך  
כלב עם עין פצועה ננשך בקרב איתנים בלילה של תלמי אליהו  
ואין למי להתפלל ואין ממי לבקש  
כי הלילה שנפל על סדום חשוך מאוד  
והבוקר לא מאיר ולשמש אין צבע.
כוס אוחתו כל המילים והמנגינות והדיבורים  
רק לקפה יש טעם וסיגריות בוערות וגם זה בקושי בתוך הגיהנום הזה  
אני מפוצץ בכדורים ולא רואה את הסוף של הדבר הארור הזה  
מסתובב כמו בחלום גרוע במיוחד  
ואין לי מילים בכלל לתאר את התחושה  
הכל חמוץ וסמיך איך אפשר לתאר סבל נפשי כזה  
הכל מת, מת  
הכל שונה  
אני זה לא אני  
אטום ודביק  
כוס אוחתו על הכל   "
 
("עץ אגוז", מילים ולחן: גבריאל בלחסן)